פסוק א:"וידבר ה' אל משה לאמר". מתחילת הפרשה ועד כאן נאמר למשה הדיבור הראשון - "דיבורא דנדבה" (עולה, מנחה ושלמים. כך מכונה דיבור זה ב"תורת כהנים"). בגמר הדיבור יצא משה ומסר לבני ישראל את דבר ה'. בפסוקים שלפנינו (ד, א - ה, יד) בא דיבור חדש - "דיבורא דחובה", העוסק בדיני קרבנות חטאת.
פסוק ב:רש"י ד"ה מכל מצות ה', פירשו רבותינו, אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת. ע"כ. כלומר העובר בשוגג על מצוות לא תעשה שהעובר עליה במזיד עונשו כרת - עליו להביא קרבן חטאת. ודומה ששתי המלים האחרונות מיותרות הן, שהרי זהו מה שהכתוב בא ללמדנו. ואכן, אצל ר' אברהם ברלינר הן נתונות בסוגריים מרובעים, ובדפו"ר אינן כלל, ונראה שזהו הנכון.
פסוק ב:אלא שעתה קשה לי, כיצד דרשה זו נובעת מתיבות ד"ה, ולכאורה צריך היה לסמן כד"ה: אשר לא תיעשנה, או לפחות לכתוב וגו', שהרי רק מן המלים הללו אפשר לדרוש כן, אבל לא מצאתי מי שיעיר על זה, וגם בדפו"ר כדפוסנו.
פסוק ב:ובאשר ללשון רש"י "...על דבר שזדונו לאו וכרת" - ראה "שפתי חכמים" (אות ח) שהמילה 'לאו' באה להוציא מילה ופסח שיש בהם כרת אבל אין בהם לאו, וכדבריו שם. (פ' ויקרא תשל"ג, תשמ"ח, תשנ"ב, תשנ"ז)
פסוק ב:רש"י ד"ה מאחת מהנה, ...שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל. ע"כ. הניחא נח מנחור שהוא שם שלם, אך בשני האחרים הרי לא תהיה אות סופית וממילא יוכר שאין זה שם שלם, ולמה אפוא יהיה חייב חטאת? לכאורה צ"ע. (פ' ויקרא תשנ"ז) וכך שואלת הגמרא (שבת קג ע"ב): מי דמי? מ"ם ד"שם" - סתום (מ"ם סופית), מ"ם דשמעון - פתוח! ע"כ. נמצא שהאותיות "שמ" שכתב, אינן מתקיימות כמילה בפני עצמה, ומדוע חייב עליהן? הגמרא לומדת מחמת קושיה זו הלכה מחודשת בדיני כתיבת ספר תורה: אמר רב חסדא: זאת אומרת, סתום ועשאו פתוח - כשר. ע"כ. כלומר אם כתב בספר תורה את המילה "שם" במ"ם פתוחה ("שמ") - הספר כשר. מכל מקום להלכה נוקטים אנו כדעה המובאת בברייתא הראשונה שם בגמרא, שספר תורה שכתבו בו "כפופין פשוטין, פשוטין כפופין... סתומין פתוחין, פתוחין סתומין" - פסול (ראה שולחן ערוך או"ח לב, יח וביאור הגר"א שם). נמצא שהכותב "שמ" מ"שמעון" או "דנ" מ"דניאל" - פטור.
פסוק ב:שמא צריך להסיק מכאן שהאות הסופית היא המצאה מאוחרת? ואם כן, ממתי, ולמה דווקא אותיות מנצפ"ך? (פ' ויקרא תש"ס) והנה במסכת שבת (קד ע"א) מסיקה הגמרא שאותיות מנצפ"ך נמסרו בסיני עם פירושן, איזו צורה יש לכתוב באמצע מילה ואיזו בסופה. במשך הזמן נשכחה הלכה זו מרוב העם וחזרו הנביאים ("צופים") ותיקנו לכתוב האותיות כראוי, לפי המסורת שהיתה בידם. וראה דברי מהר"ל (גבורות ה' פרק כז) באשר לבחירת אותיות מנצפ"ך בדווקא.
פסוק ג:רש"י ד"ה אם הכהן וגו', מדרשו: אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה וכו'. כלומר כשם שהציבור אינו מביא קרבן חטאת אלא אם הורו להם הסנהדרין על דבר שהוא בכרת שהוא מותר, והקהל עשו על־פיהם (ראה פסוק יג - "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל"), כך הכהן גדול מביא חטאת רק אם הורה היתר על דבר שאסור בכרת, ועשה על־פי הוראתו. (פ' ויקרא תשנ"ב)
פסוק ג:שם. ...ופשוטו לפי אגדה - כשהכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה וכו'. גם הביטוי "ופשוטו לפי אגדה" וגם העניין עצמו, קשה לי. הביטוי, משום שלכאורה תרתי דסתרי הוא, והענין, משום שלכאורה הסיפא סותר הרישא - אם העם תלויים בו בכהן גדול, הרי עבירתו שלו אינה יכולה להיות אשמת העם. (פ' ויקרא תשנ"ו) על הביטוי "ופשוטו לפי אגדה" כתב בעל "באר מים חיים": אף על גב דפשוטו של מקרא כך הוא, מכל מקום לפי שאין בו נפקותא, קורא אותו "לפי אגדה". ע"כ. ובאשר לקושי הענייני ראה "לחם אבירים" לרבי אלימלך פישמן שכתב: ידוע פירוש רש"י בפרשת ויקרא "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם - כשהכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה שהן תלוין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם ונעשה מקולקל". ע"כ. נשמע מזה דמחטאו מגיע הפגם גם להכלל, כי הצדיק עם בני דורו כהלב עם אברי הגוף - כשיש מיחוש בלב מרגישים גם האברים, ואם יש חולי באברים מרגיש גם הלב. ואפשר שהצדיק הזה שעוסק בטובת הדור פגם באיזה ענין וירגישו זאת בני דורו, כי אף על גב דאינהו לא חזי - מזליהו חזי. ע"כ.
פסוק ו:"שבע פעמים". על משמעותו של המספר שבע עומד חזקוני על אתר, וזו לשונו: כמה ענייני הקב"ה הולכים בשביעיות - שצ"ם חנכ"ל (הם שבעת כוכבי הלכת בשמים: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה), שבעה ימים, שבעה רקיעים, שבעה ארצות, שבעה מדברות, שביעי בימים ובחודשים, ובשנים, ובשמיטות, ויובלים ובעולמים, שביעי בנרות, שבעה מזבחות דבלעם, שבעה כבשי עולה, ועוד הרבה. (פ' ויקרא תשנ"ט)
פסוק ח:"...את החלב המכסה על הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב". ראה מה שכתבתי למעלה (ג, ג). (פ' ויקרא תשס"ב)
פסוק י:רש"י ד"ה כאשר יורם, ...ובשחיטת קדשים (זבחים מט ע"ב) מצריכו ללמוד הימנו וכו'. לדעת רבא, במסכת זבחים שם, הייתור של פסוקנו בא להשמיע את הכלל, שבקדשים אין למדים למד מן הלמד (כלומר דבר שבעצמו נלמד ממקום אחר, ואינו כתוב במפורש, אי אפשר להקיש אליו וללמוד ממנו). כיצד? בשעירי עבודה זרה (במדבר טו, כד) לא כתוב אלו אימורים יש להקריב על המזבח, אלא למדים מ'פר העלם דבר של ציבור'. אבל גם ב'פר העלם דבר' אין מפורשת הקרבת האימורים, אלא נלמדת מ'פר כהן משיח'. כדי שלא יהיה זה לימוד של "למד מן הלמד", כתבה התורה בפסוקנו "כאשר יורם משור זבח השלמים", וכיון שפסוק זה מיותר אצל 'פר כהן משיח', שאינו זקוק ללימוד משלמים, נראה את הפסוק כאילו נכתב אצל 'פר העלם דבר', הכתוב אחריו (פסוק יג ואילך). על ידי המשכת הפסוק ל'פר העלם דבר', נמצא שאין כאן "דבר הנלמד" ואפשר להקיש אליו שעירי עבודה זרה (בהמשך מתרצת הגמרא - שם בזבחים - למה אין התורה כותבת במפורש על הקרבת האימורים בפרשיית 'פר העלם דבר'). (על־פי "לפשוטו של רש"י"). (פ' ויקרא תשנ"ב)
פסוק י:רש"י ד"ה על הכבד וכו'. לא מצאתי מי שיפתור את בעיית ד"ה זה שהוא מורכב מן הפסוקים ט ו־יא ועם זאת אינו במקומו. וגם בדפו"ר צירף הכל יחד, אלא שחסרה שם, משום מה, תיבת "כרעיו". (פ' ויקרא תשמ"ח) וראה פתרונו של ר' שמואל וינפלד שי' בחומש "שי למורא".
פסוק יב:רש"י ד"ה אל שפך הדשן ישרף, ...אלא ללמד שאפילו אין שם דשן. ע"כ. אמנם את 'תרומת הדשן', הנעשית מדי יום, היתה האדמה בולעת בדרך נס, כמבואר ברש"י למעלה (א, טז ד"ה אל מקום). ברצפת העזרה מימין הכבש היה מקום שאליו היו שופכים בכל בוקר מעט מן האפר של המערכה הגדולה - האפר שנוצר מהקרבנות השרופים - בתור 'תרומת הדשן'. בנוסף שפכו שם מדי יום את האפר שנוקה מהמזבח הפנימי, את שיירי הפתילות והאפר מהמנורה ולשם השליך הכהן את ה"מוראה" וה"נוצה" של עולת העוף, והכל נבלע שם בנס. מכל מקום מלבד 'תרומת הדשן' ישנה 'הוצאת הדשן' הנעשית בזמן שהאפר מצטבר על גבי המזבח (עיין להלן ו, ד רש"י ד"ה והוציא את הדשן) - הכהנים היו עולים למזבח, גורפים את האפר מהמערכה למרכז המזבח ומסדרים אותו בערימה הנקראת 'תפוח'. משהצטבר אפר רב שהקשה על סידור המערכה, היו מעלים על ראש המזבח מעין סיר גדול הנקרא 'פסכתר', ממלאים אותו באפר ה'תפוח' ומורידים אותו לעזרה. משם העבירו אותו בדליים אל מחוץ לעיר - להר הזיתים (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: יש אומרים שהוא במקום במאה שערים הנקרא בתי אונגרים) - ושפכו אותו במקום מיוחד הנקרא 'שפך הדשן' (ראה רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ב, יא-טו). (פ' ויקרא תשנ"א)
פסוק יב:ובאשר לנוסחה: 'שאין תלמוד לומר', ראה מה שכתבתי למעלה (א, ב). (פ' ויקרא תשנ"ט)
פסוק טו:"וסמכו זקני העדה". פסוק זה עוסק בדין 'פר העלם דבר של ציבור' המובא על ידי אנשי הסנהדרין אם חלילה נעלם דבר הלכה מעיניהם, וטעו והורו באחד מאיסורי כרת שהוא מותר, ועשו הציבור על־פיהם. במקרה זה עליהם להביא פר לחטאת לכפר על הציבור, ולפני השחיטה סומכים זקני העדה את ידיהם על ראש הפר בבית המקדש (ראה הוריות ז ע"ב - ח ע"א). באשר לזהותם של "זקני העדה", מבאר יונתן בן עוזיאל כי מדובר בשנים עשר מאנשי הסנהדרין: ויסמכון תריסר סבי כנישתא דמתמנין אמרכולין על תריסר שבטיא ית ידיהון וכו', וזה שלא כבסנהדרין (יג ע"ב) "סמיכת זקנים... רבי שמעון אומר: זקני - שנים, ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה". אך קשה, מה שייך כאן בית־דין שקול, והרי בסמיכה זו אין מקום לחילוקי דעות, ואין זקנים כאן אלא נציגי כלל ישראל, דהיינו י"ב השבטים. ואם באנו ללמוד דווקא ענין מספר חברי בית־דין, למה דווקא מכאן, והרי דברי יונתן בן עוזיאל מסתברים הרבה יותר בהקשר זה. (פ' ויקרא תש"ם) וראה יד רמ"ה שם, שיש לחשוש שמא יפול מום בפר, ויחלקו הזקנים האם הוא מום עובר או מום קבוע, לפיכך צריך שלא יהא בית הדין שקול.
פסוק יז:"וטבל הכהן אצבעו מן הדם" וגו'. הביטוי "וטבל מן..." קשה. וראה "דעת מקרא". (פ' ויקרא תשנ"ט) וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: נראה דבא ללמדנו דאפילו הביא שני כלים דם, יכול לטבול בכלי אחד.
פסוק כב:"אשר נשיא יחטא". נשיא פירושו מלך, כך בתורת כהנים על אתר. ומאוד תמוה שאין רש"י מביא מאמרם ז"ל, וגם אין בין המפרשים מי שמבהיר מיהו נשיא זה. קשה להניח שמדובר בנשיא שבט, תפקיד שלכאורה לא היה קיים אחר כיבוש הארץ (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: עיין דברי הימים א' כז, טז-כב, שם נזכר שבנוסף על כ"ד משמרות הכהונה והלויה שיסד דוד לכשיבנה המקדש, מינה גם שרים־נגידים על שבטי ישראל, מבני השבטים עצמם), ואמנם אין המילה מוזכרת עוד לאחר מכן אלא כשם מושאל. (פ' ויקרא תשנ"ו, תשס"ב) וראה דברי הגמרא במסכת הוריות (יא ע"א-ע"ב) הלומדת מגזרה שווה שאין מדובר כאן על נשיא שבט, אלא על מי שאין על גביו אלא ה' אלקיו, כלומר לא רק מלך ממש נקרא "נשיא" אלא כל מי שמושל בעם ישראל נקרא כך, ובלבד שלא יהיה אחר מושל מעליו. לכן משה רבנו, יהושע בן נון והשופטים שאחריו - לכולם היה גדר של "נשיא". ואף לאותם שמשלו בבבל על יהודי הגולה בתקופת התלמוד (ריש גלותא) היה גדר של "נשיא", מה שאין כן ראש סנהדרין שנחשב כאדם רגיל. עיי"ש.
פסוק כב:והשווה שמות (כב, כז) "ונשיא בעמך לא תאֹר", ושם מביא ב"דעת מקרא" רמב"ם (הלכות סנהדרין כו, א) המבאר כי הנשיא שאסרה התורה לקללו הוא: "ראש סנהדרי גדולה או המלך". ואילו כאן, לענין קרבן נשיא, כותב הרמב"ם (הלכות שגגות טו, ו): "איזהו נשיא האמור בתורה? זה מלך שאין עליו רשות מאדם מישראל ואין למעלה ממנו במלכותו, אלא ה' אלקיו", ואינו מזכיר 'ראש סנהדרי גדולה'. (פ' ויקרא תשנ"ו) וראה חידושי הגרי"ז (סימן קו) שביאר שבקרבן נשיא צריך שלא יהא אחר מושל עליו, מה שאין כן בקללת נשיא, שם כל שהוא נשיא בעמך - חייבים על קללתו.
פסוק כב:רש"י ד"ה אשר נשיא יחטא, לשון אשרי... קל וחומר שמתחרט על זדונותיו. ע"כ. כלומר מכיוון שמתחרט על שגגותיו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו, ולכן אשרי לדור. אבל אין הקל וחומר מוסב על אשרי הדור, כלומר שהמצב האידיאלי הוא שהנשיא מתחרט על זדונותיו. (פ' ויקרא תשנ"ב)
פסוק כג:רש"י ד"ה או הודע, כמו אם הודע הדבר. ע"כ. קשה לי, למה לי לשון התנאי - אם, והרי ברור שאינו מביא אם לא נודע לו. ולכאורה צריך לפרש "או הודע" - כשיוודע לו שחטא, אבל לפי ראב"ע "או הודע אליו חטאתו", פירושו: או הודע אליו. כלומר החטא נודע לנשיא - או מעצמו, או על ידי מישהו אחר. ולפי רמב"ן, אחר שנשיא חטא, הוא כאילו יכול לבחור אחת משתי האפשרויות: או להיות אשם בחטא ולהיענש, או שיוודע לו שחטא ואז יתכפר בקרבן שיביא. (פ' ויקרא תשנ"א)
פסוק כג:"שעיר עזים זכר תמים... שעירת עזים תמימה נקבה". התיבה "זכר" והתיבה "נקבה" מיותרות לכאורה, שהרי אין שעיר... תמים שאינו זכר, ואין שעירה... תמימה שאינה נקבה. וצ"ע. (פ' ויקרא תשנ"ג) וראה מלבי"ם על אתר (אות רסז), שלולא המילה "זכר" היינו טועים לחשוב ששעיר עזים, לאו דווקא, וגם נקבה כשרה. ולגבי המילה "נקבה" שבפסוק כח, דרשו חז"ל: למה צריך לומר "נקבה", אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס (ראה "תורה שלמה" אות קפב).
פסוק לב:"ואם כבש יביא... נקבה תמימה יביאנה". כך כאן, אבל להלן (ה, ו) כתוב: "נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים...", ולא ידעתי אימתי משתמש הכתוב בלשון קצרה - "כשבה", ואימתי מאריך. (פ' ויקרא תשנ"א) וראה הערת ר' חזקי פוקס שי' להלן (ה, ו).
פסוק לה:רש"י ד"ה על אשי ה', ...העשויות לשם. פואייל"ש בלע"ז. ע"כ. נראה שצריך לנקד לַשֵּׁם ואחריו נקודה. וצריך לדעת מהו מובן מלת הלעז שרש"י מביא. ר' משה קטן שי' אמר לי לאחרונה שכבר קורא את ההגהה השלישית של ספרו על לעזי רש"י בתורה. נזכה ונראה. (פ' ויקרא תש"ן)
פסוק לה:בשעה טובה יצא הספר לאור והוא נפלא, ושם הוא כותב "פואיילי"ש - מוקדי אש". (פ' ויקרא תשנ"ו)
