פסוק ג:פר יכול זקן תלמוד לומר וכו׳. הק׳ הש״ח דאמאי אצטריך מיעוטא למעוטי זקן הרי לעיל גבי עולה איכא מעוטא דממעטינן מיניה זקן ונילף חטאת מינה כי היכי דע״כ ילפינן מינה מיעוטא דחולה ומזוהם דהא לא כתיבי הכא מיעוטי אחריני ונדחק לתרצו עיין שם ונר׳ דלק״מ דבשלמא חולה ומזוהם ילפינן מיניה כי היכי דילפי׳ נמי נעבד ומוקצה וכלהו אידך דגלי רחמנא בקרבן א׳ וה״ה בכלהו אבל זקן הואיל והכא בחטאת הוצרך הכתוב לכתוב פר למעוטי קטן דהיינו עגל דשרי בעולה סד״א הואיל וכתב פר דאפילו זקן דנימא דה״ז דומה לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש דנימא אין אתה יכול להחזירו לכללו למעט זקן עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי׳ וכ״ש הכא דמשמעות פר משמע אפי׳ זקן מש״ה כי היכי דלא נרבה מפר הוצרך לכתוב מיעוט אחר ופשוט:
פסוק ח:ואת כל חלב חלבו הול״ל וכו׳. ההרגש שמבחוץ דכל זה יתירא הוא דלא הול״ל אלא והרים ממנו את החלב וכו׳ שהרי כל החלבים מפורשים במקרא ואין שום חלב אחר לרבות מכאן לכך פי׳ דאה״נ דיתיר הוא ולא אצטריך אלא ללמד על אחרים:
פסוק י:כאשר יורם וכו׳ מה שלמים וכו׳ ומה שלמים שלום וכו׳. שני טעמים אלו מצא רבינו בת״כ והביאם ומיהו משום דקשיא ליה בין על הראשון בין על השני דבראשון ק׳ דכיון שזה חטאת הוא מה צורך למילפי׳ משלמים דבעינן לשמן אדרבא החטאת עדיף טפי דאילו שלמים לכתחלה הוא דבעינן לשמן אבל דיעבד כשרים שלא לשמן וחטאת פסולה שלא לשמה וכלהו חטאת כי הדדי נינהו ובפי׳ ב׳ ק״ל דלהא נמי לא צריכא דילפי׳ מדכתיב זבח השלמים מנין לרבות חטאת ואשם דמביאין שלום כמו שלמים תלמוד לומר זבח השלמים וכמו שהרגיש הרא״ם ונדחק בתירוצו ותו דהתינח להך פי׳ בשלמים אבל לאידך פי׳ דנקראים שלמים לפי שיש בהם שלום וכו׳ א״כ לא שייך לומר שבא להקישן ועוד ק״ל קושיא כוללת מלתא דשויא לתרווייהו דהא הך קרא לא נכתב אלא גבי הקטרת אמורין והנהו לא מעכב כפרה אפי׳ נאבדו ולא נקטרו כלל בכל הקרבנות והיכי נדרוש הך קרא בין לענין לשמו ובין לענין הטלת שלום דכל זה לא שייך אלא בהרצאת הדם משו״ה מסיים רש״י ובשחיטת קדשים מצריכי ללמוד וכו׳ והוה לענין הקטרת אימורין ממש אלא שהיא דבר שאינו קרוב לפשט לומר דנכתב קרא שאינו צריך כלל ללמוד שאין למדין וכו׳ מש״ה הוצרך לאתויי אידך דבת״כ:
פסוק יב:מחוץ למחנה חוץ לשלש וכולי שינה והפך רבי׳ סדר הכתוב דבתחלה פי׳ אל מקום טהור וכוונתו דהשתא אחר שפי׳ דאל מקום טהור אתא לאפוקי מקום בה״ק וכו׳ השתא ממילא מפרשינן מחוץ למחנה חוץ לג׳ מחנות אבל לא שיש הכרח לזה מלשון הכתוב דלעולם מצינן לפרושי מחוץ למחנה חוץ לעזרה והיינו בתוך מחנה לויה ולהודיע זה כתב קרא אל מקום טהור משום דמחנה שכינה דהיינו העזרה נקרא מקום קדוש ומחנה לויה אינו מקום קדוש אלא מקום טהור בידוע אבל עיקר ההכרח דמוקמינן ליה חוץ לג׳ מחנות היינו כמ״ש בת״כ ובש״ס דיומא דתלתא קראי כתיבו חד הכא מחוץ למחנה ועוד אחר לק׳ בפר העלם הדר וכתב מחוץ למחנה ולא היה צריך דסגי במאי דכתב וישרף אותו כאשר שרף וכו׳ אלא הוסיף בתרווייהו מחנה ב׳ והשלישי גבי הוצאת הדשן והתם לא הול״ל אלא והוציא את הדשן ותו לא אלא להוסיף עוד דכלם מחנה שלישי:
פסוק יב:על שפך וכו׳. ההרגש הוא מן השינוי דבתחלה כתיב אל שפך והדר כתיב על שפך והאי על מפרש׳ דר״ל כמו בשביל שהוא מקום ששם שופכים הדשן ישרף שם דהמקום גורם ש״מ דאפילו ליכא דשן:
פסוק יג:עדת ישראל אלו סנהדרין עדה נמי סנהדרין משמע מג״ש דושפטו העדה אבל עדת ישראל ר״ל המיוחדין שבישראל אלו סנהדרי גדולה:
פסוק יג:ונעלם דבר טעו להורות באחת וכו׳. אחת לא אמר מר אלא באח׳ בדקדוק זה אשמועינן מאי דתנינן דבר ולא כל הגוף כיצד אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה פטורין אבל אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור הרי אלו חייבין וכן כל כיוצא בזה:
פסוק יג:הקהל ועשו שעשו הצבור וכו׳. דאל״כ מה ענין הקהל לכאן הרי הסנהדרין הם שגגו כדכתיב לעיל עדת ישראל ולא אשכחן דסנהדרין איקרי קהל וא״נ איקרי מ״מ הקהל יתירא הוא ולא הול״ל אלא ונעלם דבר מביניהם א״ו ה״ק ונעלם דבר מעיני כלומר מעיני העדה הנזכרים והדר קאמר הקהל ועשו לומר שעשו ציבור על פיהם:
פסוק יז:את פני הפרוכת ולמעלה ה״א וכו׳. יש עוד הרגש אחר בפ׳ שנתכוון רש״י ליישבו והוא בפיסוק הטעמים דבמלת את יש טעם טפחא המפסיק ולכאורה אינו מדוקדק אלא הול״ל את פני סמוכים כגון במאריך טרחא או את במקף כמו שאמר לעיל גבי כהן משיח ובמה שפירש״י ניחא דהא לעיל גבי כ״מ כתב את פני פרכת הקדש לומר שמכוין להזות כנגד מקום קדושתו דהיינו בין הבדים אבל הכא דלא כתיב הקדש סד״א דכל הפרכת כשר בו להזות משו״ה משני רש״י דליתא אלא ה״נ צריך להזות כנגד בין הבדים. והא דלא כתיב הקדש הוא מטעמא דמייתי במשל. ומ״מ הודיענו הכתוב שצריך להזות באמצע דהיינו בין הבדים באמרו פני הפרכת בסמיכות טעמים וה״ק נותן הדם את המקום שהוא פני הפרוכת דהיינו אמצעותו המכוון כנגד בין הבדים אבל לעיל דלא סמך פני לפרכת דמלת פני הופסק בטעם הוצרך לכתוב הקדש להורות המקום:
פסוק יח:יסוד וכו׳ זה יסוד מערבי וכו׳. הקו׳ מבוארת דאמאי נטר רש״י לפרושי הכא ולא פירשו לעיל בפר כ״מ ונלע״ד במאי דאיכא למידק ביתור לישניה דרש״י שכתב זה יסוד מערבי שהוא לפני הפתח והוה סגי ליה לומר זה יסוד מערבי ותו לא דאטו אנן לא ידעינן שצד מערבי של מזבח החיצון הוא לפני הפתח אלא נראה דק״ל לרבינו אמאי אצטריך קרא למהדר ולמכתב הכא אשר פתח אהל מועד הוה סגי למכתב אל יסוד מזבח העולה ואנן הוה ילפינן יסוד יסוד מפר כ״מ שהוא יסוד מערבי לכך משני דקמ״ל קרא גופיה ביתור לישני׳ טעמא דמלתא אמאי נותן על יסוד מערבי ולא על יסוד הדרומי כמו בדמים החצונים והיינו טעמא כדאמרינן בגמ׳ בפ׳ איזהו מקומן משום דכי נפיק מפתח אהל מועד בהוא יסוד פגע ברישא. ואין מעבירין על המצות ואי לא כתיב אלא קרא קמא הוה אמינא לאו למיהב טעמא כתביה רחמנא אלא להראות המקום איזה יסוד הוא אבל הכא דלהראות המקום לא צריכא מוכרח לומר דטעמא דמלתא קאמר אמאי נותן ביסוד זה משום אשר פתח אהל מועד והיינו דקאמר רש״י שהוא מכוון כנגד הפתח וכלומר וביה קפגע ברישא. ובש״ח כתב להיפך מזה ממש ולא השגיח בסוגייא דהתם. והן אמת דלפי אותה סוגייא אצט׳ הך קרא לענין אחר אך היא בדרך דרש ע״ש ורש״י כתב זה ליישבו על אפניו:
פסוק יט:ואת כל חלבו וכו׳ משל למלך וכו׳. אע״ג דכ״ג נמי אוהבו הוא מ״מ סנהדרין עדיפי מניה כדאמרי׳ יקרה היא מפניני׳ מכ״ג שנכנס לפני ולפנים:
פסוק כ:ועשה לפר וכו׳ להביא וכו׳ ולכפול וכו׳. פי׳ דמאי דכתיב ועשה לפר כאשר עשה לפי החטאת בא להביא יותרת וב׳ כליות ומאי דהדר וכתב בתר הכי כן יעשה לו בא לכפול במצות העבודות וא״צ למ״ש הרא״ם זכרונו לברכה דרש״י או או קתני ונסיב לה אליבא דתנאי ע״ש כי אין זה במשמעות דבריו אלא נר׳ דר״ל דלפי משמעות המקרא יש לקיים שניהם:
פסוק כב:אשר נשיא יחטא לשון אשרי וכו׳. דאל״כ אמאי לא כתב ואם כמו בכלהו אידך ואף על גב דכ״ג וסנהדרין נמי גברי רברבי נינהו מ״מ קדושתן ותורתם מסתמא מכריחם להתחרט על שגגתם אבל המלך אדרבא מסתמא גדולתו מזיח דעתו עליו שלא להשגיח בשגגותיו וכשאינו עושה כן זה מורה על צדקתו דומיא דויוסף היה במצרים ומה שתלו האושר בדור היינו כמו שאמרו רז״ל שהמלך הוא העם דגופא בתר רישא גרירא:
פסוק כד:במקום וכו׳ בצפון וכולי אף על גב דכבר מפורש בפ׳ צו גבי חטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט חטאת מ״מ כבר תרצו בת״כ דאצטריך הכא לכפול לעכב ומכאן אנו למדין לכלם. והא דכתביה טפי הכא בחטאת הנשיא יתכן לומר לפי מ״ש רבינו בחיי דטעם שחיטה בצפון לפייס את הדין להשלימו והכא גבי מלך סד״א הואיל ונתחרט על שגגתו שהוא דבר גדול לפי מעלתו כמו שאמר לעיל גבי אשר נשיא נימא דבהא סגי לפייס מדה״ד ולא יצטרך שחיטה בצפון קמ״ל:
פסוק כה:ואת דמו שירי הדם אף על גב שכבר ביאר כן לעיל גבי פר כ״מ אצט׳ למהדר ולמכתביה הכא משום דהך קרא דלא כתיב כל דמו אלא דמו בלבד משמע טפי דמיירי בשיריים ולא בכל הדם וזה מגלה ומלמד לההוא דלעיל דהת׳ נמי לאו כל הדם קאמר אלא השיריים וכל דכתיב התם אצטריך לכדאמרי׳ בפ״ב דזבחים דבעי׳ שיקבל כל דמו:
פסוק לג:ושחט וכו׳ שתהא שחיטתה וכו׳. אף על גב דכתיב כבר לעיל גבי נשיא חטאת הוא ודרשי׳ לשמו כשר וכו׳ אצט׳ דסד״א דוקא מקבלה ואילך קפיד קרא אבל שחיטה דאפילו בזר כשרה אימא שלא לשמה לא פסלה קמ״ל:
