פסוק א:שפה אחת לה״ק. שאם תאמר שהרשעים ההם בדו להם לשון א׳ ולעולם לאו לה״ק הוא הא ע״כ הצדיקים כגון שם ועבר היו מדברים בלה״ק שבו נברא העולם והכא כתיב כל הארץ שפה אחת כעם ככהן א״כ מוכרח אתה לומר דהיינו לה״ק:
פסוק א:ודברים אחדים באו וכו׳ ד״א וכו׳ ד״א וכו׳ הוצרך להביא ג׳ פירושים משום דכל א׳ משלשתן יש בו קצת מן הקושי לכך לא החליט פי׳ א׳ והיינו דלפי׳ קמא דר״ל בעצה א׳ נמצא דליכא אפי׳ רמז בכתוב איזו היא העצה הטוב׳ היא אם רעה ולכך מייתי פי׳ שני דאחדים ר״ל על יחידו של עולם וגם על זה יש קושי דאמאי כתיב אחדים ל׳ רבים הילכך הוסיף עוד פי׳ שלישי דל׳ אחדים ר״ל אחודים כלו׳ אחוזים יחד שכיונו ונתייעצו לעשות סמיכות לשמים שיהיו אחוזים ולא יתמוטטו וג׳ הפרושים הנם כתובים בב״ר ויש שם עוד אחרים ולא הביאם רבינו לפי שאינם קרובים לפשט המקרא:
פסוק ב:בנסעם מקדם וכו׳ ולא מצאו אלא וכו׳ פי׳ לא מצאו בקעה כ״כ גדולה מיושרת בלא הרים וסלעים כדי שיוכלו לבנות עיר גדולה בלא טורח הרבה ושתהיה כ״כ שתוכל להכיל את כלם אלא שנער:
פסוק ג:הבה הזמינו אפרקליי״ר בלע״ז. אע״ג דכבר כ״כ לעיל בסמוך חזר לכותבו דבתחלה פירש הענין שהוא ל׳ הזמנה והשתא הכא קמ״ל דאע״ג דמשמעות הבה הוא ל׳ צווי לזכר יחיד אפ״ה שייך מלה זו אפי׳ לרבים והוא ל׳ מושאל ור״ל הזמינו וראיה לזה שהרי נמצא גם על הנקבה לשון זה כמו הבה נא אבוא אליך. ועי׳ להרד״ק בשורש יהב:
פסוק ה:בני האדם אלא בני מי וכו׳ ההרגש שמבחוץ דהול״ל בני אדם מאי האדם אלא בנוי דאדם קדמאה ומ״ש רבינו למרוד במי שמלטם מן המבול הענין הוא שאילו לא היה הקב״ה כובש מעיינו של נח עד ת״ק שנה אלא שהיה מוליד בן מאה שנה כדרך כל אותן הדורות היה נמצא שבעת המבול כבר היו נמצאים בעולם כל אלו הדורות והיו בני עונשין והיו נאבדים עם האחרים ובמה שכבש מעיינו ולא הוליד עד ת״ק ובניו לא הולידו כלל עד אחר המבול נמצא שמלטם מליאבד:
פסוק ז:הבה מדה כנגד וכו׳ דאל״כ הא פירש״י לעיל כל הבה ל׳ הזמנה שמכינים עצמן ומתחברים לעצה או למלאכה וזה לא שייך ח״ו למעלה כי מי יאמר לו מה תעשה והכל גלוי ומובן לפניו ית׳ לפעול כרצונו ברגע א׳ ואם בא ללמד ענותנותו שנמלך בבית דינו לא היה צריך לכתוב תיבת הבה כי מל׳ נרדה ונבלה היה משתמע שפיר כמו נעשה אדם שגם הוא נכתב כן ללמד ענותנותו יתירה שנמלך בב״ד כמ״ש שם רש״י א״ו מלת הבה נכתבה לומר שדן אותם מדה כנגד מדה. ובזה מובן טעמו של רבינו שהפך סדר הכתוב ובתחלה ביאר הבה נרדה בב״ד נמלך והדר פי׳ הבה מדה כנגד מדה כלו׳ הואיל ולא כתיב הבה נרדה אלא ללמד ענותנותו מעתה תיקשו דא״כ הבה למה לי בנרדה סגי כמו נעשה אדם ולכך בא ותירץ אה״נ ומלת הבה אצטריך ללמד מדה כנגד מדה. ודע שכבר הקדים רש״י לפרש בפ׳ נעשה אדם והוא מדברי רז״ל דאעפ״י שיש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד ד״א ותשובתו כתב בצדו ויברא אלהים וכו׳ וממנו נקח למאי דקמן דה״נ לא נמנע הכתוב וכו׳ ותשובתו כתב בצדו ויפץ ה׳ אותם וכו׳ וזה בכלל מ״ש כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופושעים וכו׳ וא״ת סוף סוף תרתי ללמד ענותנותו שנמלך וכו׳ למה לי וי״ל דההוא למדה טובה והכא למדת פורענות וקמ״ל דבין בזה ובין בזה ילמד האדם לימלך אפי׳ גדול מן הקטן:
פסוק ט:ומשם הפיצם וכו׳ וכי איזו קשה וכו׳ לפי הנר׳ דברים הללו שלא במקומן דהול״ל כן על ויפץ ה׳ אותם בעה״ז אלא נר׳ דהיא גופה קמ״ל רבנו דהא דאמרי׳ חבור עצבים אפרים הנח לו אינו אלא בע״ה אבל לא מפני זה יהא חוטא נשכר שלא יקבלו פורענותם שהרי הוא שמור לעה״ב ולפיכך תחלה כתב ומשם הפיצם וכו׳ שאין להם חלק לעה״ב כמו דור המבול ואח״כ מסיים בה דמ״מ בעה״ז הרויחו להיותם בשלום שלא נשטפו כמו דור המבול:
פסוק י:שם וכו׳ כשהוליד את ארפכשר וכו׳ נ״ל כוונתו שאין ויולד דהכא דומה לכל שאר ויולד דבפרשה כגון בתר הכי דכתיב וארפכשד חי חמש ושלשים שנה ויולד את שלח ר״ל ששלח היה הבן הראשון שהוליד ואח״כ הוליד עוד בנים ובנות וכן הוא בכלם אבל כאן בשם ליכא לפרושי הכי ויולד את ארפכשד תחלה ואח״כ הוליד עוד כל שאר בניו דא״כ רמו קראי אהדדי דלעיל כתוב בני שם עילם ואשור וארפכשד הרי שהיה השלישי אלא ע״כ לומר שלא כיון הכתוב כאן לכתוב כל תולדותיו של שם שכב׳ כתב לעיל ולא בא הכתוב הכא אלא להודיענו סדר היחס משם עד אברהם ואין ויולד זה כמו השאר אלא ה״ק. שם היה בן ק׳ שנה כשהוליד את ארפכשד שהוא השלישי שבבניו והיה זה שנתים אחר המבול שבאותן השנים כבר נולדו ב׳ בניו הראשונים. והרא״ם ז״ל פירש כוונת רבינו באופן אחר ע״ע:
פסוק כח:על פני וכו׳ והשליכו לכבשן וכו׳ הטעם שלא נכתב נס זה בתורה בבירור יתכן לומר לפי שהיה גלוי לפניו ית׳ מה שהיה עתיד נבוכדנצר להשליך לחמ״ו לאתון נורא יקידתא וכיון המקום להסיר מעליהם לעז שלא יאמרו האומות שמסרו עצמם לפי שידעו מה שכתוב בתורה שאירע לאברהם אבינו שניצל מהכבשן ולפיכך בטחו גם הם להיות נצולים לכך העלים הכתוב נס זה לכבודם שיפרסם בעיני העולם שמסרו עצמם ע״ד למות. ומ״ש רבינו על הרן שנשרף בב״ד איתא שנחמרו בני מעיו. ומה מאד יתכן בל׳ הכתוב דכתיב וימת הרן כעין מיתה דהיינו שריפת נשמה וגוף קיים דמש״ה דרשו רז״ל כך גבי בני אהרן מדכתיב וימותו לפני ה׳ כעין מיתה. ויש להסביר גם כן טעם לזה כדי שיפורסם לכל שלא נשרף על צד המקרה בדרך טבע דא״כ היה נשרף כל גופו. והיה נעשה אפר בתוך הכבשן אמנם בזה ידעו הכל שהיה זה בהשגחה אלהית לפי שהיה פוסח על שתי הסעיפים והיה זה נס בתוך נס ומ״ש עוד רש״י על דברי מנחם שכל חור קרוי אור נר׳ משום דאותיות אחה״ע מתחלפות:
פסוק כט:יסכה וכו׳ שסוכה ברה״ק ושהכל וכו׳ הכי אי׳ בגמ׳ פ״ק דמגלה ובסנהדרין פ׳ בן סורר למה נקרא שמה יסכה שסוכה ברה״ק ד״א שהכל סוכין ביפיה ואמנם לא כתב רבינו ד״א בלשון הגמרא וכדרכו בכל מקום לפי שנר׳ לו דהכא תרווייהו צריכי והא בלא הא לא סגיא דהא ע״כ א״א לומר שקראו לה כן כשנולדה ע״ש שסוכה ברה״ק כי מי נתן דה״ק להרן אביה להיות צופה עתידות אלא ע״כ קרא לה כן ע״ש שסכין ביפיה מיד כשנולדה אלא דא״כ לא הו״ל לקרותה יסכה ביו״ד תחלה דמשמע ל׳ עתיד ועוד דאין במשמעות השם אלא שהיא סוכה ולא שאחרים סוכין בה אלא מוכרח לומר דלעולם כוונת אביה כשקראה כן היה ע״ש שסוכין ביפיה ואמנם שם המקום בפיו מלת יסכה שיש במשמעותו ל׳ עתיד שתהא סוכה ברה״ק אלא דודאי הוא לא כיון לזה רק ניבא ולא ידע מה ניבא. ומשום דלפי דרשות אלו יש קצת קושיא דהא חזינן דשמה שקראו לה היה שרי כדכתיב לעיל שם אשת אברם שרי ועוד דל׳ סוכה אינו לשון הקדש מש״ה ניחא ליה לפ׳ ג״כ לפי הפשט שהוא ל׳ נסיכות כמו שרה ומיהו לא הביאו בתחלה כפי דרכו להביא פשט המקרא ברישא משום דק׳ דא״כ לא הול״ל יסכה אלא נסכה:
פסוק לא:ויצאו אתם תרח ואברם וכולי דהא ודאי הואיל ומשמעות ויצאו הם ב׳ ואתם נמי משמע שנים והם היו ד׳ ע״כ כלומר ב׳ עם ב׳ והא ל״ק דלימא איפכא דמי נתלה במי פשיטא דקטן נתלה בגדול וכיון דתרח ואברם היו הגדולים ממילא מוכרח לפ׳ משמעות ויצאו דעלייהו קאי שהם יצאו עם הב׳ אחרים שטפלים להם. ואע״ג דברישא כתיב ויקח תרח דמשמע שהוא לבדו היה העיקר לק״מ דה״ק ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו כלו׳ אלו השנים הוא לקחם עמו וכיון שלקח את אברם ממילא יצאה עמו שרי שהיתה אשתו והיינו דכתיב בתר הכי ואת שרי כלתו אשת אברם בנו כלו׳ לא שהוא לקחה לשרה אלא דשלקח אברם ממילא נמשכה עמו שרי שהיא אשתו. ובזה מובן יתורא דקרא דמה היה צריך למכתב אשת אברם בנו מדכתיב כלתו סגי ותו דכבר שמעי׳ לעיל שם אשת אברם שרי אלא ה״ק ואת שרי לפי שהיתה אשת אברם בנו ומעצמה יצאה אבל לא שהוא לקחה. נמצא שלוט יצא עם תרח שנתלה בו ושרי יצאה עם אברם שנתלית בו להיותה אשתו וזהו ויצאו אתם:
פסוק לב:וימת תרח בחרן לאחר וכו׳ הרגשו של רש״י הוא דמ״ש דבכל תולדות שם לא כתיבא בהו מיתה רק ויחי וכולי ויולד וכולי ולא כתיב בהו וימת כמו בדורות הראשונים ומ״ש הכא גבי תרח דכתיב ביה וימת ולכך משני דאצטריך לקראו מת כדי שלא יאמרו לא קיים וכו׳ ואמנם אעיקרא דמלתא הק׳ הרא״ם ז״ל דבעד איזה זמן הוא חושש אם בזמן אברהם עדיין לא נכתבה התורה ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים וכו׳ והלא כתוב בצדו ויאמר ה׳ אל אברם לך לך ולא היה יכול לעמוד עם אביו ולבטל גזרת השם ע״כ ובש״ח מביא תירוץ על זה ואינו תי׳ כלל ע״ש ואיברא דק׳ אלימתא היא. והנלע״ד במאי דאיכא למידק בל׳ המד׳ רז״ל בב״ר לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי ש״ש ואומרים הניח וכו׳ א״ל הקב״ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואיני פוטר לאחר מכיבוד או״א ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתו בתחל׳ וימת וכו׳ ע״כ. וק׳ דהא ודאי אברהם אבינו לא היה מתפחד כלל עפ״י הדין להניח מצות כבוד שהרי צווי הקב״ה יש לו לשמוע והוא לא היה מתפחד אלא מפני חלול השם מהבריות שלא ידעו בצוויו של הקב״ה ויאמרו שמעצמו הניחו וכדמשמע להדיא מל׳ המד׳ דקאמר אלא ויהיו מחללין וכו׳ א״כ מה זו תשובה השיבו הקב״ה לזה באמרו לך אני פוטר וכו׳ זה כבר היה ידוע לו שהקב״ה פוטרו ומ״מ בהא פחדא הוה יתיב מפני הבריות שיחללו ש״ש ע״י ואהא לא השיבו מידי בתשובה זו ונר׳ לומר דודאי כל מה שהיה אברהם מתפחד לא היה אלא על הבריות בני דורו שלא ידעו בצווי המקום דאילו לדורות עולם אחר נתינת התורה רק אין דבר דתשובתם בצדם ויאמר ה׳ וכו׳ אבל על אנשי דורו הוה מתאונן שלא יחללו ש״ש בין אנשי חרן שהוא המקום שהיה יוצא משם ובין אנשי המקום שהיה הולך לשם. ועל זה השיבו הקב״ה ב׳ תשובות כלו׳ מה שאתה דואג על אנשי חרן לך אני פוטר וכו׳ כלו׳ אני אדבר עמך לעיני כלם שישמעו להדבור שאני מצוה אותך לך וכו׳ לך לבדך אני פוטר. ואפ׳ שעל זה בא הרמז בפ׳ דלקמן וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳. ולכאורה הוא יתור נפיש דכבר כתיב ויאמר ה׳ אל אברם אלא ר״ל שחזר ודיבר עמו בפרהסיא שכלם שמעו קול הדיבור ואז וילך אברם. ולגבי שאר המקומות א״ל הקב״ה אני אעביר ואוציא קול קלא דלא פסיק בכל העולם שכלם יאמרו כבר מת תרח בחרן וכן עשה ומש״ה כתבה התורה כן ברישא וימת תרח בחרן והדר ויאמר ה׳ אל אברם להודיע מה שהיה באותן הימים שבשעה שא״ל הקב״ה לאברהם לצאת כבר נתפשט בעולם קול שמת תרח בחרן שכך נתן הקב״ה בלבם לומר כן. ואם תיקשי והיכי נטע הקב״ה בלבם לדבר שקר אהא משני שלא היה שקר שהרי הרשעים בחייהם קרויים מתים ואותה שעה אכתי רשע הוה שלא חזר בתשובה אלא בסוף ימיו כמו שכתב על ואתה תבא אל אבותיך בשלום:
