א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃ ג שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ ד אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ ה בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃ ו וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ ז בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ח וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ י דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ יא וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ יב וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃ יג וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ יד וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ טו וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ טז עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃ יז מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃ יח וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ יט וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃ כ וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃ כא וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ כב וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃ כה כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ כו וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כז אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ כח וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כט כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ ל וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ לא כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ לב שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃ לג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ לד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיהֹוָֽה׃ לה בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ לו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ לז אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ לח מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְּהוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיהוָֽה׃ לט אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃ מ וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ מא וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃ מב בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃ מג לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ מד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְהוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה', עשה וכו'. עיין מלבי"ם שכתב: קריאת המועדים וקביעת השנים והחודשים אינה תלויה ביד העם רק ביד בית־דין הגדול, ולמה אמר "אל בני ישראל"? פירוש: שגם מפני צורך העם דוחין המועדות - אם נשמע לבית־דין שבני הגולה הרחוקים מארץ ישראל נעקרו ממקומם לעלות לארץ ישראל ולא יגיעו ברגל. (פ' אמור תשנ"ח)
פסוק ג:
ביאור הגר"א ידוע: התחיל לומר "אלה מועדי ה'", שההוראה כי רצונו לכתוב המועדות, ומה זה שכתב פה "ששת ימים תעשה מלאכה", מה ענין שבת לפה? אלא שגם המאמר "ששת ימים תעשה מלאכה" מדבר במועדות, כי המועדים בכלל המה שישה ימים. והם: שני ימים בחג הפסח ("ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש"), יום אחד שבועות, שני ימים בסוכות ("ביום הראשון מקרא קדש וגו' ביום השמיני מקרא קדש"), וראש השנה יום אחד ("בחדש השביעי באחד לחדש"). אם כן המה שישה ימים. ואמנם ישנו גם יום הכפורים, אבל שונה הוא מששת הימים האחרים, כי באלו מותר לעשות מלאכת אוכל נפש, אבל יום הכפורים דינו כשבת. זהו שנאמר "ששת ימים", מתוך המועדים הנזכרים "תעשה מלאכה", היינו מלאכת אוכל נפש (לכן לא נאמר "תעשה כל מלאכה"), "וביום השביעי", היינו מתוך הימים הטובים, והוא יום הכפורים "שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו" - אפילו מלאכת אוכל נפש. (תש"ד)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ששת ימים, מה עניין שבת אצל מועדות? ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאילו קיים את השבתות. ע"כ. והרי זה קשה, שמשתמע מכאן כאילו קיים השבתות גם אם לא קיימן. ומוטב לגרוס כב"תורת כהנים" על אתר - "כאלו קיים את המועדות ואת השבתות", שכן לפי גירסה זו משתמע יותר שמדובר כאן בנטילת שכר על השמירה, כשם שבצלע הראשונה של המאמר מדובר בכובד האיסור. (פ' אמור תשל"ב)
פסוק ג:
ואכן, למה שינה רש"י, והרי מקורו ב"תורת כהנים"! (פ' אמור תשנ"ט)
פסוק ה:
"...פסח לה'... חג המצות לה'". פסח הנזכר בתורה נוהג בי"ד בניסן בלבד (ראה רש"י ו"שפתי חכמים" אות ע), ולמרבה הצער, את "הפסח" נבצר ממנו לקיים זה אלפיים שנה ואנו מייחלים ליום בו נזכה לשוב ולסדר את הפסח כהלכתו. לעת עתה מקיימים אנו את מצוות "חג המצות" הנוהגות בשבעת ימי החג.
פסוק ה:
והנה חז"ל ובעקבותיהם העם החליטו לקרוא לחג - פסח. העם משבח את הקב"ה על שפסח, והוא יתברך משבח את ישראל על שעושים מצוות. ובדומה לתפילין של הקב"ה שכתוב בהן "מי כעמך ישראל" וגו' בעוד שבתפילין שלנו כתוב "שמע ישראל". שמעתי. (פ' אמור תשנ"ו) וכן כתב "סנגורם של ישראל" ר' לוי יצחק מברדיטשב בספרו "קדושת לוי" והובאו דבריו בתוספות חדשים למסכת פסחים (פ"א, מ"א), וזו לשונם: טעם למה קראו החכמים שם המסכת "פסחים", וגם אנו קוראים את החג בשם "פסח", ובכל התורה קורא אותו בשם "חג המצות", וצריך להבין למה שינו חכמים מלשון התורה.
פסוק ה:
יש לפרש על־פי מה שנודע בכמה מקומות ובפרט ברש"י בשיר השירים, שהקב"ה משתבח ומתפאר בעמו בית ישראל וכמאמר חז"ל דתפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ותענוג של ישראל לומר שבח של השם יתברך, ברוך הוא וברוך שמו, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". והנה הקרבן שנקרא "פסח" הוא לשון חנינה, כמאמר הכתוב "ואמרתם זבח פסח" וכו', פסח על בתי בני ישראל, וכפירוש רש"י ז"ל שם. ומבואר בשם זה שבחו של השם יתברך ברוך הוא, שחמל על עמו בית ישראל. ובשם "חג המצות" מבואר הטעם בכתוב "עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו" וכו', ומהאי טעמא נקרא "חג המצות", שיצאו מיד, שלא היו מתעכבים כלל ואדרבא היו מזורזים במצות ה' עד שלא היה באפשרי להתחמץ העיסה, וזהו שבח ישראל, וכמאמר הכתוב "זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר" וכו' ובפירוש רש"י שם: השם יתברך זוכר להם זה הזכות שיצאו מיד ולא הכינו להם צידה.
פסוק ה:
ולפי זה מתורץ דהתורה הוא מפי הקב"ה - קרא זה היום טוב "חג המצות" דחג המצות מרמז שבח ישראל והשם יתברך אומר תמיד שבח של ישראל, וחז"ל ואנחנו קוראים זה היום טוב "פסח", דשם זה מורה שבח של השם יתברך ברוך הוא כנ"ל, ואנו אומרים תמיד שבח המקום ברוך הוא. (ראה עוד מאמרו של הרב ש. י. זווין, המועדים בהלכה עמ' רנט)
פסוק יא:
רש"י ד"ה ממחרת השבת, ...אי אתה יודע, איזהו. ע"כ. לכאורה היה צריך לומר: איזוהי, שהרי זה מוסב על השבת. (פ' אמור תש"ס)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ומנחתו, מנחת נסכיו. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות ד). (פ' אמור תשנ"ו)
פסוק יד:
רש"י ד"ה וקלי, קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור. ע"כ. וברור שמייבשין את הכרמל ולא את הקמח. (פ' אמור תש"ס)
פסוק יד:
רש"י ד"ה בכל משבתיכם, נחלקו בו חכמי ישראל וכו' (קידושין לז ע"א). וראה "תורה תמימה" (אות מח). ולכאורה קצת ראיה למקילים במחלוקת זו מדרשתם ז"ל להלן פסוק יז - "ממושבתיכם - ולא מחוצה לארץ", כפי שמביא שם רש"י ד"ה ממושבתיכם, והוא על־פי "תורת כהנים" ומנחות (פג ע"ב), שהרי יקשה לקבל שבאותה הפרשה יתפרש "משבתיכם" פעם - בכל מקום שאתם יושבים, ופעם - דווקא בארץ. (פ' אמור תשמ"ז)
פסוק יד:
אבל ייתכן שהדרשן מבחין בין "כל משבתיכם" ל"ממושבתיכם", כלומר רק התוספת "כל" מרבה חוץ לארץ. (פ' אמור תש"ן)
פסוק טו:
רש"י ד"ה ממחרת השבת, ממחרת יום טוב (מנחות סה ע"ב). ע"כ. וראה למעלה (פסוק יא ד"ה ממחרת השבת), ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע, איזהו (מנחות סו ע"א). היום היינו מפנים מזה אל זה ולהיפך. (פ' אמור תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח)
פסוק טז:
רש"י ד"ה חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה', ביום החמישים תקריבוה. ע"כ. פירושו הראשון של רש"י מתעלם התעלמות מוחלטת מטעמי המקרא (אתנחתא).
פסוק טז:
דומה שלכן מביא רש"י את פירושו השני. (פ' בחקתי תשס"ג, תשס"ח)
פסוק יח:
"...שבעת כבשים תמימם בני שנה". ראה רש"י למעלה (פסוק ח ד"ה שבעת ימים), ותמוה שכאן אינו נדרש לצורה "שבעת". (פ' אמור תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח)
פסוק כב:
רש"י ד"ה ובקצרכם, ...באמצע הרגלים - פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכיפורים וחג מכאן וכו'. וקשה לי, והרי ראש השנה ויום הכיפורים אינם נמנים עם הרגלים. (פ' אמור תשנ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: לבטל אבלות גם הם מבטלים כרגלים.
פסוק כד:
רש"י ד"ה זכרון תרועה, זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל. ע"כ. והוא על־פי הגמרא (ראש השנה לב ע"א): ומנין שאומרים מלכויות, זכרונות ושופרות? רבי אליעזר אומר: דכתיב "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש". "שבתון" - זה קדושת היום, "זכרון" - אלו זכרונות, "תרועה" - אלו שופרות, "מקרא קדש" - קדשהו בעשיית מלאכה... מנין שאומרים מלכויות? תניא, רבי אומר וכו'. וקצת תמוה שרש"י מתעלם כאן ממלכויות. (פ' אמור תשל"ט)
פסוק כד:
ונראה שזה משום שאינן נלמדות מפסוקנו, כלומר אין זה שרש"י מתעלם מהן, אלא מזכיר כאן רק מה שנלמד מכאן. ואולם בתור מלמד היה לכאורה צריך לומר מעין: ומלכויות נלמדות מפסוק אחר. (פ' אמור תשמ"ח)
פסוק כד:
וראה רמב"ן על אתר. (פ' אמור תשנ"ג)
פסוק כד:
וראה רש"י במדבר (י, י ד"ה אני ה' אלהיכם), שם מזכיר גם מלכויות, על־פי הגמרא בראש השנה. (פ' אמור תשנ"ז)
פסוק כד:
והנה שמתי לב שגם במשנה תענית (פ"ב, מ"ג) המבארת מהו סדר התפילה בתעניות שגזרו בית־דין על הציבור, מוזכרות זכרונות ושופרות בלא מלכויות, אף־על־פי שלכאורה אין כל קשר בין התפילה לגשמים ותפילת מוסף דראש השנה. (פ' בהר תש"ס)
פסוק כז:
"...לחדש השביעי הזה". תיבת "הזה" נראית מיותרת, אך גם התרגומים מביאים אותה - "הָדֵין", לכאורה ללא צורך, שהרי אין חודש שביעי אחר. וכן הוא גם להלן (פסוק לד), אך לא כן בפסוק לט! (פ' אמור תשס"ב) וראה "אזנים לתורה" שכתב: למה נאמר "הזה", ללמד שיש קשר בין "בחדש השביעי באחד לחדש" ובין "בעשור לחדש השביעי" - בין ראש השנה ליום כפור. ולפיכך נאמר "הזה", שמטרה אחת לשני הימים הקדושים האלה - לטהר את בני ישראל לפני אביהם שבשמים. ובפסוק לד כתב: שבמידה ידועה נחשב גם חג הסוכות להמשך של הימים הנוראים. עיי"ש.
