פסוק ב:מכל מצות ה'. פרשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת (ושגגתו חטאת):
פסוק ב:מאחת מהנה. ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל:
פסוק ג:אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חיב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, כמו שנאמר לאשמת העם ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו (פסוק יג) ופשוטו לפי אגדה, כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקלקל:
פסוק ג:פר. יכול זקן, תלמוד לומר בן, אי בן יכול קטן, תלמוד לומר פר, הא כיצד, זה פר בן שלש:
פסוק ה:אל אהל מועד. למשכן, ובבית עולמים להיכל:
פסוק ו:את פני פרכת הקדש. כנגד מקום קדשתה, מכון כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרכת, ואם נגעו נגעו:
פסוק ז:ואת כל דם. שירי הדם:
פסוק ח:ואת כל חלב פר. חלבו היה לו לומר, מה תלמוד לומר פר, לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים וליותרת:
פסוק ח:החטאת. להביא שעירי עבודה זרה לכליות ולחלבים ויותרת:
פסוק ח:ירים ממנו. מן המחבר, שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו, [ ת"כ ]:
פסוק י:כאשר יורם. מאותן אימורין המפורשין בשור זבח השלמים וכי מה פרש בזבח השלמים שלא פרש כאן, אלא להקישו לשלמים מה שלמים לשמן, אף זה לשמו. ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם. ובשחיטת קדשים מצריכו ללמוד המנו, שאין למדין למד מן הלמד בקדשים, בפרק איזהו מקומן [זבחים מט]:
פסוק י:על הכבד על הכליות. על ראשו ועל כרעיו. כלן לשון תוספת הן, כמו מלבד:
פסוק יב:אל מקום טהור. לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטמאה להשליך אבנים מנגעות ולבית הקברות, הצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור:
פסוק יב:מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר, כמו שפרשוהו רבותינו במסכת יומא (סח א) ובסנהדרין (מב ב):
פסוק יב:אל שפך הדשן. מקום ששופכין בו הדשן המסלק מן המזבח, כמו שנאמר (ויקרא ו ד) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה:
פסוק יב:על שפך הדשן ישרף. שאין תלמוד לומר אלא ללמד, שאפלו אין שם דשן:
פסוק יג:עדת ישראל. אלו סנהדרין:
פסוק יג:ונעלם דבר. טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מתר:
פסוק יג:הקהל ועשו. שעשו צבור על פיהם:
פסוק יז:את פני הפרכת. ולמעלה הוא אומר את פני פרוכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה, פמליא שלו מתקימת, ואם כלה סרחה, אין פמליא שלו מתקימת אף כאן כשחטא כהן משיח עדין שם קדשת המקום על המקדש, משחטאו כלם, חס ושלום, נסתלקה הקדשה:
פסוק יח:יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד. זה יסוד מערבי, שהוא כנגד הפתח:
פסוק יט:ואת כל חלבו ירים. אף על פי שלא פרש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו' ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר' ישמעאל (זבחים מא ב) משל למלך שזעם על אוהבו ומעט בסרחונו מפני חבתו:
פסוק כ:ועשה לפר. זה כאשר עשה לפר החטאת, כמו שמפורש בפר כהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות שפרש שם מה שלא פרש כאן ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בנתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, הצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת:
פסוק כב:אשר נשיא יחטא. לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו:
פסוק כג:או הודע. כמו אם הודע הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו):
פסוק כג:הודע אליו. כשחטא היה סבור שהוא התר, ולאחר מכאן נודע לו שאסור היה:
פסוק כד:במקום אשר ישחט את העלה. בצפון, שהוא מפורש בעולה:
פסוק כד:חטאת הוא. לשמו כשר, שלא לשמו פסול:
פסוק כה:ואת דמו. שירי הדם:
פסוק כו:כחלב זבח השלמים. כאותן אימורין המפורשים בעז האמור אצל שלמים:
פסוק לא:כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים. כאימורי עז האמורים בשלמים:
פסוק לג:ושחט אתה לחטאת. שתהא שחיטתה לשם חטאת:
פסוק לה:כאשר יוסר חלב הכשב. שנתרבו אימוריו באליה, אף חטאת, כשהיא באה כשבה, טעונה אליה עם האימורין:
פסוק לה:על אשי ה'. על מדורות האש העשויות לשם פואיי לי "ש ב לע "ז [מדורות]:
