פסוק א:הוספות לחוקי הקרבנות (פרקים ח-י)
פסוק א:הנהגת הכהונה ומעשי הקרבנות
פסוק א:אחרי מתן חוק הקרבנות מסופר, איך הוכנסו אהרן ובניו בחגיגת חינוך, שנמשכה שבעה ימים, לתפקידם לשמש ככהנים בעבודת הקרבנות, איך החלו אח"כ הכהנים ביום השמיני את שירותם לפני נציגי העם בהבאת קרבנות (ויקרא ח) המיוחדים ליום זה (מלבד הקרבנות הרגילים), ואיך השתכנה השכינה בתוך עם ישראל בהתגלותו הנפלאה של כבוד ה' (ויקרא ט). בהזדמנות זו נכשלו שני בניו הגדולים של אהרן הכהן, ובאנשים אלה, "קרובי ה'", נתגלתה בפעם הראשונה קדושת האלוהים שאין להתקרב אליה, על ידי אש ה' שספתה אותם. משה קרא לקרובי המתים שלא היו כהנים, שיעבירו את הגויות, ואילו על האב ועל האחים אסר לנהוג מנהג אבילות (י, א-ז). אחרי פקודה קצרה מאת ה' אל אהרן (י, ח-יא) שהוכנסה כאן מטעם שנבאר להלן, בא הצו שנתן משה בשם ה', שאהרן ובניו יאכלו את שירי הקרבנות. כששמע משה ששעיר החטאת נשרף, נזף הוא באלעזר ובאיתמר בגלל המעשה הזה, אך לבסוף הסכים לו, לאחר שהצדיקו אהרן בנימוקים מכריעים (י, יב-כ).
פסוק א:הביקורת החדשה גילתה סתירות, כביכול, בין הדברים שנמסרו בספרים שמות, ויקרא ובמדבר (המכונים Priestercodex, PC "תורת כהנים") על אודות כהונת אהרן, ובין חוקים וסיפורים שבמקומות שונים של התורה. כך טוענים (כגון וולהאוזן, Geschichte Israels עמ' 124), כי ב"קודקס לכהנים" לא נבחר אהרן מפני שהוא היה משבט לוי, אלא היה הוא כהן עוד זמן רב לפני שהלויים הוקדשו, ואילו בספרים אחרים, במיוחד בס' דברים, נקראו הכהנים בכל פעם 'הכהנים הלויים', ולבחירתו המיוחדת של אהרן אין זכר (מלבד בספרים שחוברו אחרי החורבן).
פסוק א:אולם, את הטענה הזאת סותרים בהחלט הפסוקים בס' במדבר יז טז ואילך, אשר גם הם שייכים אל ה"קודקס", שמהם נראה ברור, כי אהרן, בתורת נשיא מטה לוי, נבחר מבין שאר הנשיאים לכהן גדול. ואם בכל זאת נמסר בשמות כח א ואילך על מינויו של אהרן לכהן בלי להזכיר את מוצאו משבט לוי, הרי זה מתבאר בפשטות בעובדה, שכבר קודם לכן נרשמו תולדותיהם של משה ואהרן (שמות, ו יד ואילך) בכוונה תחילה כדי להודיע על השתייכותם לשבט לוי. (דילמאן הוכיח בראיות ברורות, כי רשימת תולדות זו שייכת ל"תורת כהנים", ולא באה בזמן מאוחר כהוספה, השוה באודיסין (Alth. Priesterth עמ' 28), שהעיר, כי גם "תורת כהנים" כוללת בשם "הלוים" את בני אהרן. השוה שמות ו כה. במדבר ג טו, יז לט. לה ב ואילך והשוה עוד יהושע פרק כא).
פסוק א:כפי הנראה, הצטיין שבט לוי עוד במצרים מבין שאר השבטים, עד שמוצאם של משה ואהרן משבט לוי היה יסוד מספיק לשליחותם לגאולת ישראל. ולכן לא היה הכרח בשעת מינוי של אהרן בתורת כהן להזכיר שוב את מוצאו מבית לוי. ונוסף לזה תבוא העובדה, כי בזמן חטא העגל נבחר שבט לוי כולו כחטיבה מקודשת לה' בזכות נאמנותו לו (שמות לב כט, דברים י ח, עיין רש"י שם).