פסוק לא:
רש"י ד"ה כל מלאכה וגו', ...או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום. ע"כ. והוא ביומא (פא ע"א). וצריך לדעת, למה לימוד שכזה נחוץ לגבי יום הכיפורים יותר מאשר לגבי ימים טובים אחרים. וראה "שפתי חכמים" (אות ס). (פ' אמור תשמ"ט, תשנ"א)
פסוק לה:
רש"י ד"ה מקרא קדש, ביום הכפורים - קדשהו בכסות נקיה ובתפילה. ובשאר ימים טובים וכו'. מקומו של ד"ה זה כאן קצת תמוה, שהרי צירוף המילים "מקרא קדש" כבר בא קודם, בפסוק כז, ואפילו בפסוק ז, אך גם בדפו"ר כמו כאן. (פ' אמור תשנ"ז)
פסוק לה:
וראה "שפתי חכמים" (אות ע) המצמצם את השאלה להופעת הצירוף ליום הכפורים דווקא. והנה בחומש "תורת חיים" באמת העבירו את ד"ה לפסוק כז, וראה הערה 80 שם. (פ' אמור תשנ"ט, תש"ס)
פסוק לו:
"שבעת ימים תקריבו אשה לה'". כך בסוכות, ואילו לגבי פסח נאמר מעין זה אבל בסדר מילים הפוך (פסוק ח) "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים". על כך דיברתי עם ר' מרדכי ברויאר שי' במוצאי שבת כשישבנו בגזוזטרה היפה עם ר' אברהם רון שי'. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק לו:
"...ביום השמיני מקרא קדש". בשמיני עצרת השתא תמהתי, היכן רמוז בכתוב שאמנם שמיני עצרת יום טוב בפני עצמו הוא המצריך שהחיינו. אם אמנם יום טוב בפני עצמו הוא, היה צריך לומר כאן: וביום השלושה ועשרים יום לחודש... ולפי שעה לא מצאתי תשובה. (שמיני עצרת תשנ"ב, גני־טל) וראה שלושה רמזים שבכתוב המנויים במסכת סוכה (מז ע"א): (א) בשמיני מקריבים פר אחד, שלא כסדר פרי החג. (ב) בכל ימות החג כתוב "וביום השני", "וביום השלישי" וכן הלאה, ואילו בשמיני כתוב "ביום השמיני", בלי ו"ו־החיבור - סימן שהוא חג לעצמו. (ג) בשביעי כתוב "במספרם כמשפטם", היינו כמשפט הימים, ובשמיני כתוב "כמשפט", כלומר משפט חלוק לעצמו (רש"י שם) (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). ובמסכת חגיגה (יז ע"א) מסיקה הגמרא כי מה שנחשב שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא לעניין הדברים הרמוזים בראשי־התיבות פז"ר קש"ב בלבד. (פייס - ההגרלה שקיימו בבית המקדש כדי לקבוע מי יזכה בעבודה, זמן - ברכת שהחיינו, רגל - שמיני עצרת נחשב רגל בפני עצמו ועל כן בתפילה ובברכת המזון מזכירים שמיני עצרת ולא חג סוכות, קרבן - מוסף של שמיני עצרת חלוק ממוספים של סוכות, שיר - ישנו שיר מיוחד ללויים עבור שמיני עצרת, ברכה - בשמיני עצרת היו העם מברכים את המלך, זכר לחנוכת הבית).
פסוק לו:
רש"י ד"ה כל מלאכת עבודה, אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה, יש חסרון כיס בדבר. ע"כ. אף פעם לא הבינותי דרשה זו - כיצד משתמע מכאן עניין דבר האבד. (פ' אמור תשמ"ח)
פסוק לו:
ודומה שצריך למחוק את ד"ה הבא (לא תעשו), שבלאו הכי אינו במקומו, שהרי הדיבור הבא אחריו נדרש מן התיבה "הוא", ולקרוא הכל בהמשך אחד, כי אז יש דרשה שלמה ומובנת. ואמנם בדפו"ר אין המילים "לא תעשו" מצוינות כד"ה, וכנ"ל. יוצא אפוא שאיסור מלאכה ביום א' דסוכות מובא בפסוק לה ושל שמיני עצרת - בפסוק לו. ומעין הנ"ל עשה גם ר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק לו:
ועוד: לשם מה צריך ללמד כאן מלאכת חול המועד פעם נוספת, והרי כבר נלמדה למעלה (פסוק ח)? (פ' אמור תשנ"ח) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: רש"י העביר מכאן את דרשת ה"תורת כהנים" לתחילת פרשת המועדים, אך כאן בסיומה של הפרשה הוא מזכירה שנית במקומה.
פסוק לז:
"אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש" וגו'. ברור ששני פסוקים אלה מוסבים על כל המועדים, ונחוץ להבין למה הוכנסו באמצעה של פרשת סוכות. (פ' אמור תשנ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלה זו נדרש רד"צ הופמן על אתר וכתב: חג הסוכות הוא מועד שלו הוקדשו מצוות מיוחדות שלא ניתנו להגשמה במדבר, בפרט החגיגות של שמחה ליד המקדש, כשאוחזים את אגודת הלולב ביד, לאות תודה על ברכת ה' באסיפת התבואה, והישיבה בסוכות לזכר החסות שקבלו מה' במסע במדבר. לחלק זה של חגיגת ימי סוכות היה מן הצורך ליחד השלמה לעצמה. ע"כ. לאמור: עכשיו, במדבר, תעשו את חג הסוכות רק בהקרבת אשה ומקרא קודש ואיסור מלאכה ביום הראשון וביום השמיני, אבל לא תשבו בסוכות ולא תקחו את ארבעת המינים, אבל "באספכם את תבואת הארץ", כלומר כאשר תבואו אל הארץ ויהיה לכם אסיף, אז תחוגו את חג ה' גם במצוות שנאמרו כבר וגם בלקיחת ארבעת המינים ובישיבה בסוכה.
פסוק לז:
בדרך אחרת תירץ בעל "אזנים לתורה" על אתר, וזו לשונו: שני טעמים עיקריים לחג הסוכות: האחד - שהוא המשך לראש השנה ויום הכפורים, וכן אמר רבי אליעזר בן רבי מרוס: למה אנו עושים סוכה אחר יום הכפורים? לומר לך שכן אתה מוצא: בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם, וביום הכפורים הוא חותם את הדין. שמא יצא דינן של ישראל לגלות, ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה, והקב"ה מעלה עליהן כאילו גלו לבבל (ילקוט שמעוני ח"א סוף רמז תרנג). וכל הפרשה הראשונה (מפסוק לד עד פסוק לו) מדברת אודות חג הסוכות מטעם גלות, להשלים את הכפרה של ראש השנה ויום הכפורים, ולפיכך נאמר בה: "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה", רצונו לומר שבו גם חלים ראש השנה ויום הכפורים, שמטרה אחת לשלושה מקראי קדש אלו שבחדש השביעי. ולפיכך לא נאמרה בפרשה זו 'שמחה', כי מטעם זה גם חג הסוכות לימים נוראים נחשב. ומפני שזה הוא עיקר הטעם של סוכות לפיכך סיים: 'אלה מועדי ה''.
פסוק לז:
אבל לחג הסוכות יש טעם שני ממדרגה שניה, היינו "באספכם את תבואת הארץ", וצריך להודות לה' על כל הטוב אשר נתן לנו, ולפיכך: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה' אלהיכם". ולא רק לחג טעם שני הפוך מן הראשון, ולפיכך נאמר בתחילתו: "אך", רוצה לומר יש לחג הזה טעם אחר ההופך אותו 'מיגון לשמחה', אלא גם לישיבת סוכה יש טעם של שמחה וזכרון טוב: "כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", אלו ענני כבוד. ע"כ. וראה דבריה של נחמה ליבוביץ בעיוניה לספר ויקרא (עמ' 361).
פסוק לז:
והוסיף עוד הרב איתן שנדורפי שי': בהמשך לדרכו של בעל "אזנים לתורה" שהחלק השני של מצוות חג הסוכות בא לבטא את חג הסוכות מצד היותו אחד מהרגלים, ניתן להוסיף שבכל הרגלים אנו מוצאים צד חקלאי: חג המצות חל ב"חדש האביב" (דברים טז, א), שהוא זמן הבשלת השעורים, ובו מביאים את ראשית קציר השעורים למקדש (ויקרא כג, ט-יד). חג השבועות הוא "חג הקציר" (שמות כג, טז; לד, כב), קציר החטים, ובו מביאים את ראשית קציר החטים למקדש (ויקרא כג, טו-כא). חג הסוכות הוא "חג האסיף" (שמות שם).
פסוק לז:
ואכן במצוות ארבעת המינים בחג הסוכות ציוותה התורה: "ושמחתם לפני ה'" (פסוק מ), בדומה לציווי להניף את העומר לפני ה' (פסוק יא) שבהקרבת מנחת העומר בחג המצות, ובדומה לציווי להניף את לחם הבכורים לפני ה' (פסוק כ) שבהקרבת שתי הלחם בחג השבועות. רואים אפוא שבכל אחד מהרגלים מצווה התורה מלבד מצוות הקרבת האשה, שהוא בעיקר קרבנות מהחי, גם על מצוה מיוחדת שנעשית לפני ה' במיני הצומח, כדי לבטא את העובדה שה' מצמיח לנו את היבול. חלק זה של מצוות חג הסוכות מבטא אפוא את מצוות חג הסוכות כחלק ממערכת הרגלים.
פסוק לט:
רש"י ד"ה אך בחמשה עשר יום וגו' תחגו, קרבן שלמים לחגיגה. יכול... אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה. ע"כ. ולא כמו עולת ציבור ומנחה שאם עבר יומן, בטל קרבנן, כאמור בד"ה דבר יום ביומו (פסוק לז). (פ' אמור תשנ"ח)
פסוק לט:
רש"י ד"ה באספכם את תבואת הארץ, ...מכאן שנצטוו לעבר את השנים; שאם אין העבור וכו'. וכלום אין זמן סוכות בעונת אסיף מובטח על ידי קביעת פסח בחודש האביב, וכפי שלמדים מן הכתוב (דברים טז, א ורש"י שם) "שמור את חדש האביב"? לשם מה צריך שני רגולטורים כאלה? (פ' אמור תש"ן)
פסוק לט:
רש"י ד"ה תחגו, שלמי חגיגה. ע"כ. וקשה לי, והרי כבר פירש כך בדיבור הראשון לפסוק זה. (פ' אמור תשמ"ח)
פסוק מ:
רש"י לכל הפסוק. קצת תמוה שאין רש"י מביא כאן את אונקלוס או מפנה אליו, והרי כאן דבריו מובנים לכל. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק מ:
רש"י ד"ה פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוה (סוכה לה ע"א). ע"כ. אף פעם לא הבינותי זאת, וצריך סוף סוף לעיין בגמרא שם. ידידי ר' יהודה פליקס שי' נותח השבוע וכיון שהתקשרתי ושאלתי לשלומו - שאלתי גם שאלה זו במשיבון. (פ' אמור תשנ"ט)
פסוק מ:
ר' יהודה פליקס שי' צילצל במוצאי שבת - לדבריו היו אוכלים את קצות הענפים הרכים אחר ששרו אותם בחומץ. הביא ראיות לדבריו וגם סיפר שבעצמו אכל. (פ' אמור תשנ"ט)
פסוק מ:
רש"י ד"ה כפת תמרים, חסר וי"ו, למד שאינה אלא אחת. (סוכה לב ע"א). ע"כ. והנה קשה, למה נאמר "כפת" ולא "כף". וראה "שפתי חכמים" (אות ר) בשם רבנו בחיי. ועוד קשה לי: "וענף עץ עבת" - אחד, בעוד שאנו לוקחים יותר מאחד. (פ' אמור תשנ"ט) באשר לשאלה הראשונה ראה "גור אריה" (על־פי סוכה לב ע"א) שאם היה כתוב "כף תמרים", הייתי מפרש שהוא אשכול תמרים התלויים יחד, לכן כתוב "כפת", שלשון זה נופל על לולב שעליו כפותים זה על זה. ובאשר ל"ענף עץ עבת" ראה דברי רש"י במסכת סוכה (לד ע"ב ד"ה ענף) שכתב: "ענף" - אחד, "עץ" - אחד ו"עבת" - אחד.
פסוק מב:
"בסֻּכֹּת תשבו שבעת ימים". לכאורה מקומו של פסוק זה לפני פסוק מ - "ולקחתם לכם" וגו'. (פ' אמור תשנ"ח)
פסוק מב:
רש"י ד"ה האזרח, זה אזרח. ע"כ. יש שרש"י אומר את המובן מאליו שלכאורה אינו דרוש ביאור, וכגון דא. וצ"ע לשם מה אמרו. וראה רמב"ן על אתר המביא דברי רש"י שאין אצלנו כלל. וצ"ע. (פ' אמור תשנ"א, תשנ"ג)
פסוק מב:
וב"ספר הזכרון" מביא גירסה סבירה מאוד ברש"י: אזרח זהו אזרח. האזרח, להוציא את הנשים. שלא תלמד מחמישה עשר בניסן לחייבן בסוכה כמצה. ע"כ. כלומר כיון שמצוות עשה שהזמן גרמא היא, למה לי ה"א יתרה של "האזרח" להוציא את הנשים? אלא לפי שהנשים חייבות באכילת מצה, ואם לא היה כתוב "האזרח", היה מקום ללמוד מחמישה עשר בניסן לחייב נשים בסוכה. (פ' אמור תשנ"ח)
פסוק מב:
רש"י ד"ה בישראל, לרבות את הגרים. ע"כ. ואולי צריך דווקא כאן ריבוי לגרים משום שהם לא היו באותו הנס של ישיבה בסוכות הנזכר בפסוק הבא, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. (פ' אמור תשנ"ג)
פסוק מג:
רש"י ד"ה כי בסכות הושבתי, ענני כבוד. ע"כ. ותמוה בעיני, מדוע אין רש"י מביא גם את הדעה שהכוונה לסוכות ממש, והרי מחלוקת תנאים בזה (סוכה יא ע"ב), כלומר למה לו לפסוק בדבר שלא שייך בו לפסוק, שהרי מחלוקת בדברי אגדה היא זו. כששאלתי את ידידי ר' יעקב פולק שי', כשהיינו בסוכות במלון בחוף קטיף, הפנני לרא"ם על אתר, המבאר כי רש"י מפרש לפי דעת רבי עקיבא מפני שמילת "הושבתי" מורה על פועל אלהי שהן ענני כבוד, ולא על פועל אנושי. וכך גם בתרגום אונקלוס: במטלת ענני. (פ' אמור תשמ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': על שאלה זו כתב רמב"ן על אתר: כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד, לשון רש"י. והוא הנכון בעיני על דרך הפשט, כי ציוה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עמהם להפליא, ששיכן אותם בענני כבודו כסוכה. ע"כ. כלומר, אם הכוונה לענני כבוד מובן מה הענין הגדול שלזכרו נצטווינו לעשות סוכה בכל שנה, אך אם לא כן מה הענין הגדול שלזכרו נצטווינו לעשות סוכות לדורות.
פסוק מג:
ואולי יש גם כאן ביטוי לנטייתו של רש"י לציין עניינים שבמופלא. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק מג:
באשר לתרגום אונקלוס, מתעוררת שאלה אחרת - מדוע אונקלוס אינו מתרגם לפי דעת רבי אליעזר רבו (ראה מגילה ג ע"א, שם מצויין שתרגום אונקלוס אמרו אונקלוס הגר מפי רבי אליעזר ורבי יהושע), וכבר שאל כך בעל "נתינה לגר" על אתר. אבל לפי הגירסא בגמרות שלנו הכל אתי שפיר, כי שם רבי אליעזר אומר - ענני כבוד, ורבי עקיבא - סוכות ממש, ואונקלוס מתרגם אפוא לפי רבו. (פ' אמור תשנ"ג)