פסוק א:סיכום נשיאות שבט לוי ומניינו: שבט לוי מחולק לשלושה בתי אב המהווים שלוש משמרות - גרשון, קהת ומררי. נשיא בית האב של גרשון היה אליסף בן לאל (ג, כד), פקודיו נמנו מבן חודש ומעלה ומספרם 7,500. נשיא בית האב של קהת היה אליצפן בן עוזיאל (ג, ל), פקודיו נמנו מבן חודש ומעלה ומספרם 8,600. נשיא בית האב של מררי היה צוריאל בן אביחיל (ג, לה), פקודיו נמנו מבן חודש ומעלה ומספרם 6,200. נשיא הנשיאים היה אלעזר בן אהרן (ג, לב).
פסוק א:הממונים על המשמרות ומנין הראויים לעבוד עבודה במשכן: הממונה על משמרת בני קהת - אלעזר בן אהרן (ד, טז). מבן שלושים עד חמישים מספרם 2,750. הממונה על משמרת בני גרשון - איתמר בן אהרן (ד, כח). מבן שלושים עד חמישים מספרם 2,630. והממונה על משמרת בני מררי - איתמר בן אהרן (ד, לג; ז, ח). מבן שלושים עד חמישים מספרם 3,200. (ראה רש"י ד, טז). (פ' שלח תשמ"ט) וראה מש"כ למעלה (בפסוק לב).
פסוק א:פרשת מפקד בני לוי מעוררת תמיהות רבות - הן ענין מנייתם מבן חודש ומעלה, הן מנייתם של בני שלושים עד חמישים, הפירוט הרב, החזרות על הפרטים, לרבות על העמידות. התמוה ביותר השינוי בסדר. במנייה הראשונה (מבן חודש ומעלה) - גרשון, קהת ומררי, ואילו במניית עושי העבודה (50-30) - קהת, גרשון ומררי, כלומר תחילה לפי סדר הולדתם ואחר כך לפי - לכאורה - סדר חשיבות עבודתם (ראה חזקוני ואברבנאל על אתר). ושינוי סדר זה מזכיר במשהו את שינוי סדר השבטים במפקדים שלהם - השינוי בין המפקד עצמו לעומת סדר המחנות. במפקד - ראובן ראשון, ואילו בסדר המחנות - יהודה ומחנהו ראשונים (ראה מה שכתבתי שם א, כ). (פ' נשא תשמ"ז)
פסוק א:"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". שמתי לב שבחומש "תורת חיים" גירסת אונקלוס כאן היא: "עם משה ולאהרן", וכן הוא בפסוק יז. חשבתי שאולי זה כדברי רש"י (שמות יב, א) שדיבורו יתברך היה תמיד עם משה לבדו, ואהרן מוזכר משום הכבוד. והנה משבדקתי קצת, ראיתי שלמעלה (ב, א) הוא גורס "עם... ועם...". (פ' במדבר תשנ"ב)
פסוק א:ובינתיים אמר לי ר' רפאל בנימין פוזן שי' שנפקא מינה יש בין "וידבר" לבין "ויאמר", אלא שכאן אין זה מספיק, שהרי גם למעלה (ב, א) נאמר "וידבר", ולדעתו יש כאן שיבוש גרסת התרגום. (פ' נשא תשנ"ב)
פסוק א:עתה נראה לי שיש בגירסה זו משום דקות נפלאה. לשון "דבר" משמע - דיאלוג, ולא כן לשון "אמר", ועל כן שייך לומר "דבר עם" ו"אמר אל", וכאשר בא לשון "דבר" בקשר למשה ולאהרן, מתרגם אונקלוס כאילו כתוב: 'וידבר... עם משה ויאמר אל אהרן', ולמעלה (ב, א) אכן משובש. ואולם קשה לשון "דבר אל אהרן" (להלן ו, כג), שם מתרגם אונקלוס "מליל עם...". כלומר גם עם אהרן ישנו דיאלוג. וצריך עיון. ור' רפאל בנימין פוזן שי' הבטיח להאריך בזה בליל שבועות. (פ' נשא תשנ"ב) וראה מש"כ למעלה (א, א) ובספר שמות (ו, יג) ודבריו של הרב פוזן שי' המובאים שם.
פסוק א:ולכאורה הכתוב "ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' את משה ללוים" (ח, כ) מחזק את התפישה שיש שוני בין הפנייה אל משה לזו שאל אהרן. (פ' במדבר תשנ"ז)
פסוק ג:"מבן שלשים שנה ומעלה". לרגל עשרים שנות נשואיהם של מיכאל וחגית שי' אמרתי בערך כך: בפרשת בהעלתך, בפסוקים העוסקים בגיל הלויים הראויים לעבוד במשכן, נאמר: "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבֹא צבא בעבֹדת אהל מועד" (ח, כד). והנה בפרשתנו, במסגרת פירוט עבודת הלויים, בא ציווי על פקידת הלויים הראויים לעבוד עבודה במשכן, ושם מדובר על "מבן שלשים שנה ומעלה" (פסוקנו) - וזה קשה. פתרונו של רש"י לקושי זה (להלן ח, כד) הוא: מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים, ובן שלושים עובד. אבל רמב"ן (ח, כד) מבקש לבאר "על דרך הפשט" ולפיו היו הלויים נמנים על ידי משה ואהרן מבן שלושים שנה ומעלה, ואותם הפקיד משה על עבודתם ועל משאם, אבל בפרשת בהעלתך הציווי הוא, שכל לוי שהגיע לגיל עשרים וחמש שנה כשר לעבודה ויכול לבא מרצונו לסייע בעבודה, אך לא היה ממונה על עבודה מסויימת. ומדוע לא ציוה ה' מתחילה למנות את הלויים מגיל עשרים וחמש? על כך משיב רמב"ן תשובה שנוגעת לעניננו: כי כל אדם נותן לבו בעשירותיו, כי ישתנו בהן הטבעים, וידע בהגיעו לעשרים או לשלושים, כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו וידיעוהו. אבל בהגיעו לעשרים וחמש לא ירגישו בו כל כך, ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלושים, שהאיש נודע בהן. ע"כ.
פסוק ג:כעת, לאחר עשרים שנות נישואים, אנו חשים צורך ואף חובה לטרוח ולציין את הדבר, ומתוך כך להודות ולשבח את הבורא יתברך על טובו עמנו.
פסוק ג:אנצל הזדמנות זו לקרוא בפניכם מדבריו הנפלאים של המאירי, שהראה לי שלום שי', דברים שראוי לחזור עליהם עוד ועוד. ב"אבות דרבי נתן" (פרק א, ה) מבוארים דברי חז"ל (מועד קטן ה ע"א) "ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי" כך: עשה סייג לדברך כדרך שהקב"ה עשה סייג לדבריו. ע"כ. בביאור קצר זה חבוי שיעור גדול לכל המבקש לדרוש בציבור, וכך אומר המאירי בביאורו למסכת אבות (פרק א, מאמר ג): ויראה לי בביאור זה, שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם בל יכביד השומעים בהם, וכל שכן כשמדבר בדברי תורה, שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי, בשעור הראוי, ובמקום הראוי לו, ובדברים הראוים לו, אם מצדו אם מצד השומעים. ובמשלי הערב אמרו על חכם אחד, שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי ושאלו לו: מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך? ואמר להם: כדי שיבינו הפתאים. אמרו לו: בעוד שיבינו הפתאים, המשכילים יקוצו. ואמרו: כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו, עניינו, כמו שהקב"ה נתן התורה והמצוות והחוקים כפי מה שראוי לאדם לסבול לפי המונח בטבע, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כן יהיו דברי האדם - במדה במשקל ובמשורה, וכל שכן בדברי תורה, ואף על פי שהדברים נאים מצד עצמן. ע"כ. ודי לחכימא ברמיזא.
פסוק ג:אסיים בדברי ברכה לזוג הצעיר (הצעיר ביותר בינינו): אומרים בשם בעל "חדושי הרי"ם", שבמניית ישראל היתה תכלית המבוססת על כלל הלכתי: "דבר שבמנין אינו מתבטל". כלומר טיפת חלב שנופלת למרק בשרי מתבטלת וכן כיוצא בזה, אבל דבר איסור שהדרך למנותו לגודל חשיבותו, והוא מתערב בהיתר, אפילו בכמות גדולה (ההיתר), אינו מתבטל. כך גם באשר למניית ישראל - ביקש הקב"ה שישראל לא יתבטלו באומות.
פסוק ג:ואמנם אסור לספור ישראל שלא לצורך, אך מדברי רש"י בראש הפרשה נראה שמניה מתוך חיבה היא לצורך, על כן נאחל לזוג הצעיר שיזכו לספור מתוך חיבה הרבה נכדים מאושרים והרבה שנים טובות לכולנו.
פסוק ד:רש"י ד"ה קדש הקדשים, ...הארון והשלחן... וכלי שרת. ע"כ. לפי זה פסוקנו הוא כלל שיפורט לאחר מכן, לא רק לגבי כלי המשכן אלא גם לגבי כלי השרת שלהם. ועל כן רש"י מדייק להלן (יב) לפרש "את כל כלי השרת" על כלי הקטורת דווקא. (פ' נשא תשמ"ט)
פסוק ה:רש"י ד"ה ובא אהרן ובניו וגו', ...כלי וכלי לנרתיקו המפורש לו בפרשה זו וכו'. דהיינו ארון העדות בפרוכת המסך, בכסוי עור תחש ובבגד תכלת (פסוקים ה-ו). שולחן הפנים בבגד תכלת (פסוק ז). את כלי השולחן ולחם התמיד מניחים על כיסוי השולחן ופורסים עליהם בגד תולעת שני ומכסה עור תחש (פסוק ח). את מנורת המאור מכסים בבגד תכלת, ואת כלי המנורה במכסה עור תחש (פסיקים ט-י). על מזבח הזהב פורסים בגד תכלת ומכסה עור תחש (פסוק יא) ועל שאר כלי השרת פרסו בגד תכלת ומכסה עור תחש (פסוק יב). את המזבח החיצון מכסים בבגד ארגמן (פסוק יג), על גביו מניחים את כלי המזבח ומכסים אותם בכסוי עור תחש (פסוק יד). (פ' במדבר תשנ"ח)
פסוק ו:"ושמו בדיו". ראה ראב"ע, שביאר בשני אופנים: (א) עד שכיסו את הארון היו בדיו מוסרים, ולאחר שכיסוהו הכניסו את הבדים לטבעותיהם. (ב) שמו את הבדים על כתפות הנושאים. וקשה על שני פירושיו: על (א) - הרי אסור להוציא את הבדים מן הטבעות, שנאמר: "בטבעֹת הארֹן יהיו הבדים לא יסֻרו ממנו" (שמות כה, טו)? על (ב) קשה מפסוק טו, שם משמע שרק בתום הכיסוי הגיעו בני קהת לשאת את משאם. (פ' במדבר תש"ד) באשר לאיסור הוצאת הבדים (שאלה א), ראב"ע סבר כתוספות (יומא עב ע"א ד"ה כתיב), שהיו שמונה טבעות קבועות בארון וארבעה בדים בהן, ולא נאסרו רק ארבע מהן, שלא יסורו הבדים מתוכן, אבל שני הבדים האחרים לא היו קבועים, ונתנום בטבעות רק בשעת מסע המחנה ובשעת חנייה היו מסירים אותם. הערת ר' חזקי פוקס שי': תשובה פשוטה יותר ניתן למצוא בפירוש "עזרה להבין" על ראב"ע שכתב: כיון שזה היה לצורך הכיסוי לרגע, לא מקרי הסרה, ועיקר הקפידא שלא יסירם ללא צורך.
פסוק ז:רש"י ד"ה קערות וכפות קשות ומנקיות, כבר פירשתים במלאכת המשכן (שמות כה, כט). ע"כ. קשה לי: (א) אין ד"ה זה בדיוק לפי לשון הכתוב, גם מבחינת ו"וי־החיבור וגם מבחינת הסדר. (ב) למה בפסוק ט אינו אומר "כבר פירשתי"? (ג) בפסוק יד רש"י מפרש (ד"ה מחתת) מחתות שלא כפי שפירש בפסוק ט. וכל הענין טעון בדיקה. (פ' במדבר תשמ"ז)
פסוק ז:באשר לפירוש מחתות (שאלה ג), דומה שזה פשוט - יש שני סוגי מחתות, לפי התכלית שלה הן משמשות, ורק קצת תמוה למה אין שתי מילים שונות. ובאשר לשאלה על החזרה של פירוש רש"י על כלים - של מנורה ושל מזבח, ועל אי־החזרה על פירוש כלי השולחן (שאלה ב), השיב ר' בנציון קריגר שי' כי יש לבדוק אם אכן בספר שמות רש"י הסביר רק מהם כלי השולחן, ולכן אינו רוצה לחזור על פירושם, ואילו השאר, אותו לא ביאר שם, ביאר כאן.
פסוק ז:בדקתי ומצאתי שאין זה נכון. בשמות (כה, כג) מבאר רש"י מהם כלי השולחן, כאמור, ולאחר מכן (בפסוק לח) הוא מבאר מהם כלי המנורה, וכן (כז, ג) מהם כלי המזבח. ושאלתי במקומה עומדת. וקשה לומר שהביאור שם הוא תוספת מאוחרת. (פ' במדבר תש"ן) וראה "באר בשדה". לפיו שאר הכלים המוזכרים בפרשה, חזר רש"י ופירשם בקצרה למרות שכבר נתפרשו במלאכת המשכן, אבל בכלי השולחן שביאורם סובל אריכות יתירה, לא רצה רש"י להאריך.
פסוק ט:רש"י ד"ה מלקחיה... מחתתיה... נרתיה. קודם (בפסוק ז) העיר רש"י (ד"ה קערת וכו') "כבר פירשתים במלאכת המשכן", והנה גם אלה שבכאן כבר פירש, ראה שם (שמות כה, לח ד"ה ומלקחיה... ומחתתיה), וגם נרֹתיה פירש שם (שם, לז), וכולם בלשון שונה. ואולי גם מכאן ראיה לדברי ר' אליקים בן־מנחם שי' שפירוש רש"י הוא לפי מה שלימד לתלמידיו שישבו לפניו. (פ' במדבר תשמ"ג)
פסוק יג:רש"י ד"ה ודשנו את המזבח. ד"ה ודשנו. אמנם אנו רגילים לכך שרש"י מקדים פירוש העניין לביאור המילה, אך כאן אין לכאורה הבדל בין השניים, והסדר תמוה. (פ' במדבר תשנ"ז)
פסוק יד:רש"י ד"ה המחתת, שבהן חותים גחלים וכו'. השווה דבריו למעלה (ט, ד"ה מחתתיה), וראה מה שכתבתי שם. (פ' במדבר תשמ"ז)
פסוק טז:רש"י ד"ה ופקדת אלעזר, שהוא ממונה עליהם... ושמן המשחה. ומנחת התמיד - עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן. ע"כ. הפיסוק הוא על־פי פירושו של "שפתי חכמים" (אות צ), כלומר את המנחה לא נשא, והרי זה בניגוד לדברי הירושלמי (שבת פ"י, ה"ג) "...ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו". (פ' במדבר תשמ"ז) ואכן לפי רמב"ן אין להבין כך ברש"י, אלא אלעזר נשא את כל הדברים הנזכרים בפסוק, ובנוסף היה מוטל עליו לצוות ולזרז וכו' להקריב את המנחה בעת חנייתן.
פסוק יט:"...ולא ימֻתו בגשתם את קדש הקדשים". הצורה לגשת את תמוהה, אך לא מצאתי עדיין מי שיעיר. (פ' במדבר תש"ן) וראה "דיוקים" על אתר.
פסוק כא:כשם שלא ידעתי, מה ענין רב יש במנייתם של בני ישראל ודרכי חנייתם במדבר ותיאורן המפורט, אף כי הם עניינים לשעה - לכל היותר למ' שנה - כך לא אדע, מה עניין יש בפירוט משא בני לוי למשפחותיהם, ולמאי נפקא מינה, אלא אם כן נאמר שיש כאן עניין של סודות התורה וצירופי אותיות של שמות קדושים, וזה ממני והלאה. (פ' נשא תשנ"ה) מעניינים בהקשר זה דבריו של הרב אליהו מאלי שי' בספרו "אורות מציון - עיונים בנביאים ראשונים" (במאמרים העוסקים בנחלות השבטים). בדבריו הוא מראה כיצד ישנו דמיון בין סידור השבטים בתקופת המסעות במדבר לבין סידור הנחלות לעתיד לבא (על פי נבואת יחזקאל). עיין שם.
פסוק כב:רש"י ד"ה נשא את ראש בני גרשון גם הם, כמו שצויתיך על בני קהת וכו'. ברור שרש"י מבקש ליישב לשון "גם הם", שיש בה משהו מן הזלזול. והנה גם אם נאמר, שסדר מנייתן של משפחות הלוי כאן מיוסד על חשיבות עבודתן, ועל כן נמנית משפחת הקהתי בראשונה, ומובן אפוא לשון "גם הם" שבכאן, עדיין יקשה, למה אין מעין לשון זה גם לגבי משפחת מררי, שם אומר הכתוב בפשטות: "בני מררי... תפקד אֹתם". (פ' נשא תש"ן) וראה רש"ר הירש על אתר, שבמילים "גם הם" מבקש הכתוב לרמוז, שהקדמת בני קהת לא באה להפלות את בני גרשון לרעה.
פסוק כב:והסברה של מנייה לפי חשיבות העבודה אכן נמצאת אצל חזקוני. וראה מה שכתבתי למעלה (סוף פרק ג). (פ' נשא תשנ"ה)
פסוק כב:שאלה אחרת לגמרי: מדוע הפרידו פרשה זו מפרשת במדבר וצירפו אותה לפרשת נשא הארוכה בלאו הכי. (פ' נשא תשס"ג) ולפי האברבנאל אין זו שאלה אחרת כלל. לדבריו, הפסיק הכתוב באמצע הענין כדי להציב את בני גרשון בתחילת פרשה, משום כבודם, שכן גרשון הוא הבכור והיה מן הראוי להזכיר אותו בראשונה (כמו לעיל ג, יז-כא, כז, לג). וראה הערת הרב אלחנן סמט שי' בעיוניו (סדרה ראשונה עמ' 156 הערה 1), שם ניסח שאלה זו כך: קו התיחום בין פרשת במדבר לבין פרשת נשא אינו מובן: הוא עובר באמצע סדרת הציוויים של ה' למשה ולאהרן לפקוד את משפחות הלויים. הצו הראשון והשני, הנוגעים לקהתים (ד, א-כ), מצויים בפרשת במדבר, ואילו הצו לפקוד את בני גרשון ואת בני מררי, וכן הדיווח על מספרם של הלויים הבאים "לצבֹא צבא לעבֹד עבֹדה באהל מועד", ניתנים בראש פרשת נשא (ד, כא-מט). לו היה נכלל פרק ד בשלמותו בפרשת במדבר, היתה החלוקה בין הפרשות חלוקה עניינית ברורה. יש לציין כי אף החלוקה לסדרים על פי המנהג התלת־שנתי חותכת את סדרת הציוויים שבראש פרק ד בין שני סדרים, ובדרך תמוהה עוד יותר: הסדר האחד מסתיים ב-ד, טז, והסדר הבא אחריו פותח ב-ד, יז-יח: "אל תכריתו את שבט משפחֹת הקהתי...". ע"כ. שתי תשובות נוספות לשאלה זו הראני הרב איתן שנדורפי שי': (א) רלב"ג (בסוף פרשת במדבר) כתב: ולהורות על חוזק ההבדל שיש בין עבודת בני קהת ועבודת בני גרשון, הפסיק עוד מפסיק הפרשיות בין עבודת בני קהת ובין עבודת בני גרשון. (ב) תשובה נוספת מביא הרב פרופסור יעקב אליהו אפרתי בספרו "ווים לעמודים" (עמ' טז. ראה גם שמעתין 116-115 עמ' 20): ועלה בדעתי לתת טעם הגיוני להפרדה זו, על פי מה שלמדתי לדייק בלשונו של בעל "ספר החינוך" בראש ספר במדבר, שכתב שם משפט קצר אחד, בסך הכל, וזו לשונו: "סדר ראשון אין בו מצוה לחשבוננו". כל הקורא משפט פשוט זה אינו שם לב למילה האחרונה במשפט הזה, וקרוב לוודאי שלא ייזכר שאין דרכו של בעל החינוך לכתוב כן בפרשיות אחרות שאין בהן מצוה. ראה לדוגמא בכמה פרשיות בספר בראשית שאין בהן מצוות, וכתב שם בסך הכל "בפרשה זו אין מצוה" (מצוות). המדייק היטב בדברי בעל החינוך ישאל אפוא, מה טעם הוסיף כאן את המילה "לחשבוננו"? והאיר את עיני בזה הרב ר' יוסף באב"ד ז"ל בפירושו הנפלא "מנחת חינוך" שביאר את כוונתו לומר, שלפי "חשבוננו" היינו לפי חשבון המצוות הנהוג אצלנו, שהוא חשבון המצוות של הרמב"ם, שבעל החינוך נמשך אחריו, אין בסדר הזה מצוה, אבל לפי חשבון המצוות של בעל הלכות גדולות יש בפרשה זו מצוה אחת. ואמנם כן, במניין המצוות שבראש ספר "הלכות גדולות" אנו מוצאים שמנה שם מצות לא תעשה אחת והיא "הגונב את הקסוה", שנזכרה במשנתנו במסכת סנהדרין (פ"ט, מ"ו), והיא נזכרה בפרשת השבוע, "ולא יבֹאו לראות כבלע את הקֹדש" - והיא מצוה קנ"ו שם. בוא וראה עד כמה אנו מצווים לדייק בדבריהם של הראשונים ז"ל ומי יתן ונזכה להבין ולהשכיל בדבריהם... ועתה אומר אני שמטעם זה עצמו הוסיפו את סדר עבודת בני קהת לפרשת במדבר, כדי שתהיה אף בה מצוה אחת. רצוני לומר, שכאשר קבעו רבותינו שבבבל לסיים את קריאת התורה מדי שנה בשנה, וחילקו את התורה לפרשיות אלו הנהוגות עד היום בכל תפוצות ישראל, בדקו וראו שהנה בפרשה ארוכה זו אין בה אפילו מצוה אחת, הלכו אפוא והחליטו להוסיף את פרשת עבודת בני קהת לפרשת במדבר - עד הפסוק הזה שבו מצאו את מצוות הלא תעשה של הגונב את הקסוה. ע"כ.
פסוק כב:ועוד הוסיף הרב איתן שנדורפי שי' על דרך הרמז: סיפוח פסוקים כא-מט של פרק ד לפרשת נשא משלים את סך פסוקי הפרשה לקע"ו (176). מספר זה הוא בעל משמעות מיוחדת - זהו מספרן של כ"ב אותיות התורה הקדושה, כפול שמונה פעמים, וכפי שמופיע במזמור קיט בתהלים, מזמור העוסק בשבח התורה הקדושה ובו מוקדשים שמונה פסוקים לכל אות מכ"ב האותיות, כמבואר בדברי המהר"ל (נר מצוה עמ' כג).
פסוק כב:מדוע דווקא פרשת נשא כוללת קע"ו פסוקים? כיון שפרשת נשא היא הפרשה היחידה שלעולם נקראת בצמוד לחג מתן תורה (ברוב השנים היא נקראת לאחר חג השבועות, ולפני החג קוראים את פרשת במדבר, ואילו בשנה מעוברת בה ראש השנה חל ביום חמישי פרשת נשא נקראת לפני חג השבועות, ולאחר החג קוראים את פרשת בהעלתך). כך יוצא שפרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר, נקראת בצמוד למתן תורה, ובה קע"ו פסוקים, והמזמור הארוך ביותר בספר תהלים עוסק בשבח התורה, ובו קע"ו פסוקים (ובמאמר מוסגר: גם במסכת בבא בתרא, המונה את מספר הדפים הגדול ביותר מבין המסכתות השונות, מצויים קע"ו דפים ובהלכות שבת קע"ו סימנים).
פסוק כב:וכך מובא בשם הרב הקדוש רבי דוד מסקווירא זצ"ל בספר "מאורי אור" (ד' לא): כתיב (בראשית לו, טו): "אלה אלופי בני עשו וגו' אלוף צפו", הנה ידוע (עיין "קב הישר" פרק קב בשם המקובלים) שהקליפה היותר גדולה מכל האלופים של עשו הוא האלוף צפו. ואיך אפשר להמתיקו, זהו על ידי פרשת נשא שהיא הפרשה היותר גדולה שבתורה שיש בה קע"ו פסוקים כמנין הגימטריא של צפ"ו, ועל ידי מזמור קיט שהוא המזמור היותר גדול בתהלים שגם בו יש קע"ו פסוקים, ועל ידי מסכת בבא בתרא שהיא מסכתא היותר גדולה שבש"ס בבלי שיש בה קע"ו דפים, כולם מכוונים על הקליפה של צפו שבגימטריא קע"ו, ועל ידיהם יכולים להמתיק הקליפה הגדולה הזו.
פסוק כב:בהקשר זה יפים דבריו של בעל חידושי הרי"ם (הובאו ב"מעינה של תורה" בריש הפרשה), שבזכות מתן תורה גם המדרש וגם הזוהר הקדוש מאריכים מאוד בפרשת נשא.
פסוק כג:"מבן שלשים שנה ומעלה" וגו'. רק עתה אני שם לב שבכל המניות לא נאמר דבר על הצטרפותם של הצעירים כשהם מגיעים לגיל - אם עשרים ואם שלושים, והוא הדין באשר לפרישה. גם לא זכור לי שראיתי מי שישאל על כך. (פ' נשא תשס"ב)
פסוק כה:"...מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה". מכיוון שרש"י מבאר בד"ה מכסהו - "עורות אלים מאדמים", הרי ברור שגם לדעתו, ולא רק לפי משמע הפסוקים, מדובר בשני כיסויים נפרדים, של אילים מאדמים לחוד ושל עורות תחש לחוד. וקשה להבין, איך יכולה להיות מחלוקת בזה, והרי בספר שמות (כו, יד) מביא רש"י דעה שעורות האילים והתחש מעורבים היו במכסה העליון. (פ' נשא תשנ"ט) וראה "נחלת יעקב". לדבריו, לפי רבי יהודה שרק מכסה אחד היה, חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים, יתפרש הכתוב ככתבו "מכסהו ומכסה התחש אשר" - שניהם יחד - "על אהל מועד מלמעלה". ולפי "מלכה של תורה" יתכן שאף לרבי יהודה לא חברו שני העורות ליריעה אחת, אלא היו שני חלקים נפרדים כל אחד כשיעור חצי המשכן, והניחום זה לצד זה.
פסוק כו:"...ואת כל אשר יעשה להם ועבדו". מחלוקת כאן בין רש"י ורמב"ן. לפי רש"י מוסב הכינוי "להם" על בני גרשון, ועל כן הוא מפרש "יעשה" כאונקלוס - יתמסר, כלומר בני גרשון ישאו את כל מה שימסר להם, ואילו לפי רמב"ן שהעשיה האמורה כאן אין מובנה מסירה אלא השלמת הצורה הסופית של הדבר (ראה רמב"ן לבראשית א, ז), "להם" מוסב על המשכן ועל המזבח, שהרי היו להם כלים רבים חוץ מכלי עבודתם וחוץ מכלי המזבח שנשאו בני קהת. לעניות דעתי יפה משניהם מבאר ר"ע ספורנו - משאם כולל גם את כלי העבודה הנחוצים להקמת המשכן או לפירוקו, ואשר בהם עבדו. (פ' נשא תשנ"ה, תשנ"ו, תשנ"ח)
פסוק כט:"...למשפחֹתם לבית אבֹתם". כך כאן ובפסוקים מ ו־מב. ואילו בפסוקים לד, לח ו־מו נאמר: "ולבית אבֹתם", וכך גם באונקלוס. ולא ידעתי, אם יש ליחס משמעות להבדל זה או לאו. ענין אחר הוא ההבדל בין בית אבות למשפחה, מהי היחידה הגדולה ומה הקטנה. והנה גם למעלה (בפסוק יח) אין רש"י מעיר מאומה לענין זה, וכן גם ב"מקראות גדולות" וב"דעת מקרא". (פ' נשא תשס"ג)
פסוק לב:רש"י ד"ה ויתדתם ומיתריהם, של עמודים וכו'. ראה מה שכתבתי למעלה (ג, כו). (פ' נשא תשנ"ח)
פסוק לו:"ויהיו פקדיהם (של בני קהת מל' ועד נ' שנה) למשפחֹתם אלפים שבע מאות וחמשים". והנה מצינו מנייה של עשרות רק כאן ולהלן (פסוק מ) אצל בני גרשון וכמו כן למעלה (א, כה) אצל בני גד - "חמשה וארבעים אלף ושש מאות וחמשים", ואלמלא מספר אחרון זה, הייתי אומר שאין הכתוב מקפיד למסור־לדייק עד לעשרות אלא בהקשר למספרים שהם יחסית קטנים, כגון פחות מחמשת אלפים. אך מכיוון שהכתוב מונה עשרות גם שם, תמוה שבכל יתר המניות אין עשרות, והרי אין להניח שאצל כולם נמנו בדיוק מאות, כלומר מספרים עגולים.
פסוק לו:והנה בבדיקה מדויקת יותר של מניית בני ישראל עולה כך:
פסוק לו:יחידות - עודפי בכורות ישראל על מספר הלווים בני שלושים עד חמישים (פרק ג, פסוקים מג ו-מו).
פסוק לו:עשרות - בני ראובן (רק להלן כו, ז); בני גד (פרק א, פסוקים כה ו-מו ופרק ב, פסוקים טו ו־טז. ואולם אין עשרות אצל בני גד להלן כו, יח); בני קהת (ד, לו); בני גרשון (שם, מ וכתוצאה מזה - שם, מח).
פסוק לו:מסתבר אפוא שאין הכתוב מזכיר יחידות במספרים שמעל אלף, וזה שהוא מזכיר עשרות בהקשר למספרים כאלה - במקרים בודדים בלבד - אכן טעון הסבר, כי מהו המיוחד אצל בני ראובן וגד, קהת וגרשון.
פסוק לו:כאמור, אין זה אלא לגבי מניית אנשים, אך לא כן לגבי בהמות וזהב, ראה להלן (לא, לז-לט ושם, נב). (פ' נשא תשמ"ז, תשנ"ח, תשנ"ט) וראה דבריו של הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א בספרו "טעמא דקרא" (א, כ) שכתב: בכל השבטים היו מאות שלמות חוץ משבט גד שהיה חמישים. ויש לומר דבכל השבטים לא חשיב פרטא זוטא כמו שכתוב בבכורות (ה ע"א), ולכן אם היה יותר מחמישים חשיב ליה במאה ואם היה פחות מחמישים חשיב ליה במאה הקודמת, וכמו שכתוב בקדושין (יב ע"א): כיון דנפקא להו מפלגא קרוב לאלפים קרי ליה. אבל בגד שהיה ממש חמישים בצמצום, מוכרח לחושבם. ועיין רמב"ם (הלכות קידוש החודש יג, ט). ע"כ. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין זה מתרץ את בני ראובן במנין השני.
פסוק מט:רש"י ד"ה ופקדיו אשר צוה ה' את משה, ואותן הפקודים וכו'. כלומר כל הממונים - כולם נכללו במצוה שנצטווה משה למנותם מבן ל' ועד בן נ', ולא אירעה שום טעות של יתרון או חסרון, כגון שיהיה אחד נכלל במנין ואינו ראוי לעבודה, או ראוי לעבודה שאינו נכלל במנין. וראה "שפתי חכמים" (אות ע) המפרט יפה. אבל ראה רמב"ן על אתר הגורס תוספת ברש"י שאינה אצלנו. ועל כל פנים ראה גם ראב"ע המפרש ופקודיו כמוסב על גרשון, קהת ומררי. (פ' נשא תשנ"ז)