פסוק ב:מועדי ד׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש.
תו״כ, פרשה ט, ג: לא היתה השנה צריכה לעבר ועיברוה אנוסים או שוגגים או מוטעים, מנין שהיא מעוברת, שנא׳ ׳אשר תקראו אותם׳.
עי׳ בירוש׳ פ״א דסנהדרין, וכן פסק רבנו ז״ל לעיל [ה׳ קידוש החדש פ״ד] בהלכה י, דעיבור השנה מתחילין מן הצד. והנה בתוספתא דסנהדרין פ״ז מבואר דגם בזה מתחילין מן הגדול. ולכאורה זה תליא אם גם בעיבור השנה שייך לומר אתם אפי׳ שוגגים, דאז אין לנו לחוש משום ׳לא תענה על רב׳. ועי׳ סנהדרין דף י״ב בהך מחלוקת דאם עיברוהו אם הוה מעוברת, ותוס׳ ר״ה דף כ״א ע״א, אך בתו״כ מבואר דאף בעיבור השנה שייך אתם אפילו שוגגים. הנה באמת כ״כ בזה במ״ש התוס׳ ר״ה דף כ״א ע״א כתבו להיפך מדברי התו״כ פ׳ אמור דגם בעיבור השנה אמרינן אתם אפי׳ כו׳ ע״ש. אך אני הארכתי בזה דזה רק לגבי צבור, מה ששייך למוספים ולשאר קרבנות של צבור, אבל לפרטים אז דינם דא״י לעבר ולא הוה מעובר. וכן משמע בירוש׳ פאה פ״ה ושקלים גבי. אם עברו ועיברו בשביעית ע״ש דמקשה … מדין שפטור מן המעשרות, וע״כ דלזה לא מהני מה שעיברו. ועי׳ בהך דסנהדרין דף פ״ז, וע״ש בתוס׳ ואכמ״ל. וזה ר״ל הך דערכין דף י״א ע״ב גבי כבש הבא עם העומר, וכן מה דמקשה פסח ומצה וכו׳.
פסוק ג:ששת ימים תעשה מלאכה וכיום השביעי שבת שבתון.
שם שם, ז: ומה ענין שכת לענין מועדות, אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאלו חלל את השבת. ר״ל, אבית דין, אם קידשו חודש או לא קידשו. ועי׳ בירוש׳ פרק ג׳ דחגיגה כאילו עובד כו׳, ומחלל שבת כעובד ע״ז, כנ״ל.
פסוק י:וקצרתם את קצירה.
שם, פרשה י, ג: שתהא תחילה לכל הנקצרים. יכול אף של בית השלחים ושל בית העמקים, ת״ל ׳קצירכם׳, קצירכם של כולכם אמרתי. ר״ל, דזה ודאי דשעורים שלהם מותר לקצור כיון דהם לא חזו לעומר, כמ״ש במנחות דף ס״ח ע״ש בתוס׳ ורש״י פסחים דף י״א ע״ש. אך גבי שאר מינים כיון דבאמת בלא זה לא חזו, מה נ״מ לנו, קמ״ל דלא קצירכם הם…
פסוק י:תו״כ, שם, ד: ׳קצירה׳, לא השחת. ר׳ יהודה אומר, אם התחיל עד שלא הביאה שליש, קוצר ומאכיל לבהמה, וכו׳. ר׳ שמעון אומר, אף משהביאה שליש מתחיל קוצר ומאכיל לבהמה. (קסבר כל לשחת לאו קצירה היא. ופי׳ לשחת, כל תבואה שלא נגמרה וקוצרה נקראת שחת, ואפי׳ אם קוצרה לאדם, והכי מוכח במנחות [ע״א], מיהו הכא אינו רשאי לאכול ממנה אדם עד שיביאו עומר ואע״פ שאינו קציר. — הראב״ד). עי׳ פסחים דף כ״ג ע״א מבואר ברש״י ותוס׳ להפך. ועי׳ בירוש׳ פ״א דחלה, מבואר ג״כ להפך ע״ש.
פסוק יט:ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים.
תו״כ, פרק יג, ז: שתהיה זביחתן לשם שלמים.
גבי שני כבשי עצרת מבואר בתו״כ פ׳ אמור דצריך שתהא הזביחה לשם שלמים, ור״ל דאף דהא קבעי׳ תנופה קודם השחיטה, כמבואר מנחות דך מ״ו, מ״מ המצוה שיהא מפורש לשם שלמים. ועי׳ בדברי רבנו בהל׳ מעשה הקרבנות פ״ה דדייק שם דסתם כשר בעולה ושלמים, אך י״ל דמ״מ בקרבן צבור צריך מפורש לשמן, אף דקבעי׳ תנופה.
פסוק כד:דבר אל בני ישראל לאמר. בחודש השביעי וגו׳, זכרון תרועה מקרא קדש.
שם, פרשה יא, א: בני ישראל מקרא קודש, ואין הגוים מקרא קודש. או בני ישראל, אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים, ת״ל יהיה לכם. י״ל דנ״מ לשיטת הרמב״ם ז״ל דס״ל בהל׳ איסורי ביאה ובהל׳ מחוסרי כפרה דגר קודם שהביא קרבן אין עליו דין כשרי ישראל ע״ש … לגבי קדשים וכדומה לא הוה בגדר ישראל כו׳, ועמ״ש בהל׳ ק״פ … דגבי ר״ה ג״כ אין עליו עדיין דין ישראל, ושאר יו״ט כיון דזה ממילא הוה דין וחייב בו כמו בכל המצות, אבל ר״ה דעכשיו התחיל ע״י קידוש החודש ליכא בו זה הדין. וכן י״ל לגבי יום הכפורים, עמ״ש לעיל פ׳ אחרי דזה כיון דהוא גדר קרבן כפרה לא שייך גבי גר שלא נשלם. כנ״ל.
פסוק כד:כן נ״מ היכא דמל וטבל ולא הביא קרבן, דכבר כתבתי בזה דלשיטת רבנו בהל׳ מחוסרי כפרה דלגבי קרבנות הוה כבן נח ולכל דבר הוה כישראל גמור, אי מהני עדות שלו גבי עדות החודש. וכן בר״ה, דעיקר עדותו הוא משום דצריך לומר מקודש ע״פ הראיה, עיין ר״ה דף כ׳ ודף כ״א ע״ב, וזה נ״מ לקרבן דבלא אמירת הב״ד מקודש א״א להביא קרבן. ועי׳ בהך דר״ה דף כ״ב גבי הך דטוביה הרופא דהכהנים לא רצו לקבל העדות של עבדו המשוחרר עי׳ שם, וי״ל דזה היה עדיין בזמן המקדש, ועדיין לא הביא קרבן, ולכך לא קיבלו אותו הכהנים. ועי׳ בירוש׳ דנקט שם משום פסול, משום דלגבי קרבן אין עליו עדיין דין ישראל ולכך קרי לי׳ פסול וכו׳. ועי׳ בתו״כ פ׳ אמור דמרבה שם גבי ר״ה גרים ועבדים, וי״ל ג״כ כה״ג משוחררים רק בלא קרבנות.
פסוק לב:שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את נפשותיכם.
שם, פרק יד, ד: ומנין שיוה״כ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה וכו׳ ת״ל ׳שבתון׳ שבות. יכול תהא שבת בראשית אסורה בכולם, ת״ל שבתון הוא לכם ועניתם׳, הוא אסור בכולם, ואין שבת בראשית אסור בכולם.
וזה ר״ל התו״כ פ׳ אמור דצריך מיעוט מקרא דהני ה׳ עינויים של יוה״כ ליכא בשבת, ולכאורה תמוה, רק דר״ל דהרי חזינן דגבי קניבת ירק דביוה״כ שרי, וביו״כ שחל להיות בשבת הוי שם מחלוקת וילפי מקראי ע״ש ברש״י ותוס׳, והגדר כך, דכבר כתבתי בח״א דשיטת רבנו וכן יש שיטה בתוס׳ מו״ק דף י״ב וכן משמע בע״ז דף נ׳ דטרחא בלא מלאכה אסור מן התורה בשבת ויו״ט וגם בחוה״מ משום גדר מנוחה ושמחה אך לא ביוה״כ, ועי׳ יומא דף ע״ד ודפ״א, מחמת עינוי, וזהו קניבת ירק, וזה ר״ל בתו״כ שביוהכ״פ שחל בשבת, אם אז בגדר השבת יש העינוי של יוהכ״פ, ושוב ליכא גדר עינוי ושרי קניבת ירק, וזה פלוגתא שם.
פסוק לד:חג הסוכות שבעת ימים לד׳.
שם, פרשה יב, ג: יכול תהיה חגיגה וסוכה לגבוה, ת״ל חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. אי חג הסוכות תעשה לך יכול יהא חגיגה וסוכה להדיוט, ת״ל חג הסוכות שבעת ימים לד׳, הא כיצד, חגיגה לגבוה וסוכה להדיוט.
סוכה וציצית עיקר המצוה היא הישיבה והלבישה, וכל סוכה או בגד שאינו ראוי לישיבה ולבישה אין עליו שם סוכה או בגד כלל, תשבו כעין תדורו וכו׳, ולכך מבואר בתו״כ פ׳ אמור דסוכה היא להדיוט, ור״ל דכל שאין להדיוט הנאה ממנה לא הוי סוכה, וזה החילוק בהך דסוכה דף כ״ט גבי גשמים וגבי ציבתא דרב יוסף דאמר פנו לי מאני, ר״ל דכיון דהצער בא לו מן הסכך והדפנות, דזה עיקר מצות סוכה, שוב אינה סוכה כלל וכו׳, משא״כ במצטער רק מן סבה אחרת, הוא רק פטור אבל שם סוכה נשאר עליה.
פסוק לז:זבח ונסכים דבר יום ביומו.
שם שם, ט: ׳זבח ונסכים׳, אם אין זבח אין נסכים, שיקדום זבח לנסכים, שאם קדמו נסכים לזבחים פסולים.
בתו״כ פ׳ אמור פי״ב מבואר דגבי נסכים אם קדמו נסכים לזבח פסולים. והטעם כהך דמנחות דף ע״ט דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח ע״ש, וא״כ לאחר שחיטה קודם זריקה שפיר יכול להקריבם. ועי׳ מנחות דף מ״ד ע״ב דאמר שם הבא זבח ואח״כ הבא נסכים.
