פסוק ב:דבר אל הני ישראל וגו' מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. יאמר מועדי ה' הם כשתקראו בהם מקראי קודש שהוא למוד התורה אז הם מועדי, ואם אתם מתאוים למועדים כדי לאכול ולשתות ולשמח גופכם הם נקראים מועדיכם, לא מועדי ה', שנאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, לפי שלשון מועד הוא מלשון ייעוד כמו כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, והייעוד הוא כאשר נכנסו ישראל לארץ אמרה תורה עתה כל אחד יתעסק איש בכרמו ואיש בשדהו תורה מה תהא עליה, אמר לה בתי כבר נתתי להם שבתות וימים טובים שיתעסקו בתורה, א"כ מועדי ה' שייעד לתורה, אשר תקראו, אם תקראו בהם מקראי קודש שהוא למוד התורה הם מועדי כמו שיעדתי, ואם לאו הם מועדיכם, ואמר מקראי בלשון רבים, פירוש מקראי זמון כמו קרואי העדה, וכמו כי אתי יאכלו הקרואים, ב' זמונים זמון לאכילה וזמון ללמוד, כמו שדרשו ז"ל נאמר עצרת תהיה לכם ונאמר עצרת לה', חציו לכם וחציו לה', לזה אמר מקראי, לומר שעם האכילה יהיה ג"כ הלמוד, ובלבד שתהיה אותה אכילה קודש, כלומר שלא תהיה כוונתו לשמח גופו אלא לכבוד המועד. ובשבת נאמר שבת שבתון, שבת שישבות ממלאכה, ושבתון שלא יעשה אוכל נפש כמו במועד, מקרא קודש, לא נאמר בו מקראי אע"פ שהם שבתות הרבה, לומר שאינו כמו יום טוב שנאמר חציו לה' וחציו לכם, אלא השבת רובו לה', ואע"פ שעושים סעודה שלישית בשבת ואין עושים אותה ביום טוב, היינו לפי שכל סעודה וסעודה יש לה רמז, ועוד שסעודה שלישית עושין אותה אחר המנחה, כי באותה שעה מתו ג' צדיקים יוסף ומשה ודוד, ולזה אומרים שלשה פסוקים של צדוק הדין צדקתך כהררי אל וגו', וצדקתך אלהים עד מרום וגו', צדקתך צדק וגו', וחכם שמת בתי כנסיות בטלים לזה עושה סעודה שלישית משום עגמת נפש:
פסוק ב:עוד נאמר במועדים מקראי קדש, לפי שכל סעודה וסעודה מזמנין ומבשלין לה בשול בפני עצמה, משא"כ בשבת שהכל מזומן ומבושל מיום ששי, עוד אמר במועדים אשר תקראו אותם מקראי, לפי שהמועדים כל אחד ואחד יש לו רמז. פסח כנגד אברהם, פסח בגימ' קמ"ח, ולזה אמר אברהם מהרי שלש סאים קמח שהיה בזמן הפסח ופירסה נדה והרימה ידיה מן העיסה וחשש לחימוץ, ולכך לא הביא הלחם, ובו ביום הלכו אצל לוט ואמר ומצות אפה ויאכלו. ושבועות כנגד יצחק, תורה בגבורה נתנה, לזה וידבר אלהים דין לא וידבר ה', ולזה היה קול שופר חזק וגו', וסכות כנגד יעקב שנאמר ויעקב נסע סכותה וגו', אבל השבתות הם רומזים למקום אחר, לזה אמר מקרא קודש קודש עליון:
פסוק ב:ובזהר א"ל רבי אבא וכי שבת לאו מקודש הוא זמין, אמר ליה לאו בתרין סטרין, חד דהוא ודאי קודש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, וחד דשבת לאו זמין הוא דהא דילי הוא ירותא ודאי דקודש הוא ולאו זמינו, ועל דא כלהון זמינין בקודש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה ועל דא שבת לאו זמין הוא, לברא דעאל לביתא דאבוי ואמיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי, למלכא דהוי ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהיב ליה שושבינין לנטרא ליה ולאתחברא בהו, אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאילין שושבינין כו ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בשעתא דהוא בעי ע"כ. הרי אע"פ שנאמר בשבת מקרא קודש לאו דזמין איהי דזמין ליה ישראל כמו י"ט אלא שהוא מזומן ומקודש מקודש עילאה:
פסוק ב:עוד נאמר בשבת מקרא קודש, לומר שהם מזומנין לקודש שהוא עוה"ב עולם שכולו שבת, ואפשר שלזה אמר שבת שבתון, שבת של עוה"ז, שבתון של עוה"ב, ושם הוא מקרא קודש, מזומן לקדש, שנהנין מזיו השכינה שהיא קודש, קדש בגימ' דת, אש דת, ואומר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ולזה אמר כל מלאכה לא תעשו, לא אמר ולא תעשו כל מלאכה שהוא דבור לגופים, אלא כל מלאכה לא תעשו, דבור לנשמות לומר שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא עמל ולא טורח, אלא שבת לה', בכל מושבותיכם שהיא שביתת הנשמות שיש להם עונג ומנוחה והשקט, ומלת מושבותיכם מלשון בשובה ונחת, ולזה אמר שבת היא לה' כתיב הוא וקרי היא, היא בעוה"ז והוא לעוה"ב, עוד ירמוז לימות המשיח שבאותו זמן יתבטלו ממשלתן של עובדי גלולים שהם משולים לימות החול, כי כותי ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו, ואז תהיה הקדושה שולטת שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה', ותהיה האמת גברת תחת היותה נעדרת, וכן תקראו אותם מקראי, ר"ת אמת, רנו ליעקב שמחה ס"ת בגי' אחד, ביום ההוא יהיה ה' אחד. עוד אמר במועדים מקראי, לפי שיש להם ב' מקראים, ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של סכות, ויום השבועות הוא עצרת של פסח, כמו שמיני עצרת של סכות, ולזה לא נאמר בו צווי לעשות חג שבועות. ובמדרש מה ענין שבת אצל מועדות לומר שכל המחלל המועדות כאלו מחלל השבתות וכל המקיים המועדות כאילו קיים שבתות, ע"כ:
פסוק ב:אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש יאמר אע"פ שהם מועדי ה' והם מקראי קודש, לומר שהם מזומנין ועומדים, עכ"ז תקראו אותם, הדבר תלוי בכם, כמ"ש בזוהר ז"ל ת"ח בשעתא דישראל לתתא חדאן ומשבחין שבחא לקב"ה מסדרין פתורי ומתקנין גרמייהו במאני יקר מלאכי עילאה אמרי מה טיבן דישראל בכך, קב"ה אמר אושפיזא עילאה אית לון יומא דא, אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קודש, אמר לון וכי לא קודש נינהו ואקרון קודש, לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי, חד מסטרא דילי דהא אינון דבקין בי, וחד מסטרא דידהו דאיקרון קדש דכתיב קודש ישראל, איקרון קדש אושפיזא דילהון הוא ודאי בגין דזמינו דהא אושפיזא מקודש הוא דכתיב מקראי קודש, פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו, תלתא אינון זמינין מקודש ולאו יתיר, חג המצות וחג השבועות וחג הסכות, א"ל רבי אבא וכי שבת לאו מקודש היא כדלעיל וכו':
פסוק ב:ומה שנכתב אשר תקראו אותם, אתם חסר, אמר במדרש על פסוק מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו, אמר רבי אושעיא אין לך אומה שמעכבת על אלהיה כאומה זו, כיצד בשעה שהזקנים יושבים לעבר את השנה הקב"ה מסכים על ידם והוא משלים וגומר כל מה שישראל עושים, ועליהם אמר דוד אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, אימתי בראש השנה שהסנהדרין יושבים לעשות ראש השנה ביום פלוני מיד הקב"ה מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו וגמרו מה שישראל גוזרין, אומרים לפניו בניך גזרו שיהא ראש השנה ביום פלוני, מיד הקב"ה יושב באותו יום לדון עולמו והכסאות מוצעות והספרים נפתחים וסנהדרין של מלאכים יושבים לפניו, שנאמר חזי הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב אלו מלמדים זכות ואלו מלמדים חובה, למה כי חוק לישראל הוא, ישראל הם גזרו חוק ראש השנה, והרי הוא משפט לאלהי יעקב, שהוא מקיים גזרתם ומסכים עמהם, הוי אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, תדע שכן הוא שהרי כתיב יום תרועה יהיה לכם, יהיה לא אמר אלא יהיה לכם, וכתיב אלה מועדי ה' אלה הם מועדי, אמר הקב"ה אין לי מועדים אלא אלו שלכם, שכל המועדים שאנו מקדשים שלו הם שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ואין קראנו אלא קידוש מועדים שנאמר מקראי קודש הוי אומר כה' אלהינו בכל קראנו אליו ע"כ. לזה אמר אשר תקראו אתם, בכם הדבר תלוי כמ"ש:
פסוק ה:בחודש הראשון. שהוא מזל טלה, ישחטו הטלה כדי שכשיבא האריה שהוא מזל אב לא ימצא מה לאכול וילך לו ויסתלק מעליכם, ולזה נקרא נבוכדנצר הרשע אריה שנאמר עלה אריה מסבכו, שבא בחודש שמזלו אריה ולזה רמזה תורה ואמר על מצות ומרורים, כלומר אם לא יזהרו באכילת מצה כראוי ובביעור החמץ והיצר הרע שלא יהיו נפתים אחריו לעבוד ע"ז, יביא עליהם ב' מרורים, שהם י"ז בתמוז וט' באב כי לעולם יום ראשון של פסח הוא יום י"ז בתמוז וט' באב וכשישראל שבאותו הדור עברו ברית ונפתו אחר יצה"ר ועבדו ע"ז מצא האריה מה לאכול והחריב בית המקדש ועשה מה שעשה, וזהו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, כולם כאחד ישחטו אותו כדי שלא יהא לו כח, בין שני ערבים שהם י"ז בתמוז וט' באב שהם משולים לערב שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, ויבערו החמץ בערב כדי כשיבא חודש ארי לא ימצא מה לאכול ויהפך לכלב, ועליו. נאמר ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ואריה כבקר יאכל תבן, זהו בין הערבים פסח לה', שה' יתברך יחוס עליהם שלא יחול עליהם בין הערבים שהם י"ז בתמוז וט' באב, שכל אחד אירעו בו ה' דברים, זהו הערבים, ה' ערבים, חמשה בכל ערב, ותירוש פסח חמלה כמו ופסח ה' על הפתח, פירש"י ז"ל חמל, פסח באתב"ש חוס. וכן מצאתי במדרש איכה, השביעני במרורים זה ליל ראשון של פסח, הרוני לענה זה ליל ט' באב, הוי ליל יום טוב של פסח הוא ליל ט באב ע"כ. ומהו אומר הוי ליל יום טוב של פסח ליל ט' באב, בא לומר שבכוונה מכוונת היה כן לרמוז למה שאמרתי:
פסוק ו:שבעת ימים מצות תאכלו, כבר פירשתי פרשת בא אל פרעה שתרגום מריבה מצותא, ובא לרמוז על ימי האדם שהוא במריבה עם היצר, ביום הראשון מקרא קודש, רמז על עשר שנים ראשונות שהם כולם מקרא קודש, שמוליכין התינוק לבית הספר ולומד מאל"ף עד הגיעו למשנה כאמרם ז"ל בן ה' למקרא בן עשר למשנה, היינו מקרא קודש, קודש בגימ' זו משנה עם ב' מלות, וביום השביעי מקרא קודש, זה עשר שנים אחרונות שהם משבעים ואילך שתשש כחו וחפצה עליו זקנה ופסק ממנו יצה"ר:
פסוק ז:ואפשר עוד לומר ביום הראשון מקרא קדש, לפי שגאולתם של ישראל היתה מהבינה, והמלכות ע"י הכתר, שכן גאל בא"ת ב"ש כתר, כי הבינה בכח החכמה והכתר הוציאה ישראל ממצרים, שנאמר בכח גדול וביד חזקה, בכח גדול בגימ' חכמה, יד חזקה היינו מלכות וחמשים יצאו, הוא הבינה שיש בה חמשים שערים, והיא נקראת מ"י, ע"י המלאך שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וכנגד אלו הב' מדות בינה ומלכות אמר ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם, וביום השביעי מקרא קדש, לא אמר יהיה לכם, כי העיקר יום ראשון שהוא רמז לבינה שכלולים בה שלש עליונות, ולזה היה בי"ד לחודש, לרמוז שעל י"ד חזקה, וכלל בה יציאת מצרים, שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', ובכל אחד אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם וביום השביעי נאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו וידבר, ר"ת כמעלתו, להורות על מעלתו של יום ראשון ושל יום השביעי:
פסוק ז:וכתב רבינו בחיי ז"ל בפ' בא, שבעת ימים מצות תאכלו, צוה בחג המצות שיהיה שבעה ימים, וקרא יום הראשון מקרא קדש כי יום הראשון יום הגאולה, והשביעי סוף הגאולה, וכבר ידעת כי שבעה ימים אלו כנגד ו' קצוות עם ה' שכולם שמחים בשמחתו, זה טעם שזכרנו בשמחת יום טוב שקראו הכתוב חדות ה'. שנאמר כי חדות ה' הוא מעוזכם, ע"כ:
פסוק י:דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, צוה הקב"ה שיביאו ראשית הקציר, כדי שלא יחשבו שמאחר שנתנה להם הארץ נעשית להם נחלה ואחוזה לעולם, לזה אמר וצוה שהקציר הראשון יהיה לבעל השדה שהוא הקב"ה, להודיעם שאינם יושבים בה אלא כמו אריס ובידו לסלקם ממנה אם אינם ראוים לה, וזהו הטעם בבכורים, ולזה אמר אשר אני נותן לבני ישראל כתיב נתן וקרי נותן, לומר שאני בכל עת נותנה מחדש כדי שיהיו עושין רצונו של הקב"ה, ולא תקיא אותם הארץ שאין להם קיום בה אלא יום התורה והמצות, ולזה היה קציר ראשון לכהן אפילו שלא נגמר כמו שאמר במשנה שהיו מהבהבין אותו באור ונתנוהו באבוב, והיה מנוקב כדי שיהיה האור שולט בכולו, כדי שיטחן שלא היו ממתין עד שייבש, כל זה כדי שלא יעלה בדעתו לומר שהשדה ומה שזרוע בה הוא לו, לזה אמר וקצרתם את קצירה הקציר אינו לכם אלא, לה', אבל אחר שהבאתם אותו הוא נחשב כאילו הוא משלכם, זהו שחזר ואמר ראשית קצירכם אל הכהן קודם הבאה נקרא קצירה ואחר הבאה הוא קצירכם, כאילו הוא משלכם, ולזה הטעם היה משעורים שהם הקודמים, והיה קרבן ראשון משעורים לפי שהשעורים הם גלוים משא"כ בחטה שהיא מכוסה בכמה כסויים ושלט עליה איש שעיר, לכך היה צריך להניף, ותרגם והניף וירם, שיסיר ממנה הכח שקבלה מאיש שעיר, ולכך נקראת שעורה:
פסוק י:ובינוקא פרשת בלק (דף קפ"ט) אמר טעם אחר ז"ל, תנן ארעא קדישא ברשו דקב"ה הוות ורשו אחרא לא עאל תמן היך אבדיקת ארעא אי קיימת במהימנותא ולא אתחברת ברשו אחרא, בקריבו דתרומה דא דשעורים כגוונא דרזא דסוטה. ואנן שעורין דקרבינן בנין דשעורא קדמא לשאר נהמא דעלמא שעורא איהו אתר ידיע בשעורא בסוד ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ובסוד ויהי ערב ויהי בוקר ערב קדים, ולפי שהוא רומז לאיש שעיר כמו שאמרנו, לזה היו קוצרין אותו בלילה ליל י"ו בניסן שהוא התחלת פגימת הלבנה, כדי שלא יקטרג עליה, והיו עושין בו ארבע מיתות ב"ד. סקילה שהיו חובטין אותו במקלות אחר ששוחטין אותו בעזרה, ושריפה שהיו מהבהבין אותו באבוב מנוקב כדי שיהיה האש שולט בכולו, הרג היא הקצירה, וטוחנין אותו בריחים של גרוסות היא חנק, והיו מניפין אותו בי"ג נפות, י"ג ג"י אחד, כדי לקרבו ליחוד ה':
פסוק י:ובמדרש א"ר בניה אמר הקב"ה בני כשהייתי נותן להם מן במדבר הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד שנאמר עומר לגלגולת, ועכשיו שאתם נותנין את העומר אין לי אלא עומר אחד משל כולכם, ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן ע"כ. כוונו ז"ל לומר כשיבא זמן הבעיטה שהוא זמן התחלת הקציר שכבר נתבשלה התבואה לא יבעט, לומר כבר נתבשלה תבואתו, וישים בטחונו בה', לזה אמר שיזכור שהיו במקום שאין זר והיה מאכילם לחם אבירים, כי עיקר הכל הוא הבטחון בהשי"ת. וזה רמז כאן שאמר והיה כי תבאו אל הארץ לא תבעטו לאכול מפריה ולשבוע מטובה ויעלה בלבבכם כי הארץ היא המוציאה פירות, תזכרו שהייתם במקום שאינו ראוי לזריעה לא חטים ולא שעורים, ואין גפן ולא תאנה ורמון שהם הפירות שנשתבחה בהם א"י, והיה מאכלכם מן שהוא מאכל המלאכים, זהו אשר אני נותן נתן כתיב, כלומר העלו בזכרונכם מה שהייתי נותן לכם במדבר, ולמה בשביל עסק התורה, כן כשתכנסו לארץ עשו עיקר מעסק התורה והקב"ה מזמין לכם מזונותיכם, ואם בטלתם מהתורה ונתעסקתם בזריעה וקצירה, והבאתם את עמר ראשית כפרה עליכם והיו מקריבין קרבן, שנאמר ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים וגו', וכן עמר במלואו בגימ' עם ג' אותיות עולה, כמ"ו קרב"ן כפר"ה, לפי שבפסח נדונין על התבואה, אמר הקב"ה הקריבו לפני עמר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, הרי קראו העומר קרבן שנאמר הקריבו וכו', והיה משעורים, לומר שאפי' מאכל בהמה אין ראוי לכם אלא לכהן לכפרה מאחר שבטלתם, כי אילו הייתם ראויים היו אחרים קוצרים קצירכם, כמו שאמר בגמרא כתיב ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, רשב"י אומר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמם שנאמר ואספת דגנך וגו':
פסוק י:עוד במדרש א"ר אבין בוא וראה כמה ישראל מצטערים על מצות העומר, דתנן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי שייבש ולקיים בו מצות קלי דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בקנים ובקולתות היו חובטין אותו כדי שלא יתמעך, נתנוהו לאבוב והאבוב היה כלי מנוקב כדי שיהיה האור שולט בכולו, שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו, נתנוהו לרחים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בי"ג נפות, א"ר לוי הרי שעמלת וחרשת וזרעת ונכשת וכסחת וגדרת וקצרת ועמרת ודשת ועשית אותו ערימה אם אין מוציא לך מעט רוח עד שחזרה מהיכן אותו האיש חיה, אין אתה נותן לו אלא שכר הרוח, הוא מה שאמר שלמה מה יתרון לאדם שיעמול לרוח, זהו שרמז כאן והבאתם את עמר וגו' והניף, כלו' על הנפת הרוח שהוא מניף לכם, עוד והניף ו"ה עם ב' אותיות י"ג, ניף, רמז על י"ג ניפות שהיה מניפה:
פסוק י:עוד במדרש א"ר פנחס בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות הגשמים כמה הוא יגע בה כמה צער הוא מצטער עד שתנגב, והבריות הם ישנים על מטותיהם והקב"ה משיב רוחות ואין אתה נותן לו את העומר ע"כ. זהו והבאתם את עומר, למה והניף אפי' שכר הרוח שהוא מניף לכם אין אתם מביאים:
פסוק י:עוד במדרש א"ר ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח לו לטרא בשר מן השוק כמה הוא מצטער עליה עד שלא יבשלוה והבריות ישנים על מטותיהם והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות ואין אתה נותן לו את העומר ע"כ. זהו לפני ה' לרצונכם, ראו שהקב"ה עושה רצונכם ואתם ישנים. או אמר לפני ה' תדעו שהעמר שאתם מביאים הוא רצוי לפני ה' אע"פ שהוא מן השעורים כשהוא לרצונכם, כי העיקר הוא הרצון:
פסוק י:וברעיא מהימנא אמר שהיו מקריבין קרבן העומר משעורים בין פסח לעצרת, לפי שישראל מזדווגין ביום חמשים עם הקב"ה ורוצה לבדקם כסוטה, ולזה היה העומר משעורים, וכמו שקרבן סוטה היה בודקה ומכניס ומוסיף אהבה בינה ובין בעלה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע, והשכנות הרעות שהטילו קנאה והשנאה ביניהם בורחים מלהריח ריח מי המרים, כן בקרבן העומר מכניס ומוסיף אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, ומבריח סמאל ואשת זנונים, וז"ל פקודא דא לקרבא קרבן העומר קרבנא דא כולא איהו בדביקותא עילא ותתא מטרוניתא ובנהא כחדא אזלא, עומר דא מקריבין ישראל בדכיותא דילהון וההוא קרבנא איהו משעורים ודא אתקריב למיעל רחימו בין אתתא ובעלה, אשת זנונים אתרחקת גרמה מבדיקו דלא יכילת למיקם על גבה, אשת חיל קריבת גרמה לקרבא לגבי כהנא דהא ודאי טהורה היא ונקתה ונזרע זרע ואוסיף חילא ורחימו לגבי בעלה, אשת זנונים ערקת ממקדשא דלא למקרב לגביה דאלמלא בההוא זמנא דאשת חיל אבדיקת גרמה איהו אתקרבא לגבה אתאבידת מעלמא, ועל דא לא בעיא לקרבא למקדשא וערקת מיניה ואשתארו ישראל זכאין בלא ערבוביא אחרא לגבי רזא דמהימנותא רזא דסטרא דא תרתין אחתן, וכד ארחת דא לגבי דא בבדיקו דילה צבת בטנה ונפלה ירכה, דהא בבדיקו דאשת חיל סמא דמותא לגבי אשת זנונים, ודא איהו עיטא דיהב קב"ה לבניו לקרבא קרבנא דא בגין אשת חיל דתערוק אשת זנונים מינה, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי ע"כ. עוד בתוספתא זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא יסטון תחות בעליהון ואי לא קמח שעורים זמינא לקרבא וממלא חדא אשתמודע מלא אחרא ע"כ. וזה רמוז והבאתם את עמר ראשי"ת קצירכ"ם א"ל הכה"ן ר"ת בגימ' אשה, לומר אזהרה לאשה שלא תשטה ויביאה בעלה אל הכהן, והבן. ובזוהר אמר טעם אחר למה היה משעורים לפי שהוא ראשון בתבואה וכ"י ראשון של מטה מלמטה למעלה, ז"ל ת"ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ תבואת הארץ ידאי ואתעסקו בה ואתקשרו בההוא קשורא ואף ע"ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה, ואתקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחד ביה בקב"ה הכא הוא, אמר הקב"ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים, זכאה חולקהון דישראל דהא כ"י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ"י תווהא אשר תשטה אשה תחת אישה בגין כך דינא דהאי אתתא מאתרהא קא אתייא, ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא, אשת חיל עטרת בעלה, וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אקרי חסר, כ"י הכי אקרי קנאת ה' צבאות תעשה זאת ע"כ. ולזה אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם את לחם אלהיכם אלהיכם ודאי, כי לחם הוא למעלה שנאמר לחם מן השמים ואין להם רשות לעלות אם לא יקחו רשות מהשוער דהיינו קמח שעורים:
פסוק טו:וספרתם לכם ממחרת השבת. ב' ספירות נאמרו כאן וספרתם לכם שבע שבתות תמימות, ואח"כ אמר תספרו חמשים יום. אמר בזוהר ז"ל ורזא אוליפנא הכא דכל ז' יומין מאלין ז' יומין נטלא קדושה ומתתחדא באלין תתאי והאי תתאה אקרי שבוע דאתקדש בשבעה יומין עילאין, וכן בכל ז' וז' מאינון חמשין יומין עד ולא עד, וכד אשתכחו מ"ט יומין עילאין אשתכח לתתא ז' יומין דאתקדשו בהו דכל חד אקרי שבוע דעאל באינון שבע, ועל דא כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, בגין דאינון נוקבין נקט קרא לישנא דנוקבין וכד אתקדשו בהו וביתא מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה כדין אקרי חג שבועות מאינון נוקבי גרירו עליהו אינון יומין עילאין דאיתקדשו בהו ובגין כך כתיב בשבועותיכם אינון דילכון ונח כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדש ישראל לתתא עמהון, ועל דא כד מטון למ"ט יומין ההוא יומא עילאה דעלייהו אקרי יומא דחמשים דשליט על מ"ט יומין רזא דכללא דאורייתא במ"ט אנפין ע"כ. א"כ לזה תקנו ז"ל לממני יומי ולממני שבועי, שהשבועות הם יומין תתאין והם נוקבי והנקבה צריכה שמור שהם יומי דין, וכן הוא אומר שבועות חוקות קציר ישמר לנו שצריכים שמור מיומין עילאין, ולזה אמר את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות, אבל אחר שנתחברו עם יומין עילאין וקבלו את התורה היו מקריבין שתי הלחם, כננד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אחד חמץ שלא יש פחד מהדין, כי מי שיש בו רוח רעה אין מאכילין אותו חמץ אלא מצה, אבל אחר שעברה רוח רעה ממנו מאכילין אותו. וכן אמר בזוהר ז"ל השתא אית לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאקרי חמץ דכתיב ולא יראה חמץ וכתיב כי כל אוכל חמץ וגו', מ"ט בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עילאה יתיר לא יאות הוא לאתנטלא חמץ ולא יתחזי כלל, ותו דקרבנא דא חמץ הוה דכתיב חמץ תאפינה, אלא רזא דמלה דביומא דא אתבטיל יצה"ר ואורייתא דאקרי חדו אשתכחת. למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש יומא חד הוה תאיב למיכל אמרו ייכול ברא דמלכא אסוותא דא ומכאן והלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה, כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי עקרא ורזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמון אסוותא דא ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי לון מיכלא אחרא, כיון דאכלו אסוותא דא דאיהי מצה דאיהי אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר הקב"ה מכאן ולהלאה תחזי לון חמץ ייכלון ליה דהא לא יכיל לנזקא לון, וכ"ש דביומא דשבועות אזדמן נהמא עילאה דאיהו אסוותא בכלא ועל דא מקריבין חמץ ע"כ. עד ממחרת השבת השביעית שהיא הבינה עד ולא עד, אם כן וספרתם לכם לאסוותא ולדכיותא דילכון:
פסוק טו:ורבינו בחיי ז"ל פרשת בראשית הביא ראיה ממאמרם ז"ל שיום שהקריב הבל המנחה היה יום חמשים, ואמר שם ונתעלה משה לקבל התורה ביום נ', וקין שהרג ביום נ' נתקלל בו ביום וכחו שהוא יצה"ר עתיד להתבטל מן העולה ביום נ', ומזה מנעה תורה חמץ בקרבן מנחה שיש בו רמז ליצה"ר שאמר לא תאפה חמץ. אבל ביום נ' צוה הקב"ה בפירוש חמץ תאפינה מפני שיום נ' של עצרת הוא כנגד היובל הגדול אשר לעולם שיעקר יצה"ר ויאבד זכרו ע"כ וכן אמר בזוהר כל מי שאינו מונה ספירה של עומר אינו טהור, ז"ל ת"ח כל בר נש דלא מני חושבנא דא דאינון ז' שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא, ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מטי להאי ליליא בעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברא בה ולנטרא דכיו עילאה דמטי עליה בהאי ליליא ואדכי ע"כ. הרי שהספירה היא לטהרה כמו שנאמר בנדה וספרה לה ז' ימים לטהרתה, אם כן וספרתם לכם, לכם דייקא, ואז יתקדשו ויטהרו, לז"א והקרבתם מנחה חדשה. ואז נותנים פה לכ"י להליץ בעדם, כי בעצרת נדונין על פירות האילן שאכל אדם, ולז"א לחם תנופה תנו פה, ואמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים אתם תביאו שתי הלחם ואני אתן לכם ב' לוחות שהם לחם משנה לחם תורה שבכתב משנה תורה שבע"פ, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, לזה לחם תנופה אקרי כביכול תנופה תנו פה, ואע"פ שהן חמץ אין פחד שהוא יום שנתנה בו תורה שהיא אסוותא לכלא שנאמר ולכל בשרו מרפא, כמו שארז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין שהיא התורה. עוד יכולין לומר תנו פה כנגד יצה"ר, מאחר שנתן לכם חרב פיפיות שהיא התורה שהיא ב' פיות היא מתשת כחו ויעשה לכם חבר והקטיגור נעשה סניגור. וכשיבא יום הדין יהיה וספר תם, תם שלם, זהו וספרתם ספר תם כמ"ש בעז"ה:
פסוק כב:ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו'. פסוק זה נאמר בפרשת קדושים וחזר ונאמר כאן, ועוד בפרשת קדושים אמר כלל בפרשה אחת פאה ולקט ועוללות ופרט, שאמר ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך וגו' וכרמך לא תעולל ופרט כרמך וגו' לעני ולגר וגו',, וכאן לא הזהיר אלא על פאה ולקט ולא הזהיר על עוללות ופרט, אלא חזר עליו כאן לפי שחייבו כחן בהבאת העומר מן השעורים ובשתי הלחם מן החטים, והעומר היה בזמן הקציר שנאמר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, הייתי אומר שנפטר מהפאה ומהלקט, לזה חזר לחייבו עליהן. ושם אמר לא תכלה פאת שדך לקצור, וכאן אמר בקצרך לרמוז למ"ש, שאילו היו עושים רצונו של מקום היתה מלאכתם נעשית על ידי אחרים אבל מאחר שאין אתם עושים רצונו של מקום צריכים אתם להניח פאה ולקט, לפי שאני ה' אלהיכם, אני דיינכם, שאם יצא הדין מלפני שתבאו לידי עניות שתמצאו מה לאכול, וזהו אני ה' אלהיכם, רחום בדין. ושם פרשת קדושים רמז על עושי רנונו של מקום, לז"א לקצור ע"י אחרים, ומה שלא הזהיר כאן על הפרט והעוללות, לפי שזמן קציר התבואה לא יש פירות בכרם, כי זמן פירות הכרם הוא קרוב לחג הסכות, שנאמר חג הסכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך, ופרשת קדושים כוללת כל המצות ושם נכללו פרט ועוללות. ובילקוט כל הפרשה נאמר פרשת קדושים, שלשה גרים הם, גר שנתגייר לשם אשה, אמר הקב"ה נתגיירת בשביל הנבלה הרי היא נתונה לך, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. גר שני בא להיותו מתפרנס כעני הרי הם נתונים לו שנאמר ובקצרכם את קציר ארצכם וגו'. גר ג' גר שנתגייר לשמו של הקב"ה, הרי הוא שקול עלי כאחד מכם שנאמר הקהל חקה אחת ותורה אחת יהיה לכה ולגר, ולא עוד אלא שהוא שקול עלי כלוי שנאמר ובא הלוי כי אין לו חלק וגו', אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע הגר הזה כלוי לפניך, א"ל גדול הוא לפני שנתגייר לשמי, משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב עם הצאן היה הרועה מאכילו ומשקהו ומחבבו יותר מצאנו, א"ל לצבי הזה אתה מחבבו יותר מן הצאן, א"ל כמה יגיעות יגעתי בצאני מוציאם בבקר ומכניסם בערב עד שלא גדלו, וזה שגדל ביערות ובמדברות ובא מעצמו לתוך צאני לכך אני מחבבו, כן אמר הקב"ה הרבה יגיעות יגעתי בישראל הוצאתים ממצרים והארתי לפניהם ונתתי להם את המן הגזתי להם את השליו העליתי להם הבאר הקפתי להם ענני כבוד עד שקבלו את תורתי, וזה בא מעצמו, לפיכך שקול עלי כישראל ולוי ע"כ. והענין הוא שהגר נזכר בחג השבועות ג"פ, כי פסוק של ובקצרכם נאמר פרשת קדושים, ונאמר בפרשה זו, וחג השבועות נקרא חג הקציר שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך בפרשת משפטים, וכן בפרשת תשא נאמר חג שבועות תעשה לך, ובפרשת ראה אמר ועשית חג שבועות לה' אלהיך וגו' ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום וגו', הרי בחג השבועות נזכר הגר ג' פעמים, לזה אמר כי יש שלשה גרים, יש גר שנתגייר לשם אשה והוא הגר הנזכר בפרשת קדושים, לזה נאמר שם וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, שלא די לו בקציר אלא שרוצה ענבים לשתות יין והשכרות מביא לידי זנות, ובפרט זה הגר שהיה מורגל בו מקודם, א"כ זה בא לשם אשה ולא לקבלה עליו כדת, לזה קראה נבלה כמו כי נבלה עשה לשכב את בת יעקב, שאינו רוצה בה לשם אישות אלא לשם זנות, הרי היא נתונה לו, הקב"ה מזמינה לו ויאכלנה וימות. ויש גר שבא להתגייר להתפרנס מן הצדקה כעני אמר הרי היא נתונה לו שנאמר ובקצרכם וגו', שאינו מבקש אלא הקציר שהיא הפאה והלקט להיותו נזון כעני לחם צר, לזה לא נאמר כאן פרט ועוללות, אמר הרי היא נתונה לו שנאמר וגו', ויש גר שנתגייר לשם הקב"ה ולזה כללו עמו ועם בניו ובתו שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך והלוי והגר, השוה אותו ללוי שהוא ג"כ נלוה אל ה', לזה אמר משה הגר הזה כלוי הוא שקול, שהיה לו לומר והלוי והיתום והאלמנה ואח"כ הגר, א"ל הקב"ה גדול הוא לפני:
פסוק כד:דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי וגו'. נקבע להם לישראל להיותו יום דין אחר ד' חדשים לנתינת התורה אחר ששבעו ממנה וקיימו מצותיה פאה ולקט ופרט ועוללות ובכורים, ואחר שעברו קי"ב יום, מששה בסיון ועד ר"ה קי"ב יום, שתמוז חסר ואלול חסר, והם מעבר יב"ק, שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים. שנאמר ביעקב ויעבר את מעבר יבק ויאבק איש עמו, שהוא סמאל המלמד קטיגוריא על ישראל, עד עלות השחר של יום הכפורים, וירא כי לא יכול לו והקטיגור יעשה סניגור, לפי שיראה ישראל נדבקו ביב"ק, יחוד ברכה קדושה, לזה אמר יהיה לכם שבתון, שיהיה לבם בטוח בה' שיצאו בדימוס ויעשו יום טוב, וכן אמר פרנס ישראל לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם, ואין יום זה אלא כמו המלמד כשרוצה לאיים על הנערים מראה להם הרצועה, כן יום זה זכרון תרועה שתשברו לבבכם, ואז לב נשבר ונדכה אלהים שהוא דין לא יבזה. שפירוש תרועה שברון, כמו תרועם בשבט ברזל, אבל עשו אותו יום טוב, כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם וגו'. ועכ"ז זכרון תרועה, תזכרו שהוא יום דין והמקטרג עומד לפני הדיין לתבוע הדין:
פסוק כד:ובזהר ואי תימא איך אתיהיב ליה רשו לההוא מקטרגא למתבע דינא, אלא ודאי בידא דהאי מקטרגא שוי הקב"ה למתבע דינא על כל עלמא, ושוי ליה יומא ידיע למתבע קמיה כל דינין דעלמא, דהא קב"ה עבד ליה ושוי ליה קמיה למהוי לבני עלמא דחילו דקב"ה סלקא ושריא על כולא, ורזא דא והאלהים עשה שייראו מלפניו, עשה להאי מקטרגא ואתקין ליה קמיה למהוי סייפא שננא על כל בני עלמא בגין דידחלון קמי קב"ה וכו' יומא דראש השנה הוא יומא דדינא ומלכא יתיב בכורסיא דדינא סנטיר קא אתי וחפי פתחא דמלכא ותבע דינא, ואע"ג דהקב"ה רחים ליה לדינא כד"א כי אני ה' אוהב משפט נצח רחימו דבנוי לרחימו דמשפט, ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו פקיד למתקע בשופר בגין לאתערא רחמי מתתא לעילא בההוא שופר סלקא ההוא קלא כלילא באשא ורוחא ומיא ואתעביד מנייהו קלא חדא, ואתער קלא אחרא לעילא. כד ההוא קלא אתער מתתא ומעילא כדין כל טענות דקא טעין ההוא מקטרגא מתערבבי ע"כ. א"כ זכרון תרועה לעורר קלא דלעילא כדי לערבב לשטן, וכתיב אשרי העם יודעי תרועה, יודעי הוא מלשון שברון כמו בקרב כסילים תודע אנא מסרית יתיה לכו דילכון איהו באתגליא, אבל שביעאה דילי איהו, ועל דא איהו בכסה ולא באתגליא, ירחא דילכון איהו כסדרן דאתוון, אביב דאיהו אב"ג י"ב, רזא דג' (פירוש יו"ד באל"ף באי"ק וב' הרי ג', ואיהו אב"ג כסדר דאתוון), אבל ירחא שביעא דילי איהו מסיפא דאתוון תשרי, מ"ט אתון מתתא לעילא ואנא מעילא לתתא, האי דילי ברישא דירחא אנא איהו באתכסיא, בעשר לירחא אנא איהו, בגין דאנא בחמש קדמאי ובחמש אחרנין ובחמש תליתאי, בקדמיתא דירחא אנא איהו בגין חמשא יומין, בעשרא לירחא אנא איהו בגין ה' יומין אחרנין, בט"ו לירחא אנא איהו חמש תליתאי, מ"ט כולי האי בגין דכל ירחא דא מעלמא עילאה איהו ועלמא עילאה ברזא דחמש איהו בכל זמנא וזמנא, ובגין כך ירחא דא איהו בכסה ולא באתגליא בגין דעלמא עילאה בכסה איהו וכל מילוי באתכסיא וירחא דא דקב"ה איהו בלחודוי ע"כ. ומה שאמר ועלמא עילאה בחמש איהו, פירוש שהבינה נקראת עלמא עילאה היא רמוזה בה' ראשונות של שם ולזה אמר השביעי הזה לכם, הוא שביעי אבל לי הוא ראשון מלמעלה למטה על סדר תשר"ק, והיו"ד של תשרי הוא במקום קו"ף באי"ק, א"כ תשרי מספרו אלף שהוא א' כי הכל חוזר לאחד, יום הכפורים הוא, הכפרים בגימטריא שנה, והכוונה היא לומר כמו שכתבתי במקום אחר, שכוונה אלהית היתה בבריאת עולם להיות הברואים כלם כמלאכים, זהו בראשית ברא אלהים, שיהיו כבני אלהים שהם המלאכים, ואחר שחטא אדם והלך אחר תאות הגופניות ונתפתה אחר יצה"ר ולא נעשית הכוונה, גזר הקב"ה שיום בשנה יהיו כמלאכים בלא אכילה ושתיה ובלא עשיית מלאכה אלא להיותם כל אותו יום עובדים להקב"ה כמו המלאכים, ובזה תתקיים הכוונה כי יום בשנה נחשב כמו שנה, צא ולמד מהמרגלים שנחשב להם יום לשנה ומדה טובה מרובה ממדת פורענות, לז"א הקב"ה אם תענו את נפשותיכם מאכילה ושתיה ומלאכה מעלה אני עליכם כאילו התעניתם כל השנה כלה, לזה בא הרמז הכפרים בגימ' שנה, ומעלה אני עליכם כאילו קדשתם השנה כלה, זהו קדש יהיה לכם ועניתם, ע"י ענוי הנפש, שאילו לא הלך אדם הראשון אחר התאוות לא היה לנפש עלוי בזה, כי אדרבה היה עונג בהעדר האכילה, לפי שהיה מגביר כח הרוחניות כמו המלאכים שבא להם מזון שכלי בהעדר אכילה גשמית שנהנו מזיו השכינה, וכשבאו אצל אברהם אבינו והכריחם לאכול היה להם צער שנהנו ממזון גשמי עד שהוצרכו לטבול בנהר דינור כדי לעכל אותה אכילה כמ"ש בזוהר. ומין האדם הוא להפך מאחר שהלך אחר התאוות יש צער לנפש, וכן לאכילה ושתיה ענוי, שכן ארז"ל על פסוק ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה לחודש מתענין אלא כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, והטעם הוא כי באכילת הגוף הוא ענוי לנפש ובענוי הגוף הוא עונג לנפש. אילו לא הלך אחר התאוות, אבל אחר שהלך אחר התאוות עשה מנפש גוף, לזה יש לה ענוי, ולז"א שבת שבתון יהיה לכם ועניתם, כלו' יש שביתה ועונג לגוף וענוי לנפש באכילה של יום תשיעי, ויש שביתה ועונג לנפש וענוי לגוף בענוי של יום עשירי, לזה כפל ואמר שבת שבתון, שבת לגוף שבתון לנפש, א"כ ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש, בט' שהוא יום אכילה ושתיה שהוא עונג לגוף הוא ענוי לנפש, זהו בתשעה לחדש ועניתם את נפשותיכם. עוד נאמר שבת שבתון ועניתם, אע"פ שיש ענוי יש עונג כפול שנעשה מלאך בעודו מלובש בגוף:
פסוק כד:ובזהר (פ' תצוה קפ"ה) כפורים אמאי אקרי כפורים בגין דנקי כל מסאבו ואעבר ליה מקמיה בההוא יומא וע"ד יו"כ יומא דנקיותא, והכי קרינא ליה. כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם כי היום הזה מבעי ליה מאי כי ביום הזה, אלא בגין דביה מקדשא לעילא ותתא כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם יכפר וינקי ליה בקדמיתא, ביום הזה בגין דאתדכי ולבתר עליכם. תו יכפר ביום הזה וינקי ליה בקדמיתא, וכל דא למה, עליכם, בגינכון אצטריך לנקאה ליה ולדכאה ליה, יכפר מאן יכפר אלא דא הוא עלמא עילאה דנקי ונקי לכלא, וכלהו סטרין בישין אתעברו לאתר דאקרי מצולת ים, כגוונא דא כתיב וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם דלא יכיל מקטרגא לשלטאה עלייהו, ועל דא ביומא דכפורים איהו קנוחא דכל חובין ונקוי דילהון ובעיין ישראל לנקאה גרמייהו ולמהך (מגרסי) יחפי רגלין כמלאכי עילאין. חמש ענויין בגין לאסתייעא מחמש סטרין עילאין דיומי דכפורי אפיק לון ואינו תרעין דיליה, ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק הא שית ואע"ג דבכלל אכילה הוא וכדין אינון שיתא וענויא בתראה תשמיש המטה איהו ובדרגא שתיתאה שכיח ולקבליה אנן עבדין ענויא דא ע"כ. ואי לא מסתפינא הוה אמינא מלתא שפירוש ועניתם את נפשותיכם היא כנסת ישראל שנקראת נפש, וסימן והיתה נפש אדוני וגו', בסוד נפש רוח נשמה שעל ידכם לטהר אתכם כמו שאמר יכפר עליכם בגינכון, והיא מתענה משש שאינה מקבלת מששה צינורות המשפיעים בה, כי האכילה רמוזה באברהם, והשתיה ביצחק, לפי שהשתיה היא מרוב החמימות והיא בכלל אכילה בסוד ויעקוד את יצחק בנו שאין לדין פתחון פה היום, ולזה היה אברהם מאכיל ומשקה, רחיצה כנגד התפארת שהוא צינור הגדול המושך מימי החסד והרחמים, רחמים ר"ח מים והבן, סיכה נגד הנצח, שמושך השמן מהר חרמון לו ע"י זקן אהרן, נעילת הסנדל כנגד ההוד כי שם הם הרגלים בסוד רגלי חסידיו ישמור, תשמיש המטה הוא נגד היסוד, וזו כנגד כולם, כי השפע, שבא לה על ידי היסוד, וסימן ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ, ולזה רמז ועניתם את נפשותיכם שהוא כ"י, שהיא נפש, והענוי היא בנפש, והוא בתשעה בחודש שהוא יסוד שהוא תשיעי, ולפי שהיה עולה למעלה למעלה ואינו בחבור עמו, לזה הוא ענוי לה, ולפי שזה הוא לה ענוי כנגד כולם, לזה נזכר ענוי זה משאר ענויים והכל ברמז והבן, ואמר ג"פ בערב מערב עד ערב, מדת הדין הוא נקרא ערב, וכה"א אוי לנו כי פנה היום כי נטו צללי ערב, ויש ג' בתי דינין הגבורה וההוד והמלכות ובשרם הב"ה ואמר להם שכולם יהפכו בזכותו של ישראל, וכלם ילמדו סנגוריא עליהם, ואחר שהיו דין יהיו רחמים ונוח ושביתה, וזהו תשבתו שבתכם. שבת לכם. עוד מערב עד ערב, שהלילה היא י"ב שעות ויוסיפו עליה שעה מערב ט' יהיו י"ג שעות. וכן ביציאת היום הוא י"ב שעות יוסיפו שעה מליל י"א היינו י"ג שעות, כל זה להורות יחודו ית', י"ג היינו אחד, ב"פ אחד היינו כ"ו, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וזהו שבתכם שמתאחדים בבינה, שבתכם שהוא שבת הגדול:
פסוק לד:דבר אל בני ישראל בחמשה עשר יום חג הסכות שבעת ימים לה'. מאי ז' ימים לה', לומר שאינם כמו שבעה ימים של פסח שהן יומין תתאין, כמו שאמר בזוהר, שהן צריכין שמור, וכה"א שמור את חודש האביב ועשית פסח, והעיסה צריכה שמור והמצה פרוסה ובכל יום צריכה בדיקה מז' ימי לבון עד שתטהר ותתיחד עם בעלה שהוא ביום החמשים, ואז אינה צריכה שמור כי אימת בעלה עליה, ולזה היו ב' הלחם מחמץ, אבל שבעה יומין דחו הסכות הן יומין עילאין שהן מחדש הז' שהוא תשרי על סדר תשר"ק מלמעלה למטה אע"פ שנאמר בפסח ז' ימים הם יומין תתאין שהם מחדש האביב על סדר אבג"ד מלמטה למעלה. ובזוהר ז"ל בסוכות תשבו שבעת ימים, דא רזא דמהימנותא האי קרא על עלמא עילאה אתאמר, והכי תנינא כד אתברי עלמא אתמר האי קרא כד שרא חכמה עילאה לנפקא מאתר דלא ידיע ולא אתחזי כדין נפיק חד משחתא ובטש וההיא חכמה עילאה נציץ ואתפשט לכל סטרין ברזין דמשכנא עילאה, וההוא משכנא עילאה אפיק שית סטרין וכדין ההוא נציצו דמשחא נהיר לכלא, ואמר בסכות תשבו שבעת ימים ע"כ. זהו בחמשה עשר לחדש דאיהו יו"ד ה"א אבא ואמא, ואע"פ שבפסח נאמר בחמשה עשר, שם נאמר בחודש הזה שהוא חודש ניסן שנאמר בו החדש הזה לכם, לכם דייקא, ולפי שאינם צריכין שמור יוצאין מן הבית לסוכה בלי פחד, לא כן בפסח שם נאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, אבל כאן בסכות תשבו כי הם ימי שמחה לכל, כי לזה מקריבים ע' פרים וסימן והנחה למדינות עשה, א"כ שבעת ימים לה' דייקא, ואמר חג הסכת חסר, אמר בזוהר מאן סכת חסר ו' דא משכנא תתאה דאיהו כעששיתא לאחזאה לכל נהורין, וכדין אמר בסכת תשבו שבעת ימים מעלמא עילאה לתתאה דכולהו קיימי בקיומא לאנהרא להאי סכת, ומאן איהי דא סכת דוד הנופלת סכת שלום, ולפי שחסר ו' יש מקצת מקובלים שנוטלים לולב בסכה שהוא סוד ו' שהוא עץ החיים לולב בגימ' חיים, א"כ הוא חג לשבעה ימים עליונים, שבאים לדור בסוכה ולהשלימה. ובזה יתישב לך המקראות, שפסוק אחד אומר בט"ו לחדש חג הסכות ז' ימים, ואח"כ אמר אך בט"ו לחודש השביעי תחוגו את חג ה' ז' ימים. וכבר צוה עליו למה חזר, אלא קודם רמז לימים עליונים שיבאו להשלים, ואח"כ צווי לישראל שאמר תחגו את חג ה' ז' ימים, ולקחתם לכם וגו', כלו' קחו עצמכם קנו עצמכם, יובן זה ממה שארז"ל אתרוג דומה ללב לולב דומה לשדרה הדס דומה לעינים ערבה לשפתים, לזה אמר ולקחתם לכם בלקיחת הד' מינים אלו קחו ג"כ עצמכם, לזה ולקחתם בוא"ו ב' לקיחות, בלקיחת האתרוג תכוונו ג"כ לקיחת הלב שהוא האבר הגדול, לזה הקדימו לטהר המחשבות ולשעבד לעבודתו ית', כי שאר האיברים הם ענף מהלב ובטהרת חלב יטהרו שאר האיברים, ולזה התחיל בו, וקראו פרי הדר שהוא הדור כל האיברים, וראיה לזה מר' אלעזר בן ערך שנאמר עליו רבו רבן יוחנן בן זכאי אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור' אלעזר בן הורקנוס עמהם ור' אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם וכשאמר להם איזו היא דרך טובה שיבור לו האדם וכל אחד אמר דבר אחד ורבי אלעזר בן ערך אמר לב טוב, ואמר רבו רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם, וכן אמר להם צאו וראו דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכל אחד אמר וכו', ורבי אלעזר אמר לב רע, ואמר רבן יוחנן רואה אני את דברי ר"א ב"ע שבכלל דבריו דבריכה, הרי שעיקר הכל הוא הלב והוא הדור כל הגוף, ונקרא פרי עץ שהאדם נקרא עץ השדה, ובלקיחת הלולב יכוין בלקיחתו שהוא נגד השדרה לכוף קומתו ולא יהלך בקומה זקופה, וארז"ל כל המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, כי, היא ענף הגאוה שהיא המדה המגונה שבכל המדות, עד שארז"ל על פסוק גבה עינים אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד שנאמר אותו לא אוכל, לזה אמר כפת תמרים כפת כתיב שילך כפוף בהכנעה ובשפלות. וענף עץ עבות הוא ההדס שהוא נגד העינים, יכוון בלקיחתו להעלים פניו מהביט ולראות ברע, וכן אמר דוד העבר עיני מראות שוא, כי מראות העינים יבא לידי הרהור הלב והעינים והלב הם תרי סרסורי עבירה, ולזה הזהירה תורה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם שמהם יבא לידי זנות, וכה"א עיני עוללה לנפשי שהוא הגוף, מכל בנות עירי שאר איברים. ובלקיחת הערבה יכוין שהיא כנגד השפתים, יכוין לשמור פיו ולשונו מלדבר שום דבר נבלה, כי המנבל פיו נופל לגיהנם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול בה, ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ואומר מות וחיים ביד לשון, וארז"ל לא נברא הדבור אלא לד"ת שנאמר לדבר בם, ועונש המנבל פיו אמר בזוהר פרשת פקודי (דף רמ"ט) בהיכלא דא דאיהו היכל נוגה באמצעיתא אית אתרא לעילא בד' פתחין לד' סטרי עלמא, עשר ממנן לכל פתחא ופתחא, אלין ארבעין קיימי ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא ומטנפי פומייהו, ואילין מנדין לון וקיימין מ' יומין דלא אשתמע צלותהון ולא עיילין לפרגודא וקיימין נזיפין לבר ע"כ. א"כ ולקחתם לטהר איבריכם, כי המצות הם רמ"ח נגד האיברים, ובלקיחת ד מינים אלו יטהרו ד' איברים הראשיים שהם הלב והשדרה והפה והעינים:
פסוק לד:ובמדרש ולקחתם לכם ר' אבא בר כהנא פתח קחו מוסרי ואל כסף, משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוות סימון דידיה בד' מנין (פירוש בארבע פרוטות) היא שעמדה להם בבזת הים ובבזת מצרים ובבזת סיחון ועוג ובבזת ל"א מלכים לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בה עאכ"ו, לכך משה מזהיר את ישראל ואומר ולקחתם לכם ע"כ. א"כ ולקחתם לכם לומר שהשכר הוא לכם מה שאין כן בכסף וזהב שנאמר עליו ינבור ולא ידע מי אוספם ועזבו לאחרים חילם, אמנם במצות השכר הוא לכם, לזה אמר קחו מוסרי ואל כסף.. עוד ולקחתם לכם פרי וגו'. לומר ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, לזה אמר ולקחתם לכם פרי, מה שאתם לוקחים בזה העולם הוא פרי המצות אבל הקרן הוא לעוה"ב, כי א"א ליקח שכרם בעוה"ז, זהו פרי עץ כמו שהעץ עומד ומוציא פרי בכל שנה ושנה כן המצוה עומדת לעד ועושה פירות ופירי פירות, וזה שרמז וז"ל פרי עץ הדר הדר באילן משנה לשנה, ולקחתם לכם בגימ' לקח מצות, לומר שבשכר מצוה אחת יזכה ליקח מצות הרבה כי שכר מצוה מצוה, וסימן חכם לב יקח מצות, לולב בגימ' חכ"ם, לב היינו אתרוג, אם כן בלקיחת הלולב עם מיניו ואתרוג יקח מצות הרבה, וכל מצוה ומצוה היא נותנת חיים לאותו אבר שהוא נגדה, כי המצות הם רמ"ח נגד האיברים, והם המלבושים שעולה בהם ליראות לפני הקב"ה, וסימן באור פני מלך חיי"ם:
פסוק לד:ובזהר פרשת פקודי ז"ל, בזמנא דבר נש עביד פקודין דאורייתא בהאי עלמא כגוונא דאיהו משתדל גרמיה הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא מלבושא לאתלבש ביה בההוא עלמא וכד נשמתא סלקא ההוא ממנא נטיל ההוא מלבושא דילה ואזיל עמה עד דימטא לנהר דינור די נשמתא אצטריכא לאסתחיא ולאתלבשא תמן והאי ממנא נטיל להאי נשמתא ואלביש לה לההוא לבושא ואתתקנת ביה וסלקא לקרבנא על ידה דמיכאל כהנא לקיימא תדיר קמי עתיק יומין. זכאה חולקא דהאי נשמתא דקימא וזכאה להאי, ובפרשת ויקהל אמר שיש שני מיני מלבושין, אחד ממעשה המצות ואחד מכוונת המצות שהוא יותר מכובד, ז"ל זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושין דקאמרן דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן אילין מעובדין טבין דעביד בר נש בעלמא בפקודי דאורייתא ובאילין קיימא נשמתא בגנתא דעדן ואתלבשא בהני לבושין יקירין כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא אזדמן לה לבושין אחרינין יקירין עילאין דאינון מרעותא וכוונה דלבא באורייתא ובצלותא כד סלקא מתעטרא מההוא עטורא מאן דמתעטרא ואשתאר חולקיה לההוא בר נש ואתעביד מיניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא, ואע"ג דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין, אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמא דאתמר לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין ודא איהו ברירו דמלה, ובוצינא קדישא אולי הכי מאליהו לבושין דלתתא בגנתא דארעא בעובדין לבושין דלעילא ברעותא וכוונא דלבא ע"כ ואם היה עושה המצות על דעת מצות אנשים מלומדה ישאר ערום ולא יעלה, כי מלבוש המעשה הוא חומרי בערך מלבוש המחשבה שהוא שכלי כמו המחשבה שהיא שכלית, ואם עושה מצות נגד בני אדם כן מלבושו נגד בני אדם שהן תכריכין שהוייתם מן החומר. ואחר שעבר יום כפור צוה הקב"ה לקחת אלו המינין לומר שאנו אדוקין בו, שהאתרוג רומז ליו"ד, הדס וערבה הם ב ההי"ן, לולב היינו ו', ולזה ארז"ל לולב זה הקב"ה כו', אתרוג זה הקב"ה, הדס זה הקב"ה, ערבה זה הקב"ה, וכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים, ס"ת יצר ת"ם, שאין אנו מפחדין מהיצר שהוא המקטרג אחר שעבר יוה"כ ונתכפרו עונותיהם הקטיגור נעשה סניגור, ואין פחד, ואנו יוצאים לחוץ לדור בסוכה ואומרים לו גירא בעינא דשטנא, למה יצר תם, יצר מ"ת, יצר תם בגימ' תש"ם, שמשתומם מרבוי המצות של חודש השביעי שהוא שבע ממצות ומשתומם ומסתתמים טענותיו, פרי עץ הדר כפת תמרים, ר"ת גימ' הרשע, ולקחתם לכם הרשע שיהיה כפות וכפוף לכם, למחמרכם, ואמר כפות ולא אמר וכפות בוא"ו כמו שאמר וענף עץ עבות וערבי נחל, לרמוז לקבלת רז"ל שהאתרוג לא יהא נאגד עם הג' מינים אלא היה לבדו. ובסדר אגידת הלולב מצאתי כתוב מקבלה אשכנזית בזה הלשון, אוגד שני בדי הדס מימין הלולב ופני הלולב כלפי פניו, ובדי הדס עם ב' בדי ערבה משמאל הלולב, וסימן והוא עומד בין ההדסים, והערבה צריך שיהא קנה שלה אדום, ולזה היה בשמאל הלולב, פני הלולב גוון לבן, וההדס גוון ירוק, והערבה אדום, כמראה הקשת, והאתרוג כלהו גוונים איתנהו ביה עליו נאמר וראיתיה לזכור ברית עולם, והאדום שמכסה פני הלבן הוא שנאמר הענן יכסנו ומראה אש, והג' גוונים הם בלולב, וסדר נטילתו פנים נגד פנים, כי אחר כפור פני המן חפו, ואנו עם ה' בפנים מאירים, ולוקחים ס"ט בדי הדם שוטה כמנין הדם, אורך כל בד טפח, ועושין הכל אגודה אחת, והג' בדים העבות אורך כל אחד מהם ג' טפחים שהם ע"ב בדים ובהן ע"ח טפחים, כמנין היה והוה ויהיה, והכל ליחודו יתברך, ע"כ מצאתי. וסדר הנענועים כסבוב המזבח דתנן עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, כי כל פינות שאתה פונה יהיה לימין שהוא אברהם שהוא חסד. לולב עם ד' מינים בגימ' חסד, והוא יום ראשון, לזה ולקחתם לכם ביום הראשון, הראשון הידוע שהוא מן הז' יומין והוא הדר באילן כי הוא דירתו בכל האילן, הנצח הוא ענף החסד, וההוד הוא ענף הגבורה, והגבורה כפותה תחת ידו בסוד ויעקד את יצחק בנו, והת"ת היסוד כלול בה מדת החסד, והמלכות היא מדת הדין הרפה, שבא לה הרפיון מן החסד. עוד הדר באילן משנה לשנה. אילן גימ' א"ץ שהוא חבור ב' שמות, זהו משנה לשנה שהוא משפיע לבן ולבת היינו משנה לשנה, וכה"א וחסד ה' מעולם ועד עולם והבן כי כל דבריהם ברמז לזה צריך ליקח ממנו רשות תחילה, א"כ מזרחית שבזכות יעקב ניצול אברהם שנאמר. כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, ואח"כ צפונית דהיינו יצחק, ואח"כ מערבית שהיא כ"י שבה מתערבות כל המדות, דרומית הוא יעקב שהוא דר רום. וברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רנ"ה) ז"ל, לולב דא צדיק דדמי לחוט השדרה דבה ח"י חוליין לקבל ח"י נענועין דלולב, ואינון לקבל ח"י ברכאן דצלותא, לקבל ח"י אזכרות של מזמור הבו לה' בני אלים, לקבל ח"י אזכרות דק"ש, ונענוע לשית סטרין בחושבן ו', תלת נענועין בכל סטרא אינון ח"י, לולב בימין כליל ו' מינין לולב וג' בדי הדס וב' בדי ערבה ג' הדסים חסד וגבורה ותפארת, ודמיין לג' גווני עינא, ב' ערבות נצח והוד ודמיין לתרין שפוון, לולב דמי לשדרה קיים דכל גרמין, ועליה אמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, אתרוג מלכות דומה ללבא מניה הרהורין ונענועין דהלל אינון משותפין לנענועין דנטילה דלולב דאינון ח"י באנא וח"י בהודו תחילה וסוף ח"י דנטילת לולב הרי ע"ב, ובגין דא לולב בחושבן ח"ס וד' מינין דלולב הא חסד, דרועא ימינא, ובגין דא תקינו לולב בימין לשמאלא לב, ובגין דא אתרוג בשמאלא כמא דאוקמוה לולב בימין אתרוג בשמאל, לקבל זכור שמור ומאן נטיל תרווייהו עמודא דאמצעיתא ע"כ:
פסוק לד:והרב רבינו בחיי ז"ל כתב טעם נאות ראיתי לכתבו, ז"ל נראה לי לומר בד' מינים אלו, כי האתרוג והלולב הם רמז לשכר העוה"ז והעוה"ב, וההדס והערבה הם רמז לדרכי התשובה והם הצער וההכנעה, פרי עץ הדר ירמוז לשכר העוה"ז, לפי שיש מצות שאדם אוכל עליהם פירות משנה לשנה, כשם שאתרוג דר באילן משנה לשנה, כפות תמרים ירמוז לשכר העוה"ב כשם שהלולב גדול כך שכר עוה"ב גדול, וכשם שהלולב העלין זו למעלה מזו כך מדרגות של עוה"ב זו למעלה מזו, וכשם שהלולב אין פריו אלא לסוף שבעים שנה כך שכר עוה"ב אינו אלא בסוף ימיו של אדם שכתוב בו ימי שנותינו בהם שבעים שנה, הדם יש בו מרירות וריח טוב, ירמוז על הצער שהוא מדרכי התשובה והוא שיצער אדם עצמו ויסגף גופו בתעניות ובמלקיות ובגדרים רבים כפי מה שחטא ויצטער כפי מה שנהנה, ועם זה יעלה ריחו לשמים ערבה רמז להכנעה ושפלות, ולכך אינה גדילה על ההרים אלא על המים בנחל במקום נמוך ושפל, כדי שיכניע לבו וישפיל עצמו ויתכפר לו. ולפי דרך זה נאה ליטול לולב עם ההדס וערבה ביד ימין כדי לרמוז על השכר הגדול שכר העולם המעותד לו בסוף עם הצער וההכנעה, והאתרוג שהוא רמז לשכר עוה"ז נאה ליטלו בשמאל, שכן עוה"ב נמשל לימין והעוה"ז לשמאל, כמו שכתוב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, דרשו ז"ל למימינים בה אורך ימים למשמאילין בה עושר וכבוד, וביאור למימינים בה למי שהלך במצות לצד ימין ומכוין בהם לשכר העוה"ב, למשמאילים בה למי שהלך בהם לצד שמאל ומכוון בהם לשכר העוה"ז, לזה נתן אורך ימים, ולזה נתן עושר וכבוד ע"כ:
פסוק מ:עוד ולקחתם לכם, נבחרו אלו הד' מינים, מפירות החמוצים נבחר האתרוג, ומפירות המתוקים הוא התמרים, ומעצים שיש להם ריח נבחר ההדס, ומאילני סרק נבחרה הערבה, ועל אלו הארבעה הוא חיות האדם במאכליו, לפי שאדם המעונג מהיא על שולחנו קודם הכל פירות החמוצים כגון לימון או ארננ"ג כדי לגרור תאות המאכל, וכדי שלא יזיקנו המאכל השמן, ולפי שהוא צורך המאכל שהוא בתוך הסעודה לזה הקדימתו תורה, וקראתו פרי עץ הדר, שמהדר הסעודה ומטעימה, ואחר הסעודה מביא פירות המתוקים, ולא יש מתוק בכל הפירות יותר מן התמרים, שהרי התורה קראתו דבש ועשאתו שני לארץ, שנאמר ארץ זית שמן ודבש, אז"ל אלו תמרים, וארז"ל למה הגלם לבבל לפי שיש שם תמרים הרבה ומיני מתיקה מרגילים לתורה, ואמר בכתובות הני תמרים משחמן ומפנקן ומזיינן וכו', ואחר כך מביא על שלחנו הריח, וכן היה בזמן הגמרא שהיו מביאין הריח אחר ברכת מזון שכן אמרה המשנה הביאו המוגמר הוא מברך עליו, פירוש מי שבירך ברכת מזון הוא מברך על המוגמר, וכן אמר הביאו לו שמן ערב מברך עליו וטחו בראש השמש, וכן אמר והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, אני ה' זו ברכה, לזה נבחר ההדס שבו נמשלו הצדיקים שנאמר והוא עומד בין ההדסים, ארז"ל אין העולם קיים אלא על הריח, ואח"כ אמר ערבי נחל שהם שאר אילנות שאין עושין פירות, ויש לעולם צורך גדול בהם, לאפות הפת ולבשל, כמו שארז"ל אכלבא דחיטי בעי ס' אכלבי דציבי, (פירוש אוצר חטה צריך ששים אוצרי עצים עד שיתוקן לאכילה) והעצים יש להם צורך גדול לקרות התקרה בדפין ולפתחים וחלונות וכדומה, לזה צוה הקב"ה שבחודש השביעי שהוא שבע במצות לקחת אלו הד' מינים שהם כלל כל האילנות לשמוח בהם ולשמחם, כדי שהן ג"כ יתנו פרים וישמחו לבני אדם בתיקון המאכלים ולהשביע הגוף ע"י, א"כ ולקחתם לכם להנאתכם. ובמדרש ולקחתם לכם הה"ד יעלוז שדי זה העולם, שנאמר ויהי בהיותם בשדה, וכל חש בו אלו הבריות, וכל עצי היער. א"ר אחא היער וכל עצי היער, היער אלו אילנות שהן עושין פירות, וכל עצי היער אלו אילנות שאין עושין פירות. מכאן יש קצת ראיה לדברינו:
פסוק מב:בסכת תשבו שבעת ימים. כבר כתבנו שאחר שעבר יום כפור אין אנו מפחדים מהמקטרג, ולזה צונו הקב"ה לצאת מן הבית לסוכה בלי פחד, כי עשו הלך לדרכו שעירה, שלקח השוחד שהוא השעיר, אז ויעקב נסע סכתה, ארז"ל צא מדירת קבע מדירת הקובע אותך נפש שנאמר וקבע את קובעיהם נפש, והוא הנושך העקב שהוא סוף הגוף כן הוא משטין עד שנוטל נשמתו שהוא נקרא קץ כל בשר, ואח"כ בוקע גופו בקבר, אחר שלשה ימים צא מקביעתו שלא יקבע אותך, ושב בדירת עראי שהוא העוה"ז שדירתו בו הוא עראי, וכשיחשוב שדירתו עראי לא יבא לבנות בתים וליטע כרמים ולכלות ימיו בהבל לעזוב לאחרים יגיעו, והוא לא יהנה ממנו, ולזה אמר ויעקב נסע סכותה, ללמד לאדם שדירתו בזה העולם היא עראי, כדי שלא ימשך אחר ישוב זה העולם, כי סופו ליסע ממנו ואין לו בו אלא כמו אורח נטה ללון, ופחות מזה השיעור, ארז"ל ימיו כצל עובר לא כצל אילן ולא כצל כותל אלא כצל עוף הפורח שצלו עובר עמו, לזה צוה הקב"ה בחדש הזה שהוא חודש האסיף שאסף תבואתו ויינו ושמנו וקיץ פירותיו, וביתו מלא מכל טוב, צוהו לצאת ממנו ויזכור שסופו להניח הכל ולצאת, כמו שעתה מניח הכל ויוצא, כן עתיד להניח הכל ולצאת, ולא יעשה דירתו בזה העולם אלא כמו שיושב בצל סוכה שהיא דירת עראי, ולזה היו שבעת ימים שנאמר בסכות תשבו שבעת ימים. נגד ימות האדם שהם שבעים שנה, וכן שיעור הסכה שבעה טפחים, ולזה אמר דוד הנה טפחות נתתה ימי, לומר ששיעור הסוכה כשיעור ימי האדם, ולזה אחר ז' ימי הסוכה עושין יום שמחה לרמוז לו שאחר צאתו מן העולם הולך לעוה"ב, כי השבעים שנה, עשר ראשונים הוא יום טוב שהוא הבל שאין בו חטא נכנס לבית הספר ומתחיל ללמוד, בן חמש למקרא בן עשר למשנה, עשרים שנים נעשה בר מצוה לקיים המצות, ונושא אשה ומוחלין לו כל עונותיי, הוא ג"כ יום טוב שני של גליות וב"ד של מעלה אין מעניש אלא מעשרים ומעלה, ולזה עושין ההקפות בכל יום הקפה לומר שעבר הקף של עשר, יום השביעי עושין שבע הקפות, לומר שכבר נשלם כלל ההקף והוא מוכן לשבע עידנין יחלפון עלוהי, ואם יזכה יבא ליום שמחה, ועושין הקפה בספרים ביום אחרון לומר שע"י התורה יזכה לעוה"ב, ולזה מקיפין בהם לקרבו אצל כל אחד ואחד, לומר לו שהתורה תעטרהו כמו הספר שהיא מעוטר ומפואר, ולומר לו כי לקח טוב נתתי לכם ויסתכל ביופי ספר תורה. וכמהר"ר יששכר זלה"ה אמר טעם אחר על הקפת הספרים, לפי שביום השביעי עשו הקפות להתפלל על המים, ואם ח"ו נגזר עליהם עצירת גשמים מוציאין הספרים כולם, לומר שבזכות התורה יזכו אותה שנה למים שלא יעצרו, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, כמו שעושין ביום עצירת גשמים שמוציאין ס"ת לבית הקברות. ולפי מה שאמרנו שעושין יום שמחה אחר הסוכה לרמוז לעוה"ב אחר צאתו מן העולם, לזה הקרבן שלו פר אחד, לומר שאחר צאתו מן העולם הולך לג"ע הארצי, שיש שם קצת אכילה שלא פשט הגוף לגמרי. וכן צוה בחודש זה לצאת מן הבית כדי שלא יבטח בעשרו או במה שאסף מתבואה ויסיר בטחונו מהקב"ה, לזה צוהו הקב"ה לצאת מן הבית ולהסתופף בצלו של מקום כדי שלא יסיר בטחונו ממנו, ולזה אמר שצריך שיראו הכוכבים מן הסכך שלא יהיה עב, כדי שישא עיניו למקום ושיזכור ליושב בשמים וישים בטחונו בו:
פסוק מב:עוד בסכות תשבו וגו', בא לרמוז על קבלת רז"ל שאמרו סוכה גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה, לזה בא הרמז בסכת בת"פ כמנין סכ"ת, והב' שמוש. והענין הוא כי האמה ששה טפחים והטפח ד' אצבעות, עשרים אמה הם ק"ך טפחים וק"ך טפחים הם ת"פ אצבעות כמנין סכת, א"כ בגובה סכת תשבו וגו'. ואמר כל האזרח בישראל ישבו, היל"ל כל האזרח בישראל ישב, כי אזרח הוא לשון יחיד, ועוד למה אמר תשבו לנוכח, ואח"כ ישבו שלא לנוכח. יובן זה ממאמר שאמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן שנאמר התמלא בסכות עורו ובצלצל דגים ראשו זכה עושין לו סוכה לח זכה עושין לו צלצל (פירוש בלא דפנות) שנאמר ובצלצל דגים ראשו, זכה עושין לו צלצל לא זכה עושין לו ענק, שנאמר וענקים לגרגרותיך, זכה עושין לו ענק לא זכה עושין לו קמיע, שנאמר ותקשרנו לנערותיך, והשאר פורסו על חומות ירושלים וזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר והלכו גוים לאורך. א"כ לזה אמר ישבו שהוא רומז על העתיד, ואמר כל האזרח בלשון יחיד ואמר ישבו בלשון רבים, לומר שאינם שוין, יש מהם יושב בצל סוכה ויש יושב בצל צלצל, דהיינו סוכה בלא דפנות, ונקרא צלצל כלומר צל קטן. גם אמר ישבו לרמוז למה שדרש רבי שמלאי בפ"ק דע"ז דף ב' ע"ש באורך, וסוף המאמר מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשוה ואמאי קרי לה מצוה קלה דלית בה חסרון כים, מיד כל אחד ואחד הולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם החמה כתקופת תמוז מיד כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו וגו', מקדיר והא אמרת אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, משום דישראל נמי זימנין דמשכה תקופת תמוז עד החג ולא מבעטי, והקב"ה יושב ומשחק עליהם שנאמר יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו. א"כ לזה אמר כל האזרח בישראל, שאע"פ שהקב"ה מקדיר החמה, ישראל שקבלו את התורה שהיא משולה לאש שנאמר הלא כה דברי כאש ואומר מימינו אש דת למו, יש להם יכולת לקבל אותו חום של חמה, ואותם שלא קבלו את התורה אין להם כח לקבלו, ואמר כל האזרח ולא אמר כל ישראל, יובן זה ממאמר דתניא א"ר יוסי לעתיד לבא באים כל העכו"ם ומתגיירים, ומי מקבלינן מינייהו והא תניא אין מקבלין גרים לימות, המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשים גרים גרורים ומניחין תפילין בראשיהם ובזרועותיהם וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם וכיון שרואים מלחמת גוג ומגוג אומרים לו על מה באת אומר על ה' ועל משיחו, מיד כל אחד ואחד מנתק מצותיו והולך לו שנאמר ננתקה את מוסרותימו וכו' והקדוש ברוך הוא יושב ושוחק עליהם שנאמר יושב בשמים ישחק עד כאן... לזה אמר אזרח שמי שהוא אזרחי יוכל לעמוד בנסיון לא כמו אותם שנתקו המצות, אבל ישראל האזרחים שאפילו יבאו עליהם כמה גזירות לבטל התורה והמצות לא יבטלוה, כי צער רב על ישראל לבטל התורה והיו נהרגין שלא ישמרו שבת שלא ימולו את בניהם כמו בימי יונים ולא בטלו, לזה העידה תורה ואמר כל האזרח בישראל וגו' אפילו שתוציא חמה מנרתיקה, אפילו שיגזרו עליהם גזירות עכ"ז ישבו:
פסוק מב:ובמדרש בסכות תשבו שבעת ימים. זהו שאמר הכתוב וסוכה תהיה לצל יומם, א"ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעוה"ז, אומר הקב"ה הוא קיים מצות סוכה אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא, ר' ינאי ור"ל אמרי אין גיהנם לעתיד לבא אלא יום הבא מלהט את הרשעים שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא וגו' אשר לא יעזוב להם שורש וענף, באותה שעה עושה הקב"ה סוכה לצדיקים ומטמין אותם בתוכה שנאמר כי יצפנני בסכה ביום רעה. זהו כל האזרח בישראל ישבו בסכות, בסכת כתיב, שאותה סוכה שעושה הקב"ה מחפת עליהם ומטמנת אותם, ורבי לוי ורבי ינאי לא פליגי אלא חד דרש לצל יומם שהוא לצל חמתו של יום הבא, וחד דריש ממלת וחורב שהוא בוער כתנור:
פסוק מב:עוד במדרש אמר הקב"ה לישראל בני היו עושין את הסכה ודורו בתוכה שבעה ימים כדי שתהיו נזכרים הנסים שעשיתי לכם במדבר, ואע"פ שאתם עושים את הסוכה אין אתם גומלים אלא פורעים לי שנאמר כי בסכות הושבתי את בני ישראל, עוד אמרתי לכם שתקחו את הלולב ותנענעו לפני ואע"פ שתעשו כן אין אתם גומלים לי אלא פורעים לי, למה שכשם שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע לפניכם שנאמר ההרים רקדו כאילים, ואף לעתיד לבא כן אני עושה לכם שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל השדה ימחאו כף ע"כ. ומה שאמר אין אתם גומלים הוא, לפי שאמר בסכות תשבו כי בסכות הושבתי, לפי שהושיבן בסכות יעשו הם ג"כ סוכה כדי שיהיו נזכרים הנסים שעשה להם זכר בעלמא, כמו אחד שעושה חסד גדול עם חבירו, כשחבירו עושה עמו חסד אחר שאינו כל כך גדול אינו פורע לו, ואפילו שיהיה גדול כמוהו אינו פורע לו, לפי שחבירו כשעשה עמו חסד היה בזמן צורך גדול כגון שזן אותו בזמן הרעב, ואע"פ שיזון אותו האחר אינו כמו שעשה עמו, ואפילו יזון אותו בזמן הרעב ג"כ, עם כל זה אינו פורע לו, לפי שהוא הקדים מבלי שהיה לו עליו שום דבר והמקדים לא יושב, א"כ כשעושה האחר שום חסד עמו אפי' שיהיה כמו שעשה עמו ממש ובאותו זמן עכ"ז אינו פורעו לפי שהוא קדם כמו שאמרנו, אלא נקרא גמילות, ולזה נקראו המצות שעושין עם בני אדם גמילות חסדים, לפי שהקב"ה נתן להם המעות שעשו בהם צדקה או נתן לו כח להיות קברן או ללכת אחרי המת או לבית האבל או לבית החתן או לבקור חולים, א"כ אינו פורע אלא גומל לפי שהוא ית' קדם שנאמר מי הקדימני ואשלם וגו', כן אמר הקב"ה אע"פ שאני מצוה אתכם לעשות סוכה זכר לסכות שהושבתי אתכם אע"פ שאי אפשר לכם לעשות כמו אותם סכות שעשיתי שהיו מענני כבוד ואתם עושים אותה מפסולת גורן ויקב, ולזה אמר כי בסכות הושבתי הוא מלא, ובסכת תשבו חסר, כל האזרח ישבו בסכת חסר, שאין הסוכה של ב"ו כמו סוכה של הקב"ה, וכן אי אפשר לעשותה בזמן שאני עשיתי לכם, כי אני עשיתי בהוציאי אתכם מארץ מצרים והייתם במדבר במקום שאין לא תאנה ולא גפן ולא שום צל אילן, ואתם עושים הסוכה בזמן שאין לה צורך שהוא חדש תשרי שאין בו חום שתקופת תמוז כלתה והכל נכנסים לבתים, עכ"ז אני מעלה עליכם כאילו אתם פורעים לי, וכן הלולב אני נענעתי לפניכם ההרים והגבעות וכל האילנות וכל עצי השדה ואתם מנענעים בלולב, עכ"ז אתם פורעים לי, ולא די שאתם זורעים לי אלא שעדיין יש לכם עלי ואני חייב לפרוע לכם לעתיד לבא, לזה אמר אף לעתיד לבא אני עושה לכם כן:
פסוק מב:ובמדרש נתן טעם אחר למה עושים סוכה אחר יום כפור, ז"ל א"ר אלעזר בר מרום למה אנו עושים סוכה אחר הכפורים, את מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על כל באי עולם וביום הכפורים הוא חותם את הדין, שמא יצא דינם של ישראל לגלות ע"י כן עושין הסוכה וגולין מבתיהם לסוכה והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל, שנאמר חולי וגוחי בת ציון כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך ע"כ, ואמר כאילו גלו לבבל ולא לשאר ארצות לפי שנאמר לא יוסיף להגלותך, ולמצרים אמר לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, ועל בבל נאמר בבלה יבאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם, ואין לומר שזה נאמר על גלות בבל שאחר חרבן בית ראשון שהרי רב יהודה בגמרא דמסכת ברכות אמר כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו. וזה לשון הגמרא פרק מי שמתו ר' אבא הוה קא משתמיט מניה דרב יהודה דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה', והרי ר' אבא ורבי יהודה הם מאמוראים שהם אחר חרבן בית שני כמה שנים שהחרבן היה בימי רבן יוחנן בן זכאי א"כ ודאי שהבינו שזה נאמר על זמן של זה הגלות, ולזה עזרא לא העלה כולם מבבל כדי להתם גלות בבל. עוד יש לומר שאמר על גלות בבל שאמר רבי אלעזר כאילו גלו לבבל לפי שאמר בגמרא הוליכם לבית אמם, ופירוש לבית אמם לפי שהיה אברהם מעבר הנהר, והיל"ל לבית אביהם, אלא לפי שאברהם נשתנה שמו ואמר לו הקב"ה לך לך מארצך לזה לא נקרא על שמו אלא על שם אמם. עוד טעם אחר לפי ששם מיני תמרים ומיני מתיקה ומתוק מרגיל לשון לתורה. עוד אמר כאילו גלו לבבל לפי שימי הסוכה ז' וימות גלות בבל שבעים שנה, יום לעשר שנים, ומה שאמר שמא יצא דינן לגלות, למה גלות ולא דבר אחר, אלא מרחמנותו ית' אינו גומר עליהם פורענות אחר אלא גלות, כסבור סמאל שנתנו ברשותו ומיד כשגולין שכינה גולה עמהם כמו שארז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם וכו', וכשרואה סמאל שהשכינה עמהם אין לו רשות להרע, לזה גלות שנאמר שלח מעל פני ויצא, ר"ת ש"ם פ"ו שהוא אלהים אע"פ שהוא דין יש בו רחמים, שלח מעל פני, ס"ת חיל ששולח עמהם חיילותיו שהם השכינה וד' מחנותיה, ולזה ילכו בלא פחד, ש"ם פ"ו בגימ' תכו, תכו רצוף אהבה והבן. ועל זה אמרו ז"ל גלות מכפרת עון אפילו מבית לבית, א"כ כשיכנס לסוכה ישמח שמחה שזכהו השי"ת לשבת בצל מצוה, וירגיש שהוא גולה ויכופר עונו, ובפרט אם הסוכה היא בראש גגו, כמו שאמרתי לעיל בלע מרור לא יצא, ולא ימשך אחר השמחה אף ע"פ שהוכפלה בו השמחה:
פסוק מב:ובמדרש אתה מוצא ג' שמחות כתיב בחג, אחת ושמחת בחגך וגו', והיית אך שמח, ושמחתם לפני ה' אלהיכם ז' ימים, אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה אתה מוצא שבפסח התבואה נדונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה ואם אינה עושה, ד"א בשביל שמתו המצרים, וכן אתה מוצא ז' ימי החג אלו קורין בו את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביו"ט ראשון ולילו, למה בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת דכתיב ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך, ולמה כתב בה שמחה אחת שהתבואה נכנסה בפנים, ומה טעם אין כתוב בה ב' שמחות לפי שפירות האילן נדונין, אבל בר"ה אין כתוב אפילו שמחה אחת שהנפשות נידונין ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו, אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס ביוה"כ והתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתיב ג' שמחות, ושמחת בחגך, ושמחתם לפני ה', והיית אך שמח, מהו והיית אך שמח אתה מוצא אע"פ שאדם שמח בעוה"ז אין שמחתו שמחה שלימה, היאך נולד לו בן מצר הוא לומר שמא אינו של קיימא, אבל לעתיד לבא הוא מבלע את המות לנצח אותה שעה השמחה שלימה שנאמר אז ימלא שחוק פינו וכו' ע"כ. הרי שלא אמר שמחה אלא אצל מצוה שאמר ולקחתם לכם שהיא מצות לולב, ושמחתם, ולא אמר ושמחתם סתם אלא לפני ה' אלהיכם, מקום שאין לשטן לערבב שהוא לפני ה', ובשמחה שניה אמר ושמחת אתה וביתך והלוי והגר והיתום והאלמנה, שהוא שמחת מתנת עניים שאין לשטן בה קטרוג, אבל בשמחה שלישית שהיא שמחתו אמר והיית אך שמח אכים ורקים מיעוטים, שלא ישמח כי אם מעט, ואם נרצה לשמוח המקטרג לא יניחנו, צא ולמד מאברהם אבינו כשעשה אותה סעודה ביום הגמל את יצחק שקטרג עליו השטן כמאמר חז"ל, לז"א והיית אך שמח, אפילו שאתה תרצה לשמוח על כרחך לא תהיה שלימה אלא מעוטה, צא ולמד מאהרן הכהן ביום השמיני שנתבשר שנתכפר לו מעשה העגל ונכנס לכהונה גדולה ובניו סגני כהונה מה אירע לו בו ביום, אם כן והיית על כרחך, ולזה בסכת תשבו חסר:
פסוק מב:ובזהר אמרו בסכת תשבו שבעת ימים, שאלו השבעת ימים הם נגד שבעה צדיקים שהם אברהם יצחק ויעקב יוסף משה אהרן דוד, ולזה אמר בסכת תשבו שבעת ימים ולא אמר בשבעה ימים תשבו אלא שבעת ימים תשבו, שמזמין אותם ומחלה פניהם ואומר להם תשבו ואחר כך כל האזרח שהוא על שאר העם, וז"ל פרשת אמור (דף ק"ג:) אמר רבי אבא אברהם וחמשא צדיקיא ודוד מלכא שוויין מדריהון עמיה הה"ד בסכת תשבו שבעת ימים שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים, ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה, ואמר ר' אבא כתיב בסכת תשבו ולבתר ישבו, אלא קדמאה לאושפיזי תניינא לבני עלמא כו' כי הא דרב המנונא כד הוה עייל לסכה הוה חדי וקאים על פתחא דסכה מלגו ואמר נזמן לאושפיזין, מסדר פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו תיבו אושפיזין עילאין תיבו, תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו, ארים ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא, זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק ה' עמו, והוה יתיב. תניינא לבני עלמא דמאן דאית ליה חולקא בעמא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין ולמחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ועל דא בעי למחדי למסכני, מאי טעמא בגין דחולקא דאינון אושפיזין דמזמין דמסכני הוא וההוא דיתיב בצלא דא מהימנותא וזמין אושפיזין אילין עילאין ולא יהיב להו חולקא כלהו קיימי מניה ואמרו אל תלחם את לחם רע עין וגו', אשתכח ההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולא דקב"ה, עליה כתיב וזריתי פרש על פניהם פרש חגיכם ולא חגי, ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזין דמהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר רבי אבא אברהם כל יומוהי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין לתקנא לון פתורא, השתא דזמינו ליה ולכלהו צדיקיא ולדוד מלכא ולא יהבין לו חולקהון, אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקי אבתריה, יצחק אמר ובטן רשעים תחסר יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה, ושאר כל צדיקיא אמרי כי כל שלחנות מלא קיא צואה בלי מקום, דוד מלכא אמר כו' ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות מאי קא מיירי, בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא, ודא זמין ליה ולא יהיב ליה חולקא ובאינון עשרת יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא בר נש דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א"ר אלעזר בגין כך אורייתא לא אטרח עליה דבר נש יתיר אלא כמא דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו ולא לימא איניש איכול ואשבע וארוי בקדמיתא ומה דאשתאר אתן למסכני, אלא רישא דכולא דאושפיזין ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב"ה חדי עמיה, ואברהם קרי עליה אז תתענג על ה', יצחק קרי עליה כל כלי יוצר עליך לא יצלח, א"ר שמעון האי דוד מלכא אמר ליה בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידא דדוד אתפקדו, אבל יצחק אמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו' הון ועושר בביתו וגו', יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו', שאר צדיקים אמרי ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך, דוד מלכא אמר כל כלי יוצר אליך לא יצלח דהא הוא על כל זייני עלמא אתפקד, זכאה חולקיה דההוא בר נש דזכי לכל האי ע"כ. בסכת תשבו שבעת ימים, ר"ת בגימ' אלו הם שבעה צדיקים. כל האזרח בישראל ישבו בסכת עם ה' מלות, יעלה אברהם ישחק יעקב יוסף משה אהרן דוד, ועלה ישחק בשי"ן שהוא עולה ויושב בסוכה שמח ושוחק עם בניו שהוא אב רחמן, ואמר קודם תשבו לנוכח ואח"כ ישבו שלא לנוכח, מזמין אותם תחלה ואח"כ אמר ישבו על שאר הצדיקים שבאים עמהם, ולפי שאינם נודעים אמר ישבו, שמרוב ענוותם מאבותיהם אינם נראים ואומר להם ישבו. סוכה סמ"ך וא"ו כ"ף ה"ה בגימ' עם הד' אותיות והמלה, בגימ' אברהם, סוכה באתב"ש בגימ' ר"ח בגימ' יצחק. סכה במספר אחוריי גימ' ק"ו, הוא יעקב, כי הוא קו האמצעי הבריח התיכון בסוד ויברח יעקב שדה ארם והבן. סכה במדידה גימ' משה. כיצד מאל"ף עד סמ"ך רנ"ה מאל"ף עד כ' ה"ע, מאל"ף עד ה' ט"ו, צרף רנ"ה ה"ע ט"ו גימ' משה. סוכה סמ"ך וי"ו כ"ף ה"י גימ' אהרן ע"ה. בסכות ע"ה במ"ק א"ך, יוסף במ"ק אך. סכה במ"ק בגימ' אחד, ועם המלה בגימטריא דוד, ובא המספר הזה עם המלה לפי שנקראת סכת דוד הנופלת, פירוש נופלת חסרה כמו לא נפל מדבריו ארצה, שפירושו חסר, זהו סכת דוד שחסר אחד למנין דוד, הרי השבעה צדיקים רמוזים שהם באים עם שאר הצדיקים ויושבים בסכה, על כן צריך לשבת בה באימה ויראה בבושה וענוה, ולא ימשך אחר האכילה ושתיה שלא יבא לידי דברי נבלה ולא יכניס לתוכה ע"ג שהסכה היא צלא דמהימנותא וע"ג לית ליה מהימנותא ואז בורחת הקדושה ושבעה הצדיקים מקללים קללות נמרצות, אם כשאינם נותנים להם חלקם שהוא חלק העניים מקללים אותם קללות שכתב הזוהר ע"ש, כ"ש אם בא כותי ובפרט שהוא עובד ע"ג שהוא אל קנא, וכמה בני אדם חושבים שיושבים בצל סוכה והם חוץ ממנה, שמי שהוא אזרחי ושרשו וענפיו מישראל ומכוין לישב בצלא, דמהימנותא סכה קלטתו, ואם לאו סוכה פולטתו, זהו כל האזרח בישראל ישבו וגו' שמחלה פניהם, כל האזרח בישראל ישבו בסכת, ס"ת לחלות, וקבלנו שתשמיש המטה אסור בסכה, וצריך שילמוד בסכה תורה שבכתב ותורה שבעל פה לחברה עם בעלה, כי זהו רמז סוכה כ"ו ה"ס והבן, ולזה סמך מיד צו את בני ישראל ויקחו אליך שמשה תורה שבכתב, ואחר כך אמר ולקחת סל"ת גימ' שבעל פה עם ב' מלות והכולל, ואפית אותה י"ב חלות שתורה שבעל פה נארגת על י"ב, טמא טהור, אסור מותר, פסול כשר, חייב פטור בדיני נפשות, זכאי וחייב בדיני ממונות, תם ובעל מום בקרבנות, הרי י"ב והם שש המערכת, והם ג"כ ששה סדרי משנה, הרי רמז לתורה שבעל פה, על השלחן הטהור לפני ה', היא הסוכה כ"ו ה"ס, ותורה שבכתב רמוזה באומרו ויקחו אליך וגו', כי משה רבינו בגימ' תורה ועם שתי מלות תרי"ג, וזהו זית זך שתורה שבכתב נארגת על ז"ך אותיות. ועיין בפרשת תצוה נמצא למה נחזרה ונאמרה פרשה זו, וההפרש שיש בין זו לזו:
פסוק מב:סדר יום ערבה. מצאתי כתוב מנהג נכון שנוהגים ברומא, שלוקחים ענף ערבה שיש בו ט"ו בדים לנענע בו, ולומר פסוק סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, ופירוש זה לפי הקבלה כי ט"ו בדים כמנין שם י"ה חצי השם הגדול, ופירוש סולו ענין מרמס כמו סולו המסלה, ר"ל שימו בתחתית ובמרמס הרוכב שהוא השטן שרוכב על האדם, ור"ל בערבות בערבה שבידו, בכח שם י"ה בט"ו הבדים, ועל זו לפניו, לפני מ' הקדוש. וצריך לנענע כלפי הארץ להיותו של על המקטרג, ולזה רמזו ז"ל חביט חביט ולא בריך, ולשון חבטה ענין השפלה שצריך לנענע ולהשפיל הענף על הארץ, ודי למבין. כן מצאתי כתוב:
פסוק מד:וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, פסוק זה מיותר הוא, כי מאחר שאמר בתחלת פרשת המועדות דבר אל בני ישראל מועדי ה' וגו' ודאי שאמר להם כמנהגו בכל התורה, א"כ מה צ"ל וידבר משה, המתרגם ז"ל הרגיש זאת הקושיא ואמר ואלפינון לבני ישראל, ועכ"ז נראה שלא תרץ שום דבר. ונראה שרמז כאן על כל ימים טובים של גליות שיזהרו בהם, וזו שרמז כאן את מועדי, רבוי א"ת שהוא רמז נקבה (הנסתרת) להפיס דעתה שהיא בגלות עם בניה עושים לה יו"ט לעצמה ומחברים אותה עם בעלה שקורין בו קרבן יום א' והוא יום ב', יום ראשון גימ' תרי"ג שהיא תורה שבכתב, ובא"י עושין יום אחד בלבד כי האיש שורר בביתו, לזה המזלזל במועדות אם הוא צורבא מדרבנן אין מנדין אותו וכו':