א וַיַּקְהֵ֣ל דָּוִ֣יד אֶת־כָּל־שָׂרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שָׂרֵ֣י הַשְּׁבָטִ֣ים וְשָׂרֵ֣י הַמַּחְלְק֣וֹת הַמְשָׁרְתִ֪ים אֶת־הַמֶּ֟לֶךְ וְשָׂרֵ֣י הָאֲלָפִ֣ים וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֡וֹת וְשָׂרֵ֣י כָל־רְכוּשׁ־וּמִקְנֶה֩ ׀ לַמֶּ֨לֶךְ וּלְבָנָ֜יו עִם־הַסָּרִיסִ֧ים וְהַגִּבּוֹרִ֛ים וּֽלְכָל־גִּבּ֥וֹר חָ֖יִל אֶל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ ב וַיָּ֨קָם דָּוִ֤יד הַמֶּ֙לֶךְ֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַיֹּ֕אמֶר שְׁמָע֖וּנִי אַחַ֣י וְעַמִּ֑י אֲנִ֣י עִם־לְבָבִ֡י לִבְנוֹת֩ בֵּ֨ית מְנוּחָ֜ה לַאֲר֣וֹן בְּרִית־יְהוָ֗ה וְלַהֲדֹם֙ רַגְלֵ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ וַהֲכִינ֖וֹתִי לִבְנֽוֹת׃ ג וְהָאֱלֹהִים֙ אָ֣מַר לִ֔י לֹא־תִבְנֶ֥ה בַ֖יִת לִשְׁמִ֑י כִּ֣י אִ֧ישׁ מִלְחָמ֛וֹת אַ֖תָּה וְדָמִ֥ים שָׁפָֽכְתָּ׃ ד וַיִּבְחַ֡ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בִּ֜י מִכֹּ֣ל בֵּית־אָבִ֗י לִהְי֨וֹת לְמֶ֤לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל֙ לְעוֹלָ֔ם כִּ֤י בִֽיהוּדָה֙ בָּחַ֣ר לְנָגִ֔יד וּבְבֵ֥ית יְהוּדָ֖ה בֵּ֣ית אָבִ֑י וּבִבְנֵ֣י אָבִ֔י בִּ֣י רָצָ֔ה לְהַמְלִ֖יךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וּמִכָּ֨ל־בָּנַ֔י כִּ֚י רַבִּ֣ים בָּנִ֔ים נָ֥תַן לִ֖י יְהוָ֑ה וַיִּבְחַר֙ בִּשְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י לָשֶׁ֗בֶת עַל־כִּסֵּ֛א מַלְכ֥וּת יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ו וַיֹּ֣אמֶר לִ֔י שְׁלֹמֹ֣ה בִנְךָ֔ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה בֵיתִ֖י וַחֲצֵרוֹתָ֑י כִּי־בָחַ֨רְתִּי ב֥וֹ לִי֙ לְבֵ֔ן וַאֲנִ֖י אֶֽהְיֶה־לּ֥וֹ לְאָֽב׃ ז וַהֲכִינוֹתִ֥י אֶת־מַלְכוּת֖וֹ עַד־לְעוֹלָ֑ם אִם־יֶחֱזַ֗ק לַעֲשׂ֛וֹת מִצְוֺתַ֥י וּמִשְׁפָּטַ֖י כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ח וְ֠עַתָּה לְעֵינֵ֨י כָל־יִשְׂרָאֵ֤ל קְהַל־יְהוָה֙ וּבְאָזְנֵ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ שִׁמְר֣וּ וְדִרְשׁ֔וּ כָּל־מִצְוֺ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לְמַ֤עַן תִּֽירְשׁוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה וְהִנְחַלְתֶּ֛ם לִבְנֵיכֶ֥ם אַחֲרֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃ ט וְאַתָּ֣ה שְׁלֹמֹֽה־בְנִ֡י דַּע֩ אֶת־אֱלֹהֵ֨י אָבִ֜יךָ וְעָבְדֵ֗הוּ בְּלֵ֤ב שָׁלֵם֙ וּבְנֶ֣פֶשׁ חֲפֵצָ֔ה כִּ֤י כָל־לְבָבוֹת֙ דּוֹרֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וְכָל־יֵ֥צֶר מַחֲשָׁב֖וֹת מֵבִ֑ין אִֽם־תִּדְרְשֶׁ֙נּוּ֙ יִמָּ֣צֵא לָ֔ךְ וְאִם־תַּֽעַזְבֶ֖נּוּ יַזְנִיחֲךָ֥ לָעַֽד׃ י רְאֵ֣ה ׀ עַתָּ֗ה כִּֽי־יְהוָ֛ה בָּ֧חַר בְּךָ֛ לִבְנֽוֹת־בַּ֥יִת לַמִּקְדָּ֖שׁ חֲזַ֥ק וַעֲשֵֽׂה׃ יא וַיִּתֵּ֣ן דָּוִ֣יד לִשְׁלֹמֹ֣ה בְנ֡וֹ אֶת־תַּבְנִ֣ית הָאוּלָם֩ וְֽאֶת־בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּ֧יו וַעֲלִיֹּתָ֛יו וַחֲדָרָ֥יו הַפְּנִימִ֖ים וּבֵ֥ית הַכַּפֹּֽרֶת׃ יב וְתַבְנִ֗ית כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה בָר֙וּחַ֙ עִמּ֔וֹ לְחַצְר֧וֹת בֵּית־יְהוָ֛ה וּלְכָל־הַלְּשָׁכ֖וֹת סָבִ֑יב לְאֹֽצְרוֹת֙ בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וּלְאֹצְר֖וֹת הַקֳּדָשִֽׁים׃ יג וּֽלְמַחְלְקוֹת֙ הַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם וּֽלְכָל־מְלֶ֖אכֶת עֲבוֹדַ֣ת בֵּית־יְהוָ֑ה וּֽלְכָל־כְּלֵ֖י עֲבוֹדַ֥ת בֵּית־יְהוָֽה׃ יד לַזָּהָ֤ב בַּמִּשְׁקָל֙ לַזָּהָ֔ב לְכָל־כְּלֵ֖י עֲבוֹדָ֣ה וַעֲבוֹדָ֑ה לְכֹ֨ל כְּלֵ֤י הַכֶּ֙סֶף֙ בְּמִשְׁקָ֔ל לְכָל־כְּלֵ֖י עֲבוֹדָ֥ה וַעֲבוֹדָֽה׃ טו וּמִשְׁקָ֞ל לִמְנֹר֣וֹת הַזָּהָ֗ב וְנֵרֹֽתֵיהֶם֙ זָהָ֔ב בְּמִשְׁקַל־מְנוֹרָ֥ה וּמְנוֹרָ֖ה וְנֵרֹתֶ֑יהָ וְלִמְנֹר֨וֹת הַכֶּ֤סֶף בְּמִשְׁקָל֙ לִמְנוֹרָ֣ה וְנֵרֹתֶ֔יהָ כַּעֲבוֹדַ֖ת מְנוֹרָ֥ה וּמְנוֹרָֽה׃ טז וְאֶת־הַזָּהָ֥ב מִשְׁקָ֛ל לְשֻׁלְחֲנ֥וֹת הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְשֻׁלְחַ֣ן וְשֻׁלְחָ֑ן וְכֶ֖סֶף לְשֻׁלְחֲנ֥וֹת הַכָּֽסֶף׃ יז וְהַמִּזְלָג֧וֹת וְהַמִּזְרָק֛וֹת וְהַקְּשָׂוֺ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְלִכְפוֹרֵ֨י הַזָּהָ֤ב בְּמִשְׁקָל֙ לִכְפ֣וֹר וּכְפ֔וֹר וְלִכְפוֹרֵ֥י הַכֶּ֛סֶף בְּמִשְׁקָ֖ל לִכְפ֥וֹר וּכְפֽוֹר׃ יח וּלְמִזְבַּ֧ח הַקְּטֹ֛רֶת זָהָ֥ב מְזֻקָּ֖ק בַּמִּשְׁקָ֑ל וּלְתַבְנִ֣ית הַמֶּרְכָּבָ֗ה הַכְּרֻבִ֤ים זָהָב֙ לְפֹ֣רְשִׂ֔ים וְסֹכְכִ֖ים עַל־אֲר֥וֹן בְּרִית־יְהוָֽה׃ יט הַכֹּ֥ל בִּכְתָ֛ב מִיַּ֥ד יְהוָ֖ה עָלַ֣י הִשְׂכִּ֑יל כֹּ֖ל מַלְאֲכ֥וֹת הַתַּבְנִֽית׃ כ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜יד לִשְׁלֹמֹ֣ה בְנ֗וֹ חֲזַ֤ק וֶאֱמַץ֙ וַעֲשֵׂ֔ה אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָ֑ת כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֤ים אֱלֹהַי֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֤א יַרְפְּךָ֙ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֔ךָּ עַד־לִכְל֕וֹת כָּל־מְלֶ֖אכֶת עֲבוֹדַ֥ת בֵּית־יְהוָֽה׃ כא וְהִנֵּ֗ה מַחְלְקוֹת֙ הַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם לְכָל־עֲבוֹדַ֖ת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וְעִמְּךָ֙ בְכָל־מְלָאכָ֜ה לְכָל־נָדִ֤יב בַּֽחָכְמָה֙ לְכָל־עֲבוֹדָ֔ה וְהַשָּׂרִ֥ים וְכָל־הָעָ֖ם לְכָל־דְּבָרֶֽיךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
כל שרי ישראל. כלל, ואחריו פרט שרי השבטים המנוים (כז, טז - כב)
פסוק א:
שרי המחלקות. (שם א - טו)
פסוק א:
שרי כל רכוש. (שם כה - כח)
פסוק א:
ומקנה. (שם כט - לא):
פסוק ב:
עם לבבי והכינותי. ר"ל לא חסר אל הבנין, לא הרצון, שעדיין עם לבבי לבנות, ולא הכנות החומריים אל הבנין, כי הכנותי לבנות, שהכל מוכן ואין חסר רק לבנות, רק שה' אמר לי שלא אבנה
פסוק ב:
לארון ולהדום. כמ"ש (תהלים קלב, ז) נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו, ששם סוף מסובביו והנהגתו לעולם השפל, כמ"ש בפי' ישעיה על ושוליו מלאים את ההיכל:
פסוק ד:
כי ביהודה. ר"ל שאצלו היו ג' בחירות, ע"י שבטו, וע"י ביתו, ועל ידו, ובשלמה נוסף בחירה שלישית שבחר בו מכל בני דוד, הגם שלא היה הבכור:
פסוק ז:
אם יחזק. כי מלכות בנו של דוד היה בלי תנאי, אבל מלכות זרע זרעו היה בתנאי כמו שבראתי בפי' תהלות קל"ב ובכ"מ:
פסוק ח:
ועתה. ר"ל כי כפי שיוסיף ה' להטיב עם האדם כן חייב לו בתוספת עבודה והכנעה יתירה, והכ"ג כורע בסוף כל ברכה וברכה והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף, וע"כ ממצות המלך שתהיה עמו ספר משנה תורה וקרא בו כל ימי חייו, ויתר מצות המלך נוסף על כלל המצות, ועפ"ז א"ל שכל ישראל שקבלו מה' טובת ירושת הארץ מחוייבים לשמור מצותיו שבזה יתקיימו בארץ הם ובניהם עד עולם. אבל אתה שלמה בני, שהפליא ה' עמך בחסדים גדולים אין די לך בזה לבד, רק דע, אם באמונות ודעות לא די שתסמך על הקבלה בלבד רק דע את אלהי אביך, ע"פ הידיעה, שתשכיל בדרכיו ואמתיותיו ע"פ ידיעת השכל. ואם במעשים, עבדהו, כעבד העובד תמיד בלי הפסק, ושתהיה העבודה בלב שלם ובנפש חפצה, שלא תהיה בעבור שום פניה חיצונית רק בלב שלם, ולא מתוך הכרח ויראת העונש, רק מאהבה עד שנפשך תחפוץ בעבודתו
פסוק ח:
כי כל לבבות דורש ה'. הלב מציין כח הממשלה אשר בנפש
פסוק ח:
ויצרי המחשבות. הם קודמים לבחירת הלב, שהאדם יחשוב מחשבות, והנפש תעלה ממעמקיה ציורים רבים ורובם נוטים לרעה, כמו ציורי התאוה והגאוה והכעס וכדומה, ואז צריך להלחם עם היצר, והלב שהוא כח המושל ימשול על יצרי המחשבות, וה' דורש את הלב באיזה דרך יבחר, וגם את ציורי המחשבות המצטיירים ועולים על הלב. ומ"ש כל לבבות דורש, הוא עונה על עבדהו בלבב שלם. ומ"ש וכל יצר מחשבות מבין, הוא עונה עמ"ש בנפש חפצה, שמי שהגיע למדרגה עד שנפשו תחפוץ ותחשוק בעבודת ה', לא יצטייר בלבו ציור אחר שהוא נגד עבודת ה' ולא יחפוץ ברע כלל, עד שלא תתקומם בנפשו מלחמה כלל ולא יצטרך לכבוש את יצרו כי לבבו מלא מיראת ה' ושמח בעבודתו, ולא תאמר שדבר זה קשה והוא נגד טבע האדם, כי אם תדרשנו ימצא לך, בין בענין הידיעה שאמר דע אלהי אביך שישכילך האמתיית וענינים אלהיים, בין בענין העבודה הבא לטהר מסייעין לו
פסוק ח:
ואם תעזבנו יזניחך לעד. וכבר התבאר אצלי שפעל זנח מורה שעושה רושם בדבר המרוחק מאתו (עמ"ש ישעיה יט), וכ"כ בפי' רש"י פה שזנח קשה מן עזב:
פסוק י:
ראה עתה. שהפליא ה' טובותיו עמך עוד ביתר שאת, ובחר לך לבנות בית למקדש, וא"כ חזק ועשה. וגם ירמוז כי מתנאי שיבנה המקדש הוא שיבנה תחלה מקדש ה' בקרב לבבו עד שישכון ה' עליו ברוחו ונפשו, כמו שכתבתי בארצות השלום דרוש ג', וא"כ חזק ועשה:
פסוק יא:
את תבנית האולם. החצר החיצונה שעל פני ההיכל: ואת בתיו. היציעים סביב: וגנזכיו. הלשכות שנעשו לגנוז שם אוצרות הקדשים
פסוק יא:
וחדריו הפנימים. הוא ההיכל והחדרים סביב לו
פסוק יא:
ובית הכפורת. הוא קה"ק:
פסוק יב:
ותבנית. מלבד הפשוט רומז ג"כ כי כל המקדש וחדריו מרמזים לענינים גדולים ונפלאים, הן בעולם הגדול, והן בעולם הקטן שהוא הנפש, ששניהם ערוכים ומסודרים כפי סדר המקדש ליודעי דעת, עד שברוח דוד היה תבנית המקדש וכל חצרותיו ולשכותיו, וכמש"פ בדרוש הנ"ל מ"ש כי בית יעשה לך ה', שדוד עצמו היה כציור הבית למעלה בקדש, וז"ש אשר היה ברוח עמו:
פסוק יג:
ולמחלקות. שמסר לו סדר חלוקת משמרות כהונה ולויה הנזכר למעלה
פסוק יג:
ולכל מלאכת. איך יהיה סדר העבודה והשיר ומעמד משרתי העבודה
פסוק יג:
ולכל כלי. וכן עניני כלי המקדש ועניניהם:
פסוק יד:
לזהב. לכלים של זהב היה המשקל כפי הראוי לזהב, וכלי הכסף במשקל הראוי לכסף שהיו נהוגים במשקל אחר, וזה לכל כלי כפי ענינה. וגם יכוין על ההבדל בין זהב וכסף שאזכור בפסוק הבא:
פסוק טו:
ומשקל למנורות. כי עשה עשר מנורות. ומ"ש ונרותיהם זהב, עי' מ"ש בפי' מלכים (ז, מט)
פסוק טו:
ולמנורות הכסף. שלמה לא עשה מנורות כסף, כי אין כסף נחשב בימי שלמה, ודוד לא ידע שיתעשר כ"כ
פסוק טו:
כעבודת מנורה. כי מנורות הזהב היו כולם שוים משקלם ככר כמפורש בתורה, אבל מנורת כסף א"ל להיות מככר וכמ"ש במנחות דף כ"ז, ועז"א כעבודת מנורה ומנורה, כי לא היו משקלם שוה:
פסוק טז:
לשלחנות הכסף. לא עשה שולחנות כסף מטעם הנ"ל, או שי"ל השולחן שמניח עליו לחם הפנים מבחוץ שהיה של כסף, כמ"ש חז"ל:
פסוק יז:
והמזלגות. והמזרקות היו שני מינים, א] מנחושת מרוק (לקמן ב' ד, טז), ואחד מזהב (שם כב), ואף שלא זכר מזלגות, הלא במלכים לא הזכיר מזלגות כלל, ועזרא כתב במקום מזרקות מזלגות, עי' שם
פסוק יז:
ולכפורי. מין מזרק נזכר בעזרא (א):
פסוק יח:
ולתבנית. שהכרובים היו ציור למרכבת ