פסוק א:שפה אחת. לשון הקודש:
פסוק א:ודברים אחדים. באו בעצה אחת ואמרו לא כל המנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה דבר אחר על יחידו של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, אמרו אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות:
פסוק ב:ויהי בנסעם מקדם. שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה (י ל) ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כלם, ולא מצאו אלא שנער:
פסוק ג:איש אל רעהו. אמה לאמה, מצרים לכוש [וכוש לפוט] ופוט לכנען:
פסוק ג:הבה. הזמינו עצמכם כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא. הבה, הזמינו אפרייליי"ר בלע"ז:
פסוק ג:לבנים. שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה:
פסוק ג:ונשרפה לשרפה. כך עושין הלבנים שקורין טיולי"ש בלע"ז, שורפים אותן בכבשן:
פסוק ד:פן נפוץ. שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן:
פסוק ה:וירד ה' לראות. לא הצרך לכך, אלא בא ללמד לדינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו במדרש רבי תנחומא (אות יח):
פסוק ה:בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה ואמר (ג יב) האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:
פסוק ו:הן עם אחד ושפה אחת. כל טובה זו יש עמהן, שעם אחד הם ושפה אחת לכלם, ודבר זה החלו לעשות:
פסוק ו:החלם. כמו אמרם, עשותם, התחילו הם לעשות:
פסוק ו:לא יבצר מהם וגו' לעשות. בתמיהה יבצר לשון מניעה, כתרגומו, ודומה לו (תהלים עו יג) יבצר רוח נגידים:
פסוק ז:הבה נרדה. בבית דינו נמלך, מענותנותו היתרה:
פסוק ז:הבה. מדה כנגד מדה, הם אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה:
פסוק ז:ונבלה. ונבלבל נו"ן משמש בלשון רבים, וה"א אחרונה יתרה כה"א של נרדה:
פסוק ז:לא ישמעו. זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו:
פסוק ח:ויפץ ה' אותם משם. בעולם הזה מה שאמרו פן נפוץ, נתקים עליהם, הוא שאמר שלמה (משלי י כד) מגורת רשע היא תבואנו:
פסוק ט:ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעקר, ואלו פשטו יד בעקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום:
פסוק י:שם בן מאת שנה. כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול:
פסוק כח:על פני תרח אביו. בחיי אביו ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשנצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם בן סרוק פרש אור בקעה, וכן (ישעיה כד טו) בארים כבדו ה', וכן (שם יא ח) מאורת צפעוני. כל חור ובקע עמוק קרוי אור:
פסוק כט:יסכה. זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה:
פסוק לא:ויצאו אתם. ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי:
פסוק לב:וימת תרח בחרן. לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתוב (יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, (פסוק כו) ותרח בן שבעים שנה היה כשנלד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל ב' כג כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי:
פסוק לב:בחרן. הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם היה חרון אף של מקום בעולם: