פסוק ב:נשא וכו׳ מנה מהם וכו׳ כלו׳ שאין זה דומה לשאר מקומות שנכתב לשון זה שר״ל שימנה את כלם שהרי כבר מנאם למעלה מבן חדש אלא כלו׳ ברר מתוכם ומנה מהם הראויים לעבודה:
פסוק ד:קדש הקדשים המקודש וכו׳ הוצרך לזה לומר דאין פירוש קדש הקדשים דהכא כמו בעלמא דר״ל קה״ק ממש שהרי הקהתים נושאים אף מה שבהיכל ומה שבחצר כגון מנורה ומזבחות אלא ר״ל המקודש יותר:
פסוק ז:קערות וכו׳ כבר פירשתים וכו׳ הק׳ תלמידי הבחור המשכיל אורי מורפודגו ה״י מ״ש דהכא בכלי השלחן סמך רבינו על מה שפי׳ במלאכת המשכן. ולא כן עשה בסמוך בכלי המנורה ובכלי המזבח אלא חזר ופירשן אף על פי שכבר פירשן גם המה במקומן. ותירצתי לו דודאי הכא לא הוצרך לבאר לפי שכבר ביאר אבל בהנהו דלקמן קרא קשיתיה. והוצרך לבאר והיינו דבמנורה כתיב וכסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה. ואיכא למידק הואיל והיו לה עוד כלים אחרים דכללן הכתוב באמרו ואת כל כלי שמנה מ״ש דפרט הכתוב כלים הללו טפי מאידך ואמאי לא כיילינהו לכלהו וה״נ קו׳ זו גופה ק׳ לקמן במזבח דכתיב את כל כליו וכו׳ והדר פרט את המחתות ואת המזלגות וכו׳ והואיל ואיכא עוד כלים כגון סירותיו לדשנו דרבויינהו קרא באמרו את כל כליו מ״ש הני דפרט. ונתכוון לתרץ קו׳ זו במה שפי׳ כל הכלים שפירט הכתוב ומה עבודתן כי ממנו תראה שכל הכלים הללו היו משרתים בם ע״ג המנורה עצמה משא״כ אידך כל כלי שמנה דאע״ג שהיו לצורך המנורה שהיו עושין ומניחין בהם השמן מ״מ לא היו נוגעים במנורה עצמה. וה״נ במזבח לא פרט הכתוב אלא הכלים הנוגעים במזבח עצמו אבל הסירות לא היו נוגעים בו אלא בימים שמסירים הדשן ונותנים בסירות לכך לא הזכירם הכתוב בפירוש שאינם חשובים כמו אותן שהזכיר:
פסוק י:אל מכסה וכולי כמין מרצוף. כתב הרא״ם ז״ל הוצרך לפרש כמין מרצוף שלא תחשוב כי הוא מכסה התחש אשר על המשכן מלמעלה כי התחש ההוא בני גרשון נושאים אותו וכו׳ ע״ש. ולעד״ן אחר המחילה דהא ודאי לא סלקא אדעתין ולא לזה כוון רבינו דאמאי נטר זה עד כאן במנורה אלא כוונת רש״י ז״ל ברורה שכיון ליישב הפרש הכתובים שבכל שאר הכלים כתיב ונתנו עליו כסוי תחש או וכסו אותו בעור תחש וכיוצא בזה וכאן כתיב ונתנו אותה וכו׳ אל מכסה עור תחש לכך ביאר שזה היה משונה שהי׳ כמין מרצוף ומכניסים בתוכו המנורה וכלים:
פסוק טו:לכסות את הקדש הארון והמזבח ואת כל כלי הקדש המנורה וכלי השרת. הא מלתא תמיהא טובא למה זה כייל רבינו שתים אלה ארון ומזבח בכלל הקדש ואידך בכלי הקדש בשלמא אילו קאמר ארון לחוד הוה משמע דמשום גודל קדושתו נמנה לעצמו. אבל השתא דכייל בהדיה מזבח ק׳. מה נשתנה מזבח משאר הכלים אפי׳ מיירי במזבח הפנימי הרי גם מנורה היא בהיכל כמותו. ועוד ק׳ על מה ועל מה נטש רש״י ז״ל מזבח האחר והשלחן שלא הזכירם כלל הרי גם הם בכלל כיסוי כנראה מן הכתובים וגם רש״י עצמו הזכירם לעיל על פ׳ בקדש הקדשים. ותו ק׳ דבב״ר אי׳ בהדיא שלא כדברי רבינו אלא הכי איתמר התם את הקדש זה הארון ואת כל כלי הקדש אלו שלחן ומנורה וב׳ מזבחות וכל כליהן ע״כ. ושוב ראיתי בש״ח שהק׳ כן בשם הרב הנח״י והניחו חלק ע״ש. ולפי חומר הנושא אפ׳ ליישב קצת בעד רבינו ז״ל דכוונתו לפ׳ דבכלל הקדש הם ב׳ דברים הללו הארון והמזבח כלו׳ המזבח סתם שהוא מזבח העולה שלשתים אלה לא קרא הכתוב בשם כלי הקדש אלא קדש והיה טעמו כי הארון מצד קדושתו היתירה לא נקרא כלי הקדש אלא קדש גופיה. ועוד שבו התורה שהוא שורש הקדושה ועלה קאי. והמזבח ג״כ אינו כלי רק בנין הוא חשוב אע״ג דמטלטל הוה שהרי הכתוב קראו מזבח אדמה והיו ממלאין חללו אדמה ולכך ראוי להיות בכלל הקדש ולא כלי הקדש. וכלהו אידך הם בכלל כלי הקדש והיינו דקאמר רש״י המנורה וכלי השרת כלומר המנורה וכל השאר כגון שלחן מזבח הזהב וכל כליהם. ונקט רש״י המנורה וכלי השרת דהמנורה שהיא הכלי הראשון במעלה שלאחר יציאה מבקה״ק וכייל כל אינך באמרו וכלי השרת. ואפשר שהוא ז״ל גריס הכי במדרש ב״ר או מצא כך באיזה מדרש אחר:
פסוק טז:ופקדת אלעזר וכו׳ שמן וקטורת וכו׳ והרא״ם ז״ל כתב דמנחת התמיד ליכא למימר שהיה בכלל משאו שהרי בעודה סלת אינה נקראת מנחת התמיד אלא אחר שהפרישו ממנה העשרון לכבש לכך פי׳ דה״ק שמן המאור והקטורת ושמן המשחה הוא ממונה לשאת אותם אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה אלא עליה הוא דמסיים רש״י שעליו מוטל לצוות ולהקריב ע״ש. ובש״ח כתוב לאמור דכ״ש שאין לומר דמיירי שהפרישו אותה או נתקדשה בכלי דא״כ היתה נפסלת ביוצא. ועוד דלמה יפרישוה מקדם והלא חביבה מצוה בשעתה ע״ש. ואחר המחילה א״א לומר כן דבהדיא אי׳ בירוש׳ דפ׳ המצניע ובב״ר פ׳ זו שהיה נושא שמן המאור בימינו וקטרת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלייה בזרועו ע״ש. ואין להק׳ שנפסלה ביוצא שכך היה הצווי באותה שעה שהרי לחם הפנים נמי נפסל ביוצא. ואפ״ה כתיב במסען ולחם התמיד עליו יהיה. ומאי דמסיים רש״י ועליו מוטל לצוות ולהקריב וכו׳ אכלהו קאי דהיכי אפ׳ לומר דלא קאי אלא אמנחה לבד והרי היא כלולה בפסוק עם השאר ואינה לא הראשונה ולא האחרונה שנוכל לומר דעלה דוקא קאי אלא על כלם קאמר דמדאפקיה קרא בל׳ פקוד׳ ר״ל נמי צווי. וליכא למימר שאין בו אלא הצווי דא״כ ליערבינהו עם אינך פקודת כל המשכן וכו׳ א״ו הני שאני דאיכא בהו תרתי המשא והצווי:
פסוק כב:פירש״י ז״ל גם הם כמו שצויתיך וכו׳ לראות וכו׳ פ׳ דק״ל למה זה הוצרך לכתוב גם הם הרי בל״ז נראה מהכתובי׳ בהדיא ששלשתם צוהו למנות שהרי בפ׳ דלעיל כתוב נשא את ראש בני קהת והכא בפ׳ זו כתיבו גרשון ומררי ואמאי אצטריך למכתב גם הם ומתרץ שכיון הוא ית׳ לצוותו שימנם דוקא כך כסדר זה כמו שצוהו דהיינו קהת תחלה ואחר כך גרשון ומררי ודלא כמו במספר הקודם מבן חדש ומעלה שהקדים גרשון תחילה והטעם דהתם שלא היה המנין לצורך עבודה צוה למנותם כסדר תולדותם שגרשון היה הגדול שבכלם אבל כאן מאחר שלא היה המנין אלא לדעת כמה יש שהגיעו לכלל עבודה לכך צוהו להקדים קהת כי עבודת הקדש עליהם הארון והשלחן וכו׳ ואחריו בני גרשון שגם עליהם היתה קצת עבודת יריעות וקרסים הנראות בבקה״ק ואחריו מררי וע״ד שפירש״י בפר׳ בהעלותך גבי שלש תנופות ע״ש והיינו דמסיים הכא רש״י לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה כלומר והיינו טעם הקדימה דבני קהת:
פסוק כו:אשר על המשכן כלומר וכו׳ הק׳ בש״ח למה לא פירש״י כן לעיל בפרשת במדבר דכתיב וקלעי החצר ואת מסך וכו׳ אשר על המשכן וכו׳ ונדחק לתרץ זה מאד ע״ש ונלע״ד בפשיטות דהתם מיירי קרא בזמן שהמשכן עומד על מתכונתו דמיירי במשמרת הלוים החוני׳ סביב ושם הפירוש מבואר טפי מהכא דמיירי בזמן שהוא מפורק שהיו נושאים אותו ונראה לכאורה דהכא לא שייך פי׳ זה לכך פי׳ כן רש״י דהכא נמי שייך לומר שהיו נושאים קלעי החצר ואת מסך וכו׳ שהם הסוככים ומגינים על המשכן בזמן שהוא על מתכונתו ומעתה ממילא בפשיטות נפרש כך גם בקרא דבמדבר אלא דנטר לפרשו כאן דהכא איצטריך טפי:
פסוק כו:ואת כל וכו׳ כתרגומו וכו׳ אף על גב דלכאורה היה נראה לפ׳ יעשה כמשמעו כלומר שגם כל הכלים אשר יעשו להביא להם כלומר למשכן ולמזבח יהיו גם הם במשא בני גרשון ויהיה להם לפי״ז מלת מוסבת על המשכן והמזבח מ״מ דוחה רש״י פי׳ זה וטעמא חדא דמאחר דכתיב ואת כל כלי עבודתם תו לא צריכ׳ דמלתא דפשיטא מה לי העשויי׳ כבר מ״ל אותם שיעשו אחר כך הרי כלם בכלל כלי עבודת׳ ותו דא״כ הול״ל אשר יעשו וזה הכריח לתרגום לתרגם דיתמסר וא״כ להם מעתה לא קאי אמשכן ומזבח אלא לבני גרשון:
פסוק כז:על פי וכו׳ ואיזה וכו׳ דא״א לומר כפשוטו שאהרן ובניו היו ממונים על משא בני גרשון שהרי משא בני קהת דקדוש טפי לא הוה אלא אלעזר לחודיה כדכתיב לעיל ולכך פי׳ דאה״נ דהכא לא הוה אלא איתמר לבד וכדכתיב בתר הכי והא דכתב הכא על פי אהרן ובניו הוא לגדולתם של אהרן ואלעזר כלומר דאיתמר שליחותייהו קעביד:
פסוק מז:עבודת עבודה וכו׳ שהיא עבודה וכו׳ לפי״ז ק׳ אמאי כתיב בתר הכי ועבודת משא דהכא לא שייך לפ׳ עבוד׳ למשא כמו עבודת עבודה וא״כ לא הול״ל אלא ומשא והרא״ם ז״ל נדחק בזה ולעד״ן דאי הוה כתיב ומשא לא היה מובן אלא משא של בני קהת כי בכתף ישאו ולכך כתיב עבוד׳ משא לכלול טעינ׳ בעגלות של בני גרשון ומררי שטעינה זו היא עבודה למשא כלו׳ לצורך משא כלומ׳ שאותם הדברים שטוענים בעגלות דהיינו קרשי המשכן וכדומה היא עבודה לצורך מה שנושאים במשא דהיינו הארן והשלחן וכו׳ נראה שזה רמזו רש״י במ״ש ועבוד׳ משא כמשמעו דאטו לא ידעינן דעבוד׳ משא כמשמעו וא״צ לפרשו אלא דר״ל שיש במשמעותו הכל גם הטעינה ולא חש רש״י לבאר דמובן בפשיטות מעצמו:
פסוק מט:ופקודיו וכו׳ ואותן הפקודים וכו׳ פי׳ דק״ל דקרא יתירא הוא ומאי קמ״ל דהא חזי׳ לעיל שנצטוה למנותם מבן שלשים שנה עד בן נ׳ ותו ברישיה דהך קרא כתיב על פי ה׳ פקד אותם וכו׳ ומאי האי דהדר וכתב ופקודיו אשר צוה וכו׳ ומפרש דקמ״ל קרא מלתא אחריתי והיינו דלא נימי דאיברא שהציווי היה שלא למנות אלא אותם שנמצאו אז מבן ל׳ ועד בן נ׳ מ״מ הללו שהיו אז מבן ל׳ עד בן נ׳ שנמנו באותו פעם חל עליהם צווי העבודה לעולם כל ימי חייהם קמ״ל דלאו הכי הוא אלא אותם הפקודים לא היו במצות העבודה אלא עד תשלום חמשים שנה וכמו שנתבאר במקום אחר שצוה השם יתברך למשה זאת אשר ללוים וכו׳ ומבן נ׳ שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד וכו׳ וה״ק קרא ופקודיו אלה גם הם בכלל הצווי אשר צוה ה׳ את משה במקום אחר על כללות הלוים שמבן נ׳ שנה ישוב מן העבודה:
