א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב קַ֤ח אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת ׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת׃ ג וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ד וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ה וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ ו וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃ ז וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת־הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ אֶֽת־הַמְּעִ֔יל וַיִּתֵּ֥ן עָלָ֖יו אֶת־הָאֵפֹ֑ד וַיַּחְגֹּ֣ר אֹת֗וֹ בְּחֵ֙שֶׁב֙ הָֽאֵפֹ֔ד וַיֶּאְפֹּ֥ד ל֖וֹ בּֽוֹ׃ ח וַיָּ֥שֶׂם עָלָ֖יו אֶת־הַחֹ֑שֶׁן וַיִּתֵּן֙ אֶל־הַחֹ֔שֶׁן אֶת־הָאוּרִ֖ים וְאֶת־הַתֻּמִּֽים׃ ט וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּ֨שֶׂם עַֽל־הַמִּצְנֶ֜פֶת אֶל־מ֣וּל פָּנָ֗יו אֵ֣ת צִ֤יץ הַזָּהָב֙ נֵ֣זֶר הַקֹּ֔דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ י וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם׃ יא וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וַיִּמְשַׁ֨ח אֶת־הַמִּזְבֵּ֜חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֗יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֛ר וְאֶת־כַּנּ֖וֹ לְקַדְּשָֽׁם׃ יב וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃ יג וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙ וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט וַיַּחֲבֹ֥שׁ לָהֶ֖ם מִגְבָּע֑וֹת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ יד וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת׃ טו וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּן עַל־קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וַיְחַטֵּ֖א אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֗ם יָצַק֙ אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיְקַדְּשֵׁ֖הוּ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃ טז וַיִּקַּ֗ח אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וַיַּקְטֵ֥ר מֹשֶׁ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃ יז וְאֶת־הַפָּ֤ר וְאֶת־עֹרוֹ֙ וְאֶת־בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ יח וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת אֵ֣יל הָעֹלָ֑ה וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃ יט וַיִּשְׁחָ֑ט וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ כ וְאֶת־הָאַ֔יִל נִתַּ֖ח לִנְתָחָ֑יו וַיַּקְטֵ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הָרֹ֔אשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִ֖ים וְאֶת־הַפָּֽדֶר׃ כא וְאֶת־הַקֶּ֥רֶב וְאֶת־הַכְּרָעַ֖יִם רָחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל הַמִּזְבֵּ֗חָה עֹלָ֨ה ה֤וּא לְרֵֽיחַ־נִיחֹ֙חַ֙ אִשֶּׁ֥ה הוּא֙ לַיהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כב וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃ כג וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃ כד וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן־הַדָּם֙ עַל־תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַֽמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ כה וַיִּקַּ֞ח אֶת־הַחֵ֣לֶב וְאֶת־הָֽאַלְיָ֗ה וְאֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וְאֵ֖ת שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין׃ כו וּמִסַּ֨ל הַמַּצּ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה לָ֠קַח חַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ וְֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־הַ֣חֲלָבִ֔ים וְעַ֖ל שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין׃ כז וַיִּתֵּ֣ן אֶת־הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וַיָּ֧נֶף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כח וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֹתָם֙ מֵעַ֣ל כַּפֵּיהֶ֔ם וַיַּקְטֵ֥ר הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה מִלֻּאִ֥ים הֵם֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃ כט וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הֶ֣חָזֶ֔ה וַיְנִיפֵ֥הוּ תְנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה מֵאֵ֣יל הַמִּלֻּאִ֗ים לְמֹשֶׁ֤ה הָיָה֙ לְמָנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ל וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּחַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ לא וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־אַהֲרֹ֣ן וְאֶל־בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת־הַבָּשָׂר֮ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת־הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֙יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹאכְלֻֽהוּ׃ לב וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ לג וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם׃ לד כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם׃ לה וּפֶתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃ לו וַיַּ֥עַשׂ אַהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה קח את אהרן, ...שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ע"כ. כלומר פרשה זו, שבסיומה נאמר: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם" (פסוק לג), נאמרה שבעה ימים לפני הקמת המשכן (כג באדר) ונכתבה כאן למרות שכבר נכתבה פרשת הקמת המשכן בסוף ספר שמות (מ, יז). וראה רמב"ן על אתר שכתב: "...ולמה נהפוך דברי אלהים חיים". שיטתו של רמב"ן ביחס לשימוש בכלל זה היא עקרונית, ומבוארת בדבריו לספר במדבר (טז, א): וזה מדעתו של רבי אברהם, שהוא אומר במקומות רבים "אין מוקדם ומאוחר בתורה" לרצונו. וכבר כתבתי כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון. ע"כ. וראה דבריה של נחמה ליבוביץ בעיוניה לספר שמות (עמ' 342), ומאמרו המקיף של ד"ר יצחק גוטליב "'אין מוקדם ומאוחר' בפירוש הרמב"ן לתורה" (בתוך: תרביץ סג, תשנ"ד, עמ' 41). ומכל מקום צריך ליתן סיבה לכתיבת פרשיות בתורה שלא כסדרן. (פ' צו תשנ"ד)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה. ע"כ. מקורו בויקרא רבה (י, ט). ולכאורה דרשה זו קשה, שהרי היא תלויה במשמע המילה "עדה", וזה משתנה לפי הנסיבות. ראה במיוחד בפרשת קרח! (פ' צו תשנ"ב) הערת ר' גרשון באס שי': כאן נאמר "כל העדה".
פסוק ג:
על־כל־פנים, חיפשתי מקומות נוספים, כמשתמע מדברי רש"י, ונזכרתי בדבריו להלן (במדבר כ, י), ושם מדובר ב"קהל", והוא, לכאורה, מספרו בלתי־מוגדר. (פ' צו תשס"א)
פסוק ג:
יש שפירשו "ואת כל העדה הקהל": ראשי השבטים והזקנים (ראב"ע), או: הסנהדרין (מלבי"ם). כלומר אלמלא מגמתו של רש"י להראות נסים, אין כל הכרח לפרש כן. וראה "לפשוטו של רש"י" המבאר כי מטרת ההתקהלות היתה לומר לעם שבחירת אהרן ובניו לכהנים נעשתה על־פי ציווי ה', כמבואר ברש"י לפסוק ה, לכן מסתבר ש"כל העדה" הכוונה לכולם. (פ' צו תשמ"ח)
פסוק ז:
"ויתן עליו" וגו'. "העמק דבר" מדייק בלשון הכתוב ואומר: לא כתיב 'וילבש אותו' כדכתיב בצווי "והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד" וכמו דכתיב בבניו בסמוך "וילבישם כתנות". ובא ללמדנו דנתינה על ראשו מיקרי גם כן לבישה... וכדי שלא יהא משה נוגע במקומות המכוסים של אהרן על כן יצא ידי חובתו בנתינה על ראשו. ואהרן לבש בעצמו. וכן היה באמת בבניו. ע"כ. על כך יש להוסיף כי אין הכתוב מזכיר את המכנסיים, לא כאן אצל אהרן ולא להלן (פסוק יג) אצל בניו. וגם זה מטעמי צניעות כנראה (ראה מש"כ בספר שמות כח, ד). ומה שנאמר בפסוק ו "וירחץ" (ולא: וירחצו, כל אחד את עצמו), כתב בעל "אוזניים לתורה": היינו שהיה (משה) נוכח בתור בית דין בשעת טבילתם. וכשם שבית דין של ג' צריכים להיות נוכחים בשעת גרות, רוצה לומר בשעה שגוי מקבל עליו קדושת ישראל, כך צריך היה בית דין בשעת קבלת קדושת כהונה על ידי אהרן ובניו. וידוע שמשה היה שקול אפילו כבית דין של שבעים ואחד (סנהדרין טז ע"ב). (פ' צו תשנ"ד)
פסוק ט:
רש"י ד"ה וישם על המצנפת, פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפת וכו'. השווה דברי רש"י בספר שמות (כח, לז), וראה מה שכתבתי שם. (פ' צו תשנ"ט)
פסוק י:
"...ויקדש אֹתם". כלומר המשכן "וכל אשר בו". (פ' צו תשנ"ב)
פסוק יג:
"וילבשם כתנֹת... אבנט... מגבעות" וגו'. ראה מה שכתבתי למעלה (פסוק ז) בדבר אי־אזכור המכנסיים גם שם וגם בפסוקנו. (פ' צו תשס"ב)
פסוק יג:
ועתה קשה לי, שהנה יש כאן שני שמות בלשון רבים ואחד בלשון יחיד, ולא מצאתי מי שיעיר על זה, גם לא ב"דיוקים". ומעניין שאונקלוס מתרגם את שלושת השמות בלשון רבים. (פ' צו תשס"ו)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ויחבש, לשון קשירה. ע"כ. מעניין שלמעלה (בראשית כב, ג) אין רש"י מוצא לנחוץ לבאר מילה זו. (פ' צו התש"ן) הערת ר' חזקי פוקס שי': ב"לפשוטו של רש"י" מבאר ר' שמואל פ. גלברד: "מכאן שהמגבעת היתה עשויה מפיסת בד שהיה מלפף וקושר בה את הראש". לפי זה ביאר רש"י דווקא כאן את המילה "ויחבש", מפני שעל ידי זה מבואר כיצד יש לעשות את המצנפת, מה שאין כן לגבי חבישת החמור בידי אברהם, שם אין צורך מיוחד לבאר.
פסוק יד:
"ויגש את פר החטאת" וגו' עד סוף הפרשה. קשה לי מה עניין יש בפירוט המדוקדק של מעשי משה רבנו ע"ה בקרבנות, והרי זה דבר חד־פעמי לחלוטין, ועדיין לא ראיתי, מי יעיר על זה. (פ' צו תשמ"ט) ובסיכום הפרשה ב"דעת מקרא" (עמ' קסד) כתוב: הגע עצמך, שהם (חז"ל) השוו את היום ההוא (השמיני למילואים) ליום שבו נבראו שמים וארץ: אותו יום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ (מגילה י ע"ב)... ולא עוד, אלא שבא הקב"ה והטיל על האדם שברא "בצלמו כדמותו", שיהיה כביכול שותף לו בהשלמת יצירתו, וגזר עליו שייגע למען השלמה זאת. הנה לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא לאחר שהקריבו את קרבן הפסח; ולגילוי השכינה על הר סיני קדמו שלושה ימים של הכנות והטהרות; וגם לגילוי כבוד ה' במשכן ביום השמיני קדמה עבודה מרובה של בני ישראל, ובמיוחד של כהניהם. שבעה ימים רצופים הוצרכו הכהנים להתבודד מן הקהל בחצר אהל מועד ולהתקדש לקראת קיום תפקידם לדורות עולם. וציוה הקב"ה על הכהנים, שיעבדו את עבודתם באהל מועד בשלמות ללא כל סטיה ממה שנצטוו... הקב"ה מקפיד עם קרוביו, שהעבודה, שנצטוו לעבוד לפניו, תעשה בדיוק נמרץ כמו שהוא ציוה לעשותה. ע"כ. לאמור: הפירוט המדוקדק שבפרשתנו, אף כי מדובר במעמד חד־פעמי, בא להעצים את חשיבות השותפות האנושית בהשלמת היצירה האלקית וחשיבות הדיוק הנמרץ בפרטי הציוויים האלקיים לדורות עולם.
פסוק יד:
ועוד קשה לי, כיצד זה שירת משה בקודש בלא בגדי כהונה, שהרי לא נאמר בשום מקום להכין כאלה גם בשבילו. והנה רש"י (על־פי חז"ל) עונה על שאלה זו בפסוק כח - ששימש בחלוק לבן, והכל בא על מקומו בשלום. (פ' צו תשנ"ח)
פסוק יז:
"...שרף באש מחוץ למחנה, כאשר צוה ה' את משה". מכיוון שנושא הכתוב הוא משה, היה לכאורה צריך להיות כתוב: אותו, במקום "את משה". (פ' צו תשס"ג) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אכן יש לומדים מכך שלא משה שרף, אלא ציוה אחרים לשרוף, כמובא בראב"ע על אתר.
פסוק כג:
"וישחט". הטעם "שלשלת" שבכאן מאוד תמוה, שהרי הוא כאִלו מזמין שהִיה בשחיטה. (פ' צו תשס"ג) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלה זו נדרש הגאון ר' חיים קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא" וכתב: לגבי שלמים טעמו ב"שלשלת", מה שאין כן לגבי עולה וחטאת. וכתבנו טעם לזה בפרשת וירא, עיין שם. ע"כ. ושם (בראשית יט, טז) בד"ה ויתמהמה מבאר טעמה של הופעת ה"שלשלת" בכל מקום בתורה. ובאשר לפסוקנו כתב שם: משום שהאריך בשחיטת השלמים יותר מן העולה והחטאת כדי שיצא הרבה דם, שהיה צריך להזות ממנו על התנוכים והבהונות. ובספר "תורה ודעת" של הרב ליב מינצברג (חלק ב עמ' קעב) מובא שה"שלשלת" באה להדגשת תוקף ועוצם התיבה, להדגיש שלעומת החטאת והעולה, איל השלמים הוא הקרבן העקרי של המילואים. עיין שם. על כך הוסיף ר' חזקי פוקס שי': בספר "מסלול" (נדפס בתוך "קובץ ספרי טעמי המקרא" עמ' שסז), שחובר בידי הרב חיים קעלסין זצ"ל, כתב שכשהחלק הראשון של הפסוק מתחלק לשלושה חלקים, אזי החלק הראשון מסתיים בסגול, והוסיף שם (בעמ' שסח), שמכיוון שסגול בא תמיד לאחר זרקא, אם כן כשיש רק תיבה אחת בחלקו הראשון של הפסוק, לא יוכל לבוא בה סגול; במקרה כזה בא הטעם "שלשלת". מכיוון שזו תופעה נדירה, היא מופיעה בכ"א ספרים רק שבע פעמים (ראה שם עמ' שצז).
פסוק כח:
רש"י ד"ה ויקטר המזבחה. משה שימש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן. ע"כ. כך הם דברי הגמרא (עבודה זרה לד ע"א), וכבר שאלתי (למעלה יד ואילך), למה רש"י מעיר הערה זו דווקא כאן, באמצע הפרשה, במקום לומר זאת בתחילתה. (פ' צו תשס"א)
פסוק לד:
"כאשר עשה ביום הזה" וגו'. סגנונו של פסוק זה חורג מן המקובל בפרשה זו שבה הכל מתואר בעשיית משה רבנו ע"ה: "ויתן... ויקח... ויאמר", ולא בלשון נסתר - "כאשר עשה". וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: "עשיתי" מיבעי, אלא מפני שכל מעשה משה במילוי ידיים היה, בסייעתא דשמיא, וכאילו עשה ה', משום הכי כתוב "עשה". ע"כ. וגם ר' מנחם בולה ער לקושי, אך דומה שהדוגמאות שהוא מביא ב"דעת מקרא" אינן מספיקות. ראה שם. (פ' צו תשס"ג)
פסוק לד:
רש"י ד"ה צוה ה' לעשות, ...ורבותינו ז"ל דרשו: לעשות - זה מעשה פרה, לכפר - זה מעשה יום הכפורים וכו'. כלומר הפרישה שבעת ימים שלפני עשיית הדברים משותפת גם לשני אלה, אבל מסתבר שהדרשה "ולא תמותו" שבפסוק הבא אינה מוסבת גם על זה. (פ' צו תשנ"א)