פסוק א:וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב את הקרבן, אִם, בין זָכָר אִם, בין נְקֵבָה – תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'. זבח השלמים מוגבל פחות מאשר קרבן העולה שהוא רק זכר, ואולם עדיין נשארת הדרישה, הקיימת בכל הקרבנות, שלא יהיו בו מומים.
פסוק ב:וְסָמַךְ המקריב את יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, לביטוי הזדהותו עם הקרבן והעברת עצמו אל הקרבן שהוא מביא. וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, בחצר המשכן, ומאוחר יותר – בעזרה הסמוכה לבית המקדש. וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. השחיטה איננה חלק ישיר מעבודת הקרבן אלא היא הכשרתו, ולכן כל אחד יכול לבצעה. רק בעבודת הדם מתחילה עבודת הכהנים.
פסוק ג:וְהִקְרִיב מִזֶּבַח, מתוך קרבן הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה, חלק שיישרף על המזבח לַה'. לא כל הבהמה נשרפת. הוא מקריב רק אֶת שכבת הַחֵלֶב, הרקמה השומנית, הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב, חלקי חלב נוספים שנמצאים בצדי האיברים הפנימיים.
פסוק ד:וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת, וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן, מסביבן, אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים, בשר מותני הבהמה. זהו החלב שנמצא על הכליות ומגיע עד למותניים, וְאֶת הַיֹּתֶרֶת, הסרעפת שעַל הַכָּבֵד, בלי עיקר הכבד, עַל, עם הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה – את היותרת מן הכבד.
פסוק ה:וְהִקְטִירוּ, ישרפו אֹתוֹ, את כל החלקים הללו כיחידה אחת בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה, אִתה או לאחריה. אמנם אין הכרח שהעולָה תהיה תמיד על האש, אבל היא מצויה תדיר על המזבח, מפני שהיא מן הקרבנות התמידיים שמביא הציבור בתחילת כל יום ובסופו, או מפני שבכל עת שלא היה קרבן אחר, דאגו להקריב עולה. אֲשֶׁר היא נתונה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ, כאמור למעלה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
פסוק ו:וְאִם מִן הַצֹּאן, ולא מן הבקר קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה', גם אז הוא זָכָר אוֹ נְקֵבָה, ובלבד שתָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. בכל מיני זבח השלמים מופיע סדר מעשים זהה, והוא חוזר שלוש פעמים – בהבדלים דקים – במהלך העניין.
פסוק ז:אִם כֶּשֶׂב, כבש הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ, וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה', בפתח אוהל מועד,
פסוק ח:וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. ושוב, אותו סדר: וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
פסוק ט:וְהִקְרִיב הכהן מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה, החלק שנשרף באש לַה' – אך כאן יש שינוי, שבגללו מפורט כל סדר המעשים פעם נוספת: מן הכבש הכהן מביא גם את חֶלְבּוֹ: הָאַלְיָה, זנב גדול, רחב ושומני, תְמִימָה, האליה בשלמותה. לְעֻמַּת הֶעָצֶה – החוליה האחרונה בעמוד השדרה. יְסִירֶנָּה. עליו להסיר אותה עד הקצה התחתון של עמוד השדרה, וכמו בבקר הוא יקטיר אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב
פסוק י:וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.
פסוק יא:וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה, את החלק הראוי, והוא לֶחֶם, כינוי לכל דבר הנאכל, שאנשים חיים עליו, הכולל גם את חלקי הקרבן הניתנים מתנה לה' והנאכלים על המזבח, אִשֶּׁה לַה'.
פסוק יב:וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ – וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה'. אף על פי שהפרשה חוזרת כמעט מלה במלה על מה שנאמר בכבש, ולמרות שהכבשים והעזים כמעט משפחה אחת. אכן יש, יש ביניהם הפרש לגבי דין האליה, לפיכך פורט כל אחד לעצמו.
פסוק יג:וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
פסוק יד:וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַה': אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב
פסוק טו:וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. אולם האליה אינה נזכרת – משום שזנב העז, שאינו שומני כשל כבש, אינו מוקטר על המזבח.
פסוק טז:וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה, לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל חֵלֶב לַה'. כל החלב שנמצא בבהמה נשרף כקרבן לה'.
פסוק יז:חֻקַּת עוֹלָם, חוק נצחי שאינו כרוך בקרבנות בהכרח, אלא ינהג לְדֹרֹתֵיכֶם, בזמן שהמקדש קיים ובזמן שאיננו, ובְכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, בכל מקום בו יושבים בני ישראל, בארץ ישראל או חוצה לה: כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ, אסור לכם לאכלם. יתר על כן, כשאדם חטא מתוך שכחה, והיה חוטא באותה שעה גם לוּ זכר את החטא – אין הוא מביא קרבן. כפרת קרבן החטאת חלה אפוא בתחום החטאים שנעשו שלא ביודעין ולא היו נעשים ביודעין.