פסוק א:ומצד אחר אפשר להוכיח, שגם ס' דברים וגם ספרים אחרים שנתחברו לפני הגלות (מלבד ה"קודקס"), יודעים על הכהונה ועל מינוי של אהרן. ראשית כל: המאמר המוסגר בס' דברים י ו ואילך מודיע בפירוש, כי אחרי מות אהרן כיהן אלעזר בנו תחתיו, (אף דילמאן הדגיש את ההתאמה הזאת ל"תורת כהנים"). ועוד: בדברים יח ה נאמר: "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". אין המכוון של "הוא ובניו" אלא כהן ידוע כאן ובניו, ועל כרחנו שזה היה אהרן שהוזכר כבר, לא רק בפסוק דלעיל, אלא גם בדברים ט כ. ושוב נזכר מינויו של אהרן באופן ברור בס' שמואל-א ב, כז-כח, והרי האיש שלפי אותו הפסוק נבחר על ידי ה' הוא בודאי אהרן, על אף ההשערות הקלושות של המבקרים החדשים. גם פנחס בנו של אלעזר בן אהרן, נקרא בפסוק אחד, שאינו קשור ב"תורת כהנים", כהן גדול (שופטים כ כח. השוה גם יהושע כד לג). ועוד: אם נאמר בירמיהו (לג כד) על שתי משפחות שה' בחר בהן, משפחת מלוכה ומשפחת כהונה, ואחרי כן מובטח בפסוק כו, שמתוך זרע יעקב ודוד יקומו מושלים בישראל, הרי נסכים לברייתא דרבי אליעזר בן ר' יוסי הגלילי (פרק כ) ולר' יונה אבן ג'נאח (הרקמה, הוצאת גולדברג, עמוד 178-9), שהשם יעקב רומז כאן על אהרן. ולבסוף: הכינוי "איש חסידך" בס' דברים לג ח מכוון אל אהרן, ואם מבקרים אחרונים סוברים שהכינוי הזה רומז על משה, הרי גם לפי דעתם מתנגדים להם דברי הטקסט שלפנינו (המיוחס לR, כלומר הרדוקטור, עורך), שלפיו נאמרה ברכה זו מפי משה.
פסוק א:ואל תתמה שס' דברים, אעפ"י שהוא רואה בכהנים את בני אהרן, מכנה אותם בשם "הכהנים הלויים", שהרי אהרן בעצמו קרוא בשמות ד יד "הלוי", יהיה אשר יהיה פירושו של פסוק זה, העובדה כי אהרן מכונה בשם הלוואי "הלוי", מצדיקה במידה מספקת את כינוי הלויים ל"בניו אחריו", וכפי שהראינו לעיל, גם המקור המיוחס כ"תורת כהנים" מספר על מינויו של אהרן בהיותו מבני לוי. ראיה חותכת לכך, כי הדעה, שלפיה נבחר אהרן דווקא מפני היותו ראש מטה לוי, אינה סותרת את "תורת כהנים", נותן בידינו הנביא מלאכי. הוא חוזר פעמים אחדות על דברו, המציין את בחירתם של הכהנים בשם כריתת ברית עם שבט לוי (מלאכי ב, ד-ח). ואף שדעתו נתונה רק לברית שה' כרת עם אהרן (במדבר יח יט) ופינחס (שם כה יב), ורומז עליה במפורש בפרק ב פסוק ה, בכל זאת אינו מהסס לקרוא אותה בשם "ברית הלוי" ואת הכהנים – בדיוק כמו בס' דברים – בשם "בני לוי" (ג ג). הנביא מלאכי מצא, איפוא, התאמה גמורה בין התיאור ב"תורת כהנים" בענין בחירת הכהנים ובין ההשקפה שבס' דברים, ועלינו ללכת בעקבותיו. פרטים נוספים בענין זה במבוא לחמשה חומשי תורה. לפי שעה השוה: Magazin für die, Wissenschaft des Judentums, שנה 1879, עמ׳ 209 ושנה 1880, עמ׳ 137. והשוה עוד דילמאן, exod. und Lev. מהדורה ג. עמ׳ 505-498, ברדנקאמפ, Gesetz und Propheter. (1881)., עמ׳ 172-202, באודיסין, - Die Geschichte des alttestamen tuchen priestertuhms untersucht (1889).
פסוק א:ויקרא ח. פרק ח מדבר בעיקר על קיום המצוות שמסיני שנשנו בשמות כט: ל, כו-כט. מ, ט-טו, עם השלמות מספר וביאורים.
פסוק ב:א – ה. רובם של המפרשים העברים מסכימים לדעתם של סדר עולם והמכילתא דמילואים, ששבעת ימי המילואים החלו בכג באדר, ולפי זה היה השמיני (ט א) ראש חודש ניסן. אולם, כבר בספרי פסקה סח (לפי גירסת ר' אליהו מזרחי) נמצאת דעה שונה של ר' עקיבא, שלפיה החלו שבעת ימי המילואים רק בראשון לניסן (זוהי גם דעת ראב"ע), כפי שיוצא מתוך פשוטו של הלשון בשמות מ: ב, יז ובויקרא ח לה (אולם השוה ירושלמי יומא א א, ורמב"ן שמות מ ב). זה גם הנוסח בפסחים צ: בשיטתו של ר' עקיבא לפי גירסת כתבי יד והגירסא שהיתה לעיני תוס' סוכה כה: ד"ה שחל (שתוס' דחו אותה בלי הצדקה, השוה תוספות סנהדרין נב.). בזמן מאוחר שינו את הגירסה בתלמוד, אולי מפני שהיתה סותרת לדעה המקובלת ברבים, שהיום השמיני למילואים היה הראשון בניסן.
פסוק ב:לשון "קח" האמור בבני אדם פירושו לפי חז"ל "קיחה בדברים", משיכה לענין שהוא.
פסוק ב:"הבגדים וגו'". ה"א הידיעה באה כאן משום שכל הבגדים האלה ידועים כבר מתוך התיאורים שהובאו בשמות כח. – בשמות כט א כתוב בראשונה "לקח פר וגו'", ואילו כאן נאמר בתחילה "קח את אהרן וגו'". בשמות מדובר סמוך לפניו על הכנת הבגדים, ולכן בא אחריו הצו: "לקח פר וגו'", שיוסיף עוד את הקרבנות. ואילו כאן מתואר סדר העבודה, שהתחילה בהלבשת אהרן ובניו ובמשיחתם שרק אחריהן באו הקרבנות.
פסוק ג:"ואת כל העדה וגו'". הוכחנו לעיל על ד יג, כי עדה מציינת לפעמים את הסנהדרין. וכך סובר הראב"ע גם כאן, ש"כל העדה" מכוון אל באי כוח כל הקהל. אולם לפי המדרש כוונת הכתוב היא כל העם, השוה רש"י. "הקהל" יהיה נוכח בשעת החגיגה, מה שלא נצטווה עדיין בשמות כט.
פסוק ה:"זה הדבר", כלומר: מה שאני עומד לעשות זה עתה, הוא על פי מצות ה', ולא על פי רצוני אני.
פסוק ו:ו. הצו הזה ניתן בשמות מ יב.
פסוק ו:"ויקרב", בשמות מ יב כתוב: "אל פתח אהל מועד", מה שלא היה נחוץ להזכיר כאן, מכיון שלפי הפסוק הקודם עמדה שם כל העדה.
פסוק ו:"וירחץ", לפי הראב"ע: ציוה להם שיתרחצו.
פסוק ו:"במים". לדעת רש"י (וכן במכילתא דמילואים) מדובר כאן על טבילה, אבל לדעת הראב"ע: רק על קידוש ידים ורגלים, אולם בצדק העיר כבר מזרחי, כי בקידוש ידים ורגלים נאמר "רחץ מים", בלי בי"ת (שמות ל כ). אם הטבילה נעשתה בחצר אוהל מועד, הוא דבר המוטל בספק, אולם גם הטבילה ביום הכפורים נעשתה במקום קדוש (טו, כד). מלבד הטבילה היה דרוש גם קידוש ידים ורגלים כמו בכל עבודות כהונה, מה שאפשר היה להשמיט כאן, משום שלפי שמות ל יט זה היה מובן מאליו. כך מפורש גם במכילתא דמלואים.
פסוק ז:ז-ט. על דבר בגדי הכהונה השוה שמות כח. המכנסים לא נזכרו כאן משום שאהרן בעצמו לבש אותם מיד אחרי הטבילה. גם משמות כח, מא ואילך יוצא, כי הלבשת המכנסים לא נעשתה על ידי משה. בצו ההלבשה (שמות כט ה) חסר האבנט בתחילה (בפסוק ה), אך הושלם אחרי כן בפסוק ט עם בגדי בני אהרן. ההבדלים האחרים בסדר ההלבשה בין הפסוקים כאן ובין הפסוקים שבשמות אפשר לבאר בנקל, השוה רמב"ן ויומא ה: ועוד במכילתא דמילואים באריכות ופירושו של מלבי"ם פסקות קעא-קעב.
פסוק ט:"ציץ הזהב וגו'", בשמות כ, ו כתוב בקיצור: "נזר הקדש".
פסוק י:י-יב. הצו למשוח את המזבח (החיצוני) ניתן בס' שמות כ לו, וכמו כן משיחת אהרן (כט ז). משיחת החלקים האחרים של המקדש וכליו, וכן משיחת הכהנים, נצטוותה בתוך סדר הכנת שמן המשחה, שמות ל, כו-ל (השוה עוד כט, לו-לז). מלבד זה נמצא אותו צו גם בשמות מ, ט-טו. בפסוקים אלה נזכרה משיחת המשכן לפני ההלבשה, על כן רואה ראב"ע את הפועל "ויקח" (בפסוק י) כעבר מוקדם. שונה מזה דעת הרמב"ן.
פסוק י:שבע ההזיות על המזבח לא נזכרו בשמות, ואולי נכללו במצות המשיחה. לדעת הרמב"ן נכללו ההזיות האלו במלים "והיה המזבח קדש קדשים" (שמות כט לז, מ י), כי בזה נקבע למזבח קידוש מיוחד על ידי הזיות, שצריכות להיות מקבילות להזיות של הכהן המקריב (שמות כט, כא). שבע ההזיות מקבילות גם להזיות ביום הכפורים (ויקרא טז יט). לדעת ויזל נמצאת מצות הזיה על המזבח בשמות כט, לו-לז. בזה מבואר הטעם, מפני מה נזכרת לגבי ההזיות על הכהנים בשמן המשחה רק משיחת המזבח ולא משיחת המשכן וכליו, והוא משום שרק משיחת המזבח היתה צריכה להיות שוה לזו של הכהנים.
פסוק יב:"ויצק משמן המשחה על ראש אהרן". רק הכהן הגדול נמשח באופן זה (השוה גם ויקרא כא י). מלבד זה נמשח גם בין ריסי עיניו בשמן המשחה (לפי מה שנמסר במס' הוריות יב.). ובנוגע למשיחת בני אהרן יש הבדלים בין הפסוקים השונים שבמקרא. לפי פסוקים אחדים נמשחו גם בני אהרן בתורת כהנים, שמות כח מא, ל ל, מ טו, ויקרא ז לו, י ז, במדבר ג ג. לעומת זאת נמשח לפי הפסוק שלפנינו אהרן לבדו, וכן משמע בשמות כט ז ובויקרא ו יג ("ביום המשח אתו"). ובאמת שנינו בבמדבר רבה פרק יב טו: "אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם, מעלה נטל אהרן יותר מבניו לפי שהיה כה"ג יצק על ראשו שמן המשחה". לפי זה קיבלו בני אהרן רק הזיות בשמן המשחה, כפי שאמור באמת בפרשה שלפנינו (פסוק ל) ובשמות כט כא, ורק הכהן הגדול נמשח על ידי יציקה על הראש (וריסי העינים, השוה כריתות ה: "כמין כי יונית - Χ). לפי זה היה משמעה של המשיחה שצוותה לגבי בני אהרן רק הזיה על הבגדים בשמן המשחה. דעה זו מביע הרמב"ן. לעומת זאת שנינו בברייתא אחרת, שהיא לקוחה, כנראה, מתוך ספרי זוטא במדרש הגדול שבכתב יד, כי גם אהרן וגם בניו נמשחו במשך כל שבעת ימי המילואים "כמין כי יונית". נראה, שזוהי גם דעתו של בעל "מכילתא דמילואים" (לפסוק י), באמרו שם סתם: "נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים". ולפי זה יש, כנראה, להניח, כי כאן ובשמות כט, לא נזכרה משיחת הבנים, משום שלא יוחסה לה חשיבות מיוחדת, כי על כן לא היתה מצווה לדורות לכהנים ההדיוטים. אך הפירוש הפשוט יותר הוא זה של במדבר רבה ושל הרמב"ן. הסתירות שנראות בעניננו מלמדות אותנו עוד, כי אין לנו להוציא במקרים כאלה משפט בחפזון, כדרך שעושים המבקרים, וליחס את הפסוקים לשני מחברים, שכן פסוקים אלה שהם כאילו מנוגדים זה לזה, באים לפי רוב רובם של המבקרים ממקור אחד, והמבקרים בעצמם נאלצים ללכת כאן עקב בצד אגודל לפי שיטת המדע המדויק.
פסוק יג:יג. הצו להלבשת בני אהרן ניתן בשמות כח, ח-ט. בשמות מ יד, נזכרה רק הכתונת שהיתה החשובה בבגדים (ושלבשוה לאחר ששמו בעצמם עליהם את המכנסים).
פסוק יד:יד-יז. הפסוקים שלפנינו מכילים את ביצוע המצוה שבשמות כט, יא-יד. בנוגע להקרבת החטאת. שם נזכר הפר בשם פר בלבד (בלי "החטאת"), ותחת זה נאמר בסוף הפסוק (יד): "חטאת היא".
פסוק טו:"וישחט". לפי שמות כט יא יש לצרף בתורת נושא ל"וישחט" את השם משה מהמשך הפסוק. לפי הכלל שקבענו לעיל בביאור לא א, היה צריך לבוא הנושא משה תכף אחרי הפועל הראשון "וישחט". אולם, הפסוק מסודר כך כאילו ראוי היה לצרף אל "וישחט" נושא בלתי מסוים, הסיבה לכך תתפרש בפסוק כ.
פסוק טו:"על קרנות... סביב". בשמות חסר "סביב", וכך לא נמצא בפסוקים האחרים בקשר לקרנות מזבח העולה, שהיו זורקים עליהן מדם החטאת. רק בפרק טז פסוק יד, מקום שמדובר על פר חטאת יום הכפורים, שדמו נזרק על קרנות מזבח הזהב, נזכר "על קרנות המזבח סביב". מתוך פסוק זה מסיק ר' ישמעאל (תו"כ ומס' זבחים נג:) גזרה שוה, שגם עולה, שאף בה כתוב "סביב", טעונה ארבע זריקות. לדעת ויזל היה צריך לכתוב כאן "סביב" (היינו, מכל הצדדים), מפני שיש כאן מקום לטעות ולחשוב, כי "קרנות" רק שתי קרנות במשמע, ואילו לעיל בחטאת דורות היה אפשר להשמיט את המלה סביב על יסוד ההיקש במס' זבחים לז:
פסוק טו:"ויחטא את המזבח", וכן "ויקדשהו לכפר עליו" נאמר לעיל בציווי (שמות כט בסוף הפרק). לפי מכילתא דמילואים "ויחטא" הוא זריקה על המזבח (ראה שמות כט, לו-לז). כך גם "יצק" בפרק ט פסוק ט, במקומות אחרים: "שפך".
פסוק טז:"חלבהן", כינוי נקבה, לשון רבים בצורה מלאה (איוולד 247 d).
פסוק יז:"ואת הפר", נראה, שבא לרבות את החלקים שלא פורשו במיוחד, כגון עצמות, קרנים, טלפים. ואולי בא "ואת עורו", אף על פי שלמלה "את" קדמה הוא"ו, לשם ביאור, ויש לפרש כאן כמו בס' במדבר יט ה (רמב"ן).
פסוק יח:יח – כא. השוה לזה את הציוי בשמות כט, טו-יח.
פסוק יח:"ויסמכו" לשון רבים, ואילו לעיל בחטאת נכתב בלשון יחיד. טעם הדבר יתבאר על פי התוספתא מנחות י, יד-טו, שעל פי רוב כל אימת שרבים מביאין קרבן אחד בשותפות, הם סומכים כל אחד לחוד זה אחר זה, ואילו כאן באיל מוזכרת סמיכה בלשון רבים, ראה להלן ביאור לפסוק כב.
פסוק כ:"נתח לנתחיו". ספק אם נעשה גם הפשט העור. לפי הרמב"ן הדבר מובן מאליו, אך בניגוד לזה מעיר ויזל, כי אם היה כך, היה הכתוב צריך להודיע כי את העור קיבל משה, כמו שמסופר בחזה (בפסוק כט). לכן מסתבר יותר, שלא היה הפשט ושהפעם כיוצא מן הכלל עלה העור יחד עם העולה באש, השוה לעיל על א י, ועל שתי הדעות ראה במכילתא דמילואים, כאן. – לפועל "נתח, יש להוסיף לפי שמות כ יז "משה" כנושא, וכן בפסוק כא.
פסוק כ:"פדר, ששימש רק לכסות את הראש, חסר בשמות כט יז, השוה לעיל על א ח.
פסוק כא:"רחץ", כלומר משה, ואולם מכל מקום יש לזה בוודאי טעם, שכאן בכל העבודות שכשרות בזר לא הוזכר משה בתורת נשוא. יש מקום להניח שהטעם הוא, משום שבשמות כט לא צווה משה לעשות את העבודות בתורת כהן של שירות, אלא בתורת עושה דבר ה', ובזה לא היו צריכות להיכלל העבודות אשר כל איש מישראל היה רשאי לעשותן, ורק מפני שהחוקים לא היו עוד ידועים בישראל, היו מוטלות הפעם על משה לבדו.
פסוק כא:"ויקטר משה את הראש". לדעת הרמב"ן באה הקטרה אחרי רחיצת הקרב והכרעים, ולכן נאמר אחרי כן "ויקטר משה את כל האיל", השוה לעיל א, יב-יג. דעה אחרת לויזל, אלא שהוא מניח בטעות, כי לא משה אלא אחר רחץ את הקרב והכרעים.
פסוק כב:כב. עיין שמות כט יט. הכינוי "איל המלואים", נמצא בשמות רק אחרי כן (כט כב). על משמעותה של המלה מילואים ראה לעיל ז לז. לדעת מכילתא דמילואים הוראת המלה קרבן גמר, "שמשלים את הכל". לפי זה היה צריך לבאר את הביטוי "מלא יד": השלים את היד, היינו את כוחו של מישהו, שהמקודש יקבל על ידי השלמה זו את ההכשרה לעמוד לשרת לפני ה'. ולכן אין הביטוי הזה משמש אלא בחינוך לכהונה בלבד (השוה גם שמות לב כט).
פסוק כב:"ויסמכו". בשמות בציווי "וסמך", ביחיד, ראב"ע מעיר: מכאן ראיה שטעות היתה בידי מדקדק גדול שאמר, כי כוונת וסמך, לשון יחיד, להודיע, כי כל אחד עשה את המעשה לבדו, ואילו לשון רבים מציין כי עשו את העבודה כולם יחד. אולם הראינו בביאורנו לעיל (פסוק יח), כי גם התוספתא מסכימה לדעתו של אותו המדקדק, אבל מכיון שאין להעלות על הדעת שלא מילאו בדייקנות אחרי הצו שבפרשת שמות, הרי מן ההכרח שלשון יחיד של הציווי מכוון כנגד אהרן בתורת ראש הכהנים, ושהנשוא "וסמך" מוסב אל אהרן (השוה בראשית ט כג: "ויקח שם ויפת). זה מודגש במיוחד באיל המילואים. ולאחר שזה כבר הוזכר פעם אחת בשעת הציווי, השתמש הכתוב לגבי ההוצאה אל הפועל בלשון רבים, כדי להגיד שאת הסמיכה עשו כולם יחד. ולפי זה ידע משה שהציווי "וסמך" לא בא לציין שיעשו את הסמיכה בזה אחר זה.
פסוק כג:כג-כד. ראה שמות כט כ, שם מסוגנן הצו הזה בקיצור, והסגנון המקוצר הצריך סידור אחר של הפסוק. אבל משה ידע שכוונת הצו היתה לגמור בראשונה את ההזיות על אהרן ואח"כ להזות על בניו. לכן היה צורך כאן, כשבא לקיים את הצו למעשה, להאריך בסיפור הפרטים.
פסוק כד:"ויקרב את בני אהרן". אצל אהרן לא כתוב "ויקרב" (השוה לעיל פסוקים ו, יג), וודאי מפני שאהרן נמצא אחרי המשחו כל הזמן ליד משה.
פסוק כד:על "תנוך" ו"בהן" ראה להלן בביאור ליד יד.
פסוק כה:כה-כז. עיין שמות כט, כב-כד. "את החלב". כוונתו: החלב שנזכר בויקרא ג, ט-י ולא פורט כאן, או: "את החלב" – הכלל, ואחריו בוא"ו החיבור (במובן: היינו) הפרט, כמו לעיל (ג ט) "חלבו האליה". בתרגום השומרוני חסרה כאן וגם בשמות כט כב הוא"ו, אך בדומה לזה בדברים ו ז: "ובשכבך". על "האליה", ראה לעיל על ג ט. על "שוק הימין", ראה ז, לב-לג.
פסוק כו:"המצות אשר לפני ה'". קרבנות בעלי חיים נמצאים בתחילה מחוץ למקדש כדי שלא יטילו גללים במקום המקודש (השוה יומא לו.), ולכן היה צורך להקריבם לעזרה קודם שהוקרבו ("ויגש... ויקרב"), ואילו המצות נמצאות בתוך המקדש, לכן נאמר: "אשר לפני ה'" (ויזל).
פסוק כו:"חלת מצה אחת", ולעיל, שמות כט כג, כתוב: "ככר לחם אחת", ביטוי אחר לאותו דבר עצמו. אינה מתקבלת על הדעת סברת ראב"ע, שהמלה "ככר" מציינת שם את המשקל.
פסוק כו:"חלת לחם שמן", היינו "מרבכת" (לעיל ז יב), ונקראה "לחם שמן" משום שהכילה שמן כנגד כמות השמן של הלחם והרקיקין יחד (ראה רש"י).
פסוק כו:"וישם על החלבים". לעיל בדברי הצו לא הוטעם במפורש שיש לשים את החלות על החלבים, אבל זה יוצא מכלל הדברים, שהרי החלות לוקחו באחרונה. "החלבים", על פי רוב כתוב: "חלב", היינו המובחר, הנתחים המשובחים. שוק הימין נזכר לחוד, משום שניתן אחר-כך לכהנים. על "תנופה", עיין לעיל ז ל.
פסוק כז:"אתם", כלומר נתחי הקרבנות. כאן השתתפו הכהנים במעשה ושמו את ידיהם על ידי משה בתורת מקריבים, אבל לדורות אחד מניף לכל החברים (ראה מנחות צג:).
פסוק כח:כח. "ויקח מעל כפיהם", כיוצא בו בסוטה (במדבר ה יח), וכבר נרמז על כך במכילתא דמילואים.
פסוק כח:"מלואים הם לריח וגו'", כמו לעיל בעולה בפסוק כא. שני האילים באים יחד, לכן נאמר: "על העולה". השוה לכל הענין שמות כט כה.
פסוק כט:כט. ראה בשמות כט, כו. החזה הונף תנופה לעצמו, משום שלא היה תרומה לגבוה, כדוגמת השוק, אלא מלכתחילה שימש מתנה לכהן, לכן נקרא "חזה התנופה ושוק התרומה" (ראה לעיל על ז כח).
פסוק כט:"מאיל המלואים למשה". כאן מוטעם שגם משה קיבל פעם מנה ממתנות הכהנים. בשמות כט, כז-כח בא תיכף אחרי זה הצו למשה להקדיש לדורות חזה ושוק לחוק עולם לכהנים. על דבר קיום הצו הזה לא נמסר כאן במיוחד, משום שלאחר שניתנה לעיל בפרק ז לד הפקודה בין שאר דיני הקרבנות שמסיני היה זה מובן מאליו.
פסוק ל:ל. בשמות כט כא ניתן הצו להזיות אלו תיכף לאחר ההזיות על התנוך ועל הבוהן, היינו לפני הקטרת חלבי איל המלואים. אולם כבר הרמב"ן מעיר, כי הצו "וקדש הוא... ובניו" שבשמות כט כא מראה ברור, שהמעשה הזה בא לאחרונה, ובו היתה צריכה ההקדשה להיגמר. אם נאמר לעיל בפסוק יב "וימשח אתו לקדשו", הרי לא התכוון הפסוק להגיד שזאת היתה השלמת ההקדשה, שכן כפי שמלמד כתוב זה באה ההשלמה הזאת אך עם ההזיה על אהרן ובניו יחד. על שאלתו של הרמב"ן, אם בשעת ההזיה היו השמן והדם מעורבין זה בזה או אם הוזה על אחד בפני עצמו, אפשר היה אולי להשיב, כי לפי מה שביארנו לעיל ושנראה לנו כפשט הפשוט ביותר, היינו שהזית בני אהרן נעשתה רק בשמן, היו השמן והדם נפרדים זה מזה. לדעת ויזל המלים "על בגדיו", ו"את בגדיו" חסרות וא"ו בתחילתן לרמז בזה, כי אהרן בעצמו כבר נתקדש על ידי ההזיה שנזכרה בפסוק יב ושעתה רק בגדיו היו טעונים עוד הקדשה. השוה שמות כט כא.
פסוק לא:לא-לב. "בשלו" – בשמות כט לא, כתוב "ובשלת", הצו מכוון שם אל משה. והוראת "ובשלת" היא, איפוא: צווה לבשל (ראב"ע).
פסוק לא:"פתח אהל מועד", בשמות נאמר: "במקום קדוש", כדין קדשי קדשים (ו: ט, יט).
פסוק לא:"בסל המלאים". הלחם נקרא כאן 'מלואים', מפני שבשם הזה יש רמז לנימוק מפני מה צריך לאכול את הלחם הזה במקום קדוש, ואילו לחמי תודה נאכלים בכל מקום טהור (השוה י יד).
פסוק לא:"כאשר צויתי". או שמוסב אל ה', או שמשה אמר זאת בשם ה' (השוה דברים יא יד). אונקלוס, הסורי והשבעים תרגמו בצורת סביל, כאילו היה כתוב "צֻוֵּיתִי" כמו בפסוק לה ובפרק י פסוק יג.
פסוק לב:"בבשר ובלחם". לדעת מנדלסון (בביאורו לשמות לח ח) הוראתו שונה מן "מבשר ומלחם", שפירושו הנותר מן הבשר ומן הלחם אחרי אכילה, "בבשר ובלחם" פירושו הבשר והלחם שיישארו. אך כאן מניחים בהחלט, כי את הקרבן הזה, אשר נאכל כמו קודש קדשים רק יום אחד והלילה שלאחריו, לא יכלו אהרן ובניו להשלים לאכול ונשאר חלק ממנו והיה לנותר.
פסוק לג:לג-לה. הציווי לשבת שבעת ימים בפתח אוהל מועד לא נמצא בשמות כט, לכן כתוב כאן בסוף פסוק לה "כי כן צויתי", כלומר כי גם זה צווה מפי ה'. לדעת הרמב"ן היה האיסור הזה נוהג רק בשעות העבודה, בדומה לאיסור "ומן המקדש לא יצא" בויקרא כא יב (השוה שם). אולם, בצדק העיר הירש, שבתו"כ העירו על כך רק בנוגע לי ז, ואילו כאן (בפסוק לה) צוותה ישיבת קבע בפתח אוהל מועד, שכן אהרן עוד לא עשה עבודה בימי המילואים.
פסוק לג:"ימלא את ידכם", פועל סתמי, כמו "כאשר עשה" – העושה, לא מסתבר שהנושא הוא ה'.
פסוק לד:"לעשות", לדעת רוב המפרשים יש להשלים "שבעת ימים". בכל יום משבעת הימים הובאו לפי זה קרבנות (השוה שמות כט לה). לדעת חכמינו חזרה ונשתנתה גם המשיחה בכל יום, עיין מכילתא דמילואים לפסוק י.
פסוק לד:"לכפר עליכם". משמעו לפי רוב המבארים כפרה בחטאת, ראה שמות כט לו.
פסוק לה:"ושמרתם את משמרת", ראה במדבר יח ה, שכנראה גם שם הכוונה לשמירת המקדש.
פסוק לו:לו. החתימה כמו במקומות אחרים: השוה י ז, כד כג, במדבר א נד, שמות יב כח.
