פסוק ג:ששת ימי׳ וכו׳ מעלין עליו וכו׳. נ״ל דה״פ משום דכתיב במועדו׳ אשר תקראו אתם ודרשינן אתם אפילו שוגגין אתם אפילו אנוסין אתם אפילו מוטעין ובא הכתוב כאן לומר כי המחלל קדושת יום טוב במועדו שקדשוהו ב״ד אפילו היה בטעות דנמצא שאינו ביומו אפ״ה אין לי מועדות אלא אלו והוי כאילו חילל את השבת דאין בו שום ספק דודאי הוא היום שקדשוהו שמים שאין קדושתו תלויה בב״ד:
פסוק ח:והקרבתם וכו׳. אם אין פרים הבא אילים לאו דוקא נקט אילים שהרי מוספין של חג המצות האמורי׳ בפרשת פנחס הם פרי׳ שנים איל אחד וכבשי׳ שבעה:
פסוק יא:והניף וכו׳ לעצור רוחות וכו׳. נ״ל משום דהנך תרתי טל ורוחות אינ׳ תלויים במעשה התחתונים דמשו״ה קי״ל בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר לפי שאין נעצרי׳ ואינם תלויים בתפלתן של ישראל כמו הגשמי׳ שאם זוכין שתקובל תפלתן יורדין גשמי ברכה ואם לא להיפך אבל אלו אינם כן לפיכך הוה מהני בהו תנופת העומר לעצור הרעות שבהן:
פסוק יא:ממחרת השבת ממחרת יום טוב הראשון וכו׳. בברייתא בת״כ ומייתי לה במנחות פ׳ ר״י דף ס״ו איפליגו כמה תנאי להוכיח מנ״ל דלא מיירי קרא בשבת בראשית אלא ביו״ט הראשון ור׳ יוסי איהו ניהו דקאמר הך דמייתי רש״י ומסיים בה ועוד נאמרה שבת למטה ונאמרה שבת למעלה מה להלן רגל ותחלת רגל אף כאן וכו׳ ואמר רבא התם לכלהו אית להו פרכא לבר מתרתי תנאי בתראי ושם ביאר רבא גופיה לכל חד וחד מאי דאיכא למפרך ולהרבה מהם קאמר דאיכא למפרך ממאי דביו״ט ראשון קאי דילמא ביו״ט האחרון ולבסוף קאמר רבא דר׳ יוסי נמי חזי ליה פרכא והיינו דקאמר ועוד ע״ש. ומזה הק׳ מוהרא״ם ז״ל על רבינו דלמה בחר בזאת הראיה הראשונה דר׳ יוסי דאית לה פרכא כדקאמר רבא דר״י גופיה חזי ליה פרכא והיא אותה פרכא דכתיבנא לעיל באידך תנאי דממאי דביו״ט ראשון דילמא ביו״ט אחרון והו״ל לאתויי הראיה השניה דר״י דמייתי לה מג״ש. ותמה עוד על הרמב״ן ז״ל שכתב דבאמת זו הגדולה שבראיות עיין שם. ואנכי איש רש ונקלה דייקנא מ״ש דבכלהו טרח לאתויי הפרכא להדיא אף על גב דאית בהו טובא דפרכתן שוה אפ״ה איכפל רבא לבאר הפרכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ״ש בדר׳ יוסי דלא עבד הכי אלא אמר דר״י נמי חזי ליה פרכא ולא ביאר מה היא הפרכא דחזי ליה. מכח זה אני אומר דודאי לכלהו אידך אית להו פרכא באמת הילכך איכפל רבא לגלותה אבל לר״י לית ליה פרכא לפי האמת אלא משום דחש ר״י דילמא איכא איניש דלא ידע פירושא דקרא ויהא סבור למשכח ליה פרכא משו״ה הדר אמר ועוד. אבל לקושטא דמלתא לא צריכא כלל דליכא שום פרכא דמאי דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת פירושו כמ״ש בזוהר דישראל במצרים הוו דמין לאתתא במסאבותא דהיינו בנדתה וההוא יומא דנפקו ממצרים הוו באתתא ביומא דפסק מינה דמא דמסאבותא ומההוא יומא מה כתיב בה וספרה לה אוף הכא נמי וספרתם לכם וזהו ממחרת השבת ממחרת ההוא יומא דשבתו ופסקו מטומאת הנדה והיינו ודאי יומא קמא דביה נפקו מתמן. ומעתה למאן דידע פירושא דקרא האמיתי תו ליכא למיפרך ממאי דביו״ט ראשון דילמא ביו״ט האחרון דאי הוה בעי קרא מימר יום טוב אחרון לא הוה קאמר ממחרת השבת אלא לישנא אחרינא שיהיה משמע ממחרת יו״ט ומדקאמר שבת ש״מ דר״ל יום ששבתו וממילא תדע דהיינו יו״ט ראשון. אלא דר״י חזי ליה פרכא מאיזה מאן דהוא דלא ידע פירוש דקרא אלא אדמפרש שבת לשון שבות ולא לשון שביתה ולדידיה ודאי דתיקשי ממאי דבראשון ומשו״ה קפיד ר״י להביא ראיה אחרת לסתום פיהם של הבאים לחלוק אבל קושטא קאי דשבת רוצה לומר שביתה ופיסוק ולא קשי׳ באמת כלל ורבא דידע קושטא דמלתא לא גילה הפרכא כמו באידך אלא קאמר דחזי ליה ובכוונתו כדאמרן. ומעתה יפה כיון רבינו ויפה אמר הרמב״ן שזו הגדולה שבראיות דקושטא הכי למאן דידע פירושא דקרא כפי מה שגילו חכמי הזהר האמיתיים:
פסוק יט:ועשיתם שעיר עזים יכול וכו׳. הכי איתא בת״כ על פסוק זה ומה שכתבוה כאן ולא בפסוק הקודם נראה משום דהכא בהך קרא לכאורה איכא למיטעי טפי משום שכבר ידעת דבכל שעירי הרגלים הכתובין בפרשת פנחס נזכר בהן שם חטאת שעיר עזים אחד לחטאת לבד משעיר דעצרת דכתיב ביה שעיר עזים אחד לכפר עליכם ולא נזכר בו חטאת. והכא כתיב ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ותיבת ועשיתם נראית יתירה וגם למ״ד דלחטאת דלא הול״ל אלא ושעיר עזים אחד חטאת. אשר מכח זה מקום יש בראש לפ׳ דשעיר זה הוא השעיר עצמו דבפנחס וכאן לא בא הכתוב אלא להודיע עניינו מה יעשה בו אם חטאת או אשם וה״ק קרא ועשיתם אותו שעיר עזים אחד שאמרתי במקום אחר סתם עכשיו אני מגלה לכם שתעשוהו לחטאת. משו״ה הכא צריכי טפי להוציאנו מן הטעות ולהכריח מן הפרים ואילים:
פסוק כב:תעזוב הנח וכו׳ ואין לך וכו׳ הק׳ בש״ח בשם הנ״ח למה לא פירש״י כן בפרשת קדושים התם נמי כתיב לעני ולגר תעזוב אותם. וע״ק מנ״ל למדרש ב׳ דרשות מתיבה אחת ע״כ. ונלענ״ד דההוא קרא דקדושים דכתיב תעזוב אותם אצטריך לגופיה לנתק כל הלאוין דלעיל לעשה דכתיב לא תכלה לא תלקט לא תעולל ועל כלם קא מהדר תעזוב לומר אם עברת על הלאו קיים עשה דתעזוב והפטר וכמ״ש הרמב״ם בפ״ק מה׳ מתנות עניים. ואע״ג דבת״כ איתא לדרשה זו דפירש״י הכא בקרא דלעיל דקדושים משמע ליה דלאו דוקא ומההוא ילפינן העשה וכדברי הרמב״ם שהן ש״ס ערוך ע״ש בכ״מ והכא ה״פ הנח לפניהם והם ילקטו פי׳ בפאה דמצותה במחובר כדכתיב לא תכלה ואין לו לב״ה לחלק כלומר לומר לעני א׳ אתה תקצור מכאן ועד כאן ולעני אחר יאמר כמו כן בצד אחד אלא יניח שם במחובר לפניהם והם ילקטו. ולימוד זה הוא דוקא להיכא שהניח הפאה כדינה במחובר אבל אם עבר וקצר שאז חזרה פאה לעמרים ואז הדין הוא להיפך שאין לו להשליך לפניהם והם יבוזו. אלא צריך לחלקה בידו חלק כחלק בין העניים והטעם כדאיתא התם בירושלמי שלא יראה לעני קרובו וישליך לפניו דנמצא שזה מסייע לו וגוזל את האחרים. וכלפי זה הוא מ״ש כאן רש״י ואין לך לסייע לא׳ מהן. כלומר היכא שאתה צריך לחלק ביניהם בידך. הזהר שלא תסייע את א׳ מהם טפי אלא חלק ביניהם שוה בשוה:
פסוק ל:והאבדתי וכו׳ שאינו אלא אבדן. פי׳ הר״ב ק״א אבידת הנפש שלא יהיה לה השארות כדבר הנאבד שלא ימצא עוד ע״כ. ואחר המחילה הך מלתא ליתא שלא מצינו כן רק במקומות מועטים כמו גבי ע״ז דכתיב ביה הכרת תכרת והתם פירשו רז״ל הכרת בעה״ז תכרת בעה״ב אבל בשאר עבירות שחייבין עליהם כרת כגון זה שאינו מתענה או עושה מלאכה ביוה״כ אין הכרת אלא שימיו נכרתים והולך ערירי אבל יש לו חלק לעולם הבא שלא יצאו מהכלל אלא אותם שהזכירו רז״ל בפרק חלק ומה שבאו לאפוקי בת״כ באמרו אינו אלא אבדון ר״ל דאי לאו והאבדתי הייתי סבור דהכרת היינו כריתת הגוף ממש שתהיה מיתתו ע״י כריתת גופו חתיכות חתיכות ואתא והאבדתי וביאר שאינו אלא אבדון ר״ל שימיו נכרתים וכלהו כריתות ילפינן מהכא:
פסוק לה:מקרא קדש קדשהו וכו׳. אפשר דהיפך רש״י מסדר הכתוב דפי׳ תחלה כל מלאכה וכו׳ ואחר כך מקרא קדש לומר דכי היכי דמרבינן ללילה לענין מלאכה ה״נ מרבינן לה לענין מקרא קדש. ומ״ש רש״י לתפלה אינו אלא אסמכתא בעלמא דתפלה דרבנן אלא עיקר הפ׳ לכסות נקיה:
פסוק לו:עצרת היא וכו׳ למלך שהזמין וכו׳. הביא המשל לאסבורי טעמא דלמה הוצרך הוא יתברך לצוות תחלה ז׳ ימים של חג ואחר כך להוסיף עוד יום א׳ לעצור אותם הו״ל לצוות מתחלה שמנה ימים. ולכך הביא המשל למלך שזימן את בניו לסעודה שהיו בה מסובין אחרים וכיון שהגיע זמן שכלם נפטרין אז אמר לבניו בבקשה מכם עכבו עמי אתם דוקא יום א׳ ביחוד לפי שקשה עלי פרידתכם דוקא טפי מכלהו כך שבעה ימי החג מקריבין פרים לכל ע׳ אומות לכך אמר לה׳ יתברך עכבו עמי יום א׳ אתם לבדכם ואין לזרים אתכם ביום זה:
פסוק לו:כל מלאכת עבודה אפילו וכו׳. אע״ג דכבר ביאר כן רבינו לעיל גבי כל מלאכת עבודה הכתוב בחג המצות וממילא למדנו שכן הוא פי׳ בכל הימים טובים. הצריך למיהדר ולפרושי הכא גבי עצרת. לפי דלעיל פי׳ עצרת דר״ל עכבו עמי עוד יום אחד ואיכא למטעי ולפרש דר״ל עוד יום א׳ דומיא דאותם הקודמים לו וסמוכים אליו דהיינו ימי חה״מ משו״ה איכפל ופי׳ דלאו הכי:
פסוק לז:עלה ומנחה מנחת נסכים וכו׳. והא דבעולה כתב הכתוב מנחה סתם ובזבח כתב נסכים נראה דבעולה לא הוצרך הכתוב לפ׳ אלא ממ״ש עולה ומנחה ר״ל מנחה דומיא דעולה דהיינו דנסכים דהוו נמי כליל אבל גבי זבח אילו כתב הכתוב זבח ומנחה לא הוה משמע דמיירי בשל נסכים דאדרבא הוה משתמע מנחה דומיא דזבח מה זבח דהיינו שלמים דלאו כליל הכא נמי מנחה לאו בכלה כליל מיירי ומשו״ה הוצרך לכתוב ונסכים ואין הכוונה במלת נסכים על היין בלבד אלא הסלת והשמן והיין הכל ביחד נקרא נסכים עיין בהרמב״ם ריש פ״ב מהל׳ מעשה הקרבנות:
פסוק לט:באספכם וכו׳ בזמן אסיפה וכו׳. דביום טוב ליכא למימר באספכם ממש:
פסוק מ:הדר באילנו וכו׳. פי׳ לפי שהאתרוגים נשארים באילן ב׳ או ג׳ שנים עד שיתבשלו נמצא דכשחונטין האתרוגים של שנה זו עדיין יש עליו אתרוגים של אשתקד:
פסוק מ:כפת תמרים חסר וי״ו וכו׳. והא דכתיב כפת ולא כף. אפשר שבא לרמוז דבעינן שיהיו עליו גדלים בתיומת שנים שנים ומחוברים מגבן וזהו כפת כתיב וכפות קרינן:
פסוק מב:האזרח זה אזרח בישראל וכו׳. ז״ל הברייתא בת״כ אזרח זו אזרח האזרח להוציא את הנשים כל האזרח לרבות את הקטנים בישראל לרבות גרים ועבדים משוחררים ע״כ. ואמנם רש״י ז״ל לא הביא ממנה אלא הראשונה והאחרונה שהן דרשות מוכרחות במשמעות המקרא והשמיט האחרות שאינם מוכרחות לפי הפשט. ולמדנו גם כן דמ״ש רש״י בישראל לרבות הגרים חד מתרתי נקט וה״ה לעבדים משוחררים דהנך תרתי דינם שוה לעולם אמנם בסוכה פ׳ הישן ד׳ כ״ט מייתי הש״ס לברייתא זו ופריך דהיכי קתני הכא דה״א דהאזרח למעט נשים והא תני׳ גבי יוה״כ האזרח לרבות הנשים. ומשנינן דאה״נ דה״א דהאזרח ריבויי׳ משמע כדקתני גבי יוה״כ והכי גבי סוכה הלכתא היא למעט את הנשים דאילו מה״א דהאזרח אדרבא ריבויי׳ הוה משמע אלא הלכתא גמירי לה למעוטינהו וקרא אסמכתא בעלמא. והדר פריך והשתא דאמרת סוכה הלכתא קרא למה לי לרבות את הגרים ומכח סוגייא זו כתב הרב ק״א דט״ס נפל בספרים ול״ג בישראל לרבות את הגרים וכו׳ אלא לרבות העבדים משוחררים דאילו גרים מה״א דהאזרח אתרבו כדאמרינן בגמרא ע״ש. ועמו הס״ד א״א לו׳ כן דבכל דוכתא מחד ריבויי׳ מרבי׳ גרים ועבדים משוחררים כדאשכחן בפ׳ כל המנחות בפ׳ תנופה אין לי אלא ישראל גרים ועבדים משוחררים מנין ת״ל המקריב ובספ״ק דכריתות אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת״ל אשה וכן בכמה מקומות ודין הוא שהרי עבדים משוחררים היינו גרים גמורים והיכי מצינן למימר הכא דמה״א דהאזרח מרבינן גרים לחוד ומבישראל מרבינן עבדים משוחררים. ותו לישניה דרש״י הכא הוי תיובתיה דבהדיא כתב בישראל לרבות את הגרים ולעד״נ דה״ט משום דהתם בגמרא לא מייתי לכולה ברייתא אלא אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים כל לרבות הקטנים ותו לא והילכך מצאו כל אנשי חיל ידיהם התם בסוגיא לתרוצי מתנייתא אהדדי ולומר דחדא מקרא וחדא מהלכתא וקרא אסמכתא דקרא לרבויי גרים דאע״ג דכל זה דוחק עצום ומה גם דבברייתא לא תני לה הכי דה״א דהאזרח לרבוי׳ גרים אפ״ה ניחא ליה לש״ס לדחוקי נפשיה כי היכי דלתרצו הברייתות אהדדי דדחקינן ומוקמינן אפילו בתרי טעמי ולא בתרי תנאי. ומיהו כל זה דחייה בעלמא. אבל אחר האמת דאשכחן דברייתא מסיים בה להדיא בישראל לרבות גרים וכו׳ תו לא מצינן למדחק ולתרוצי כדאמרן. אלא על כרחין צריכינן למימר דתנאי נינהו דההיא דיומא דדריש ה״א לריבויי׳ ר״מ כדחזי בפ״ב דסוטה דף טו״ב גבי וכתב את האלות האלה דדריש ה״א דגבי ריבוייא לריבויי׳ ולדידיה אה״נ דגם גבי סוכה דריש ה״א דהאזרח לריבויי׳ לרבות גרים ועבדים ובישראל לשום דרשה אחריתי אתי. אבל ברייתא דהכא רבי יהודה היא דשמעינן ליה התם דאפילו ה״א דגבי ריבויי׳ דריש ליה למיעוטא (ומה שק׳ ממקום אחר ע״ש בתוס׳) והילכך ה״נ דריש האזרח להוציא את הנשים ובישראל לרבות גרים ועבדים משוחררים וכפשטא דברייתא וה״א דהאזרח דגבי יוה״כ נמי לדידיה מיעוטא הוא ולפום דרשה אצטריך. ואולי למעט קטנים אפילו הגיעו לחינוך דמדאורייתא פטורי. ודוק:
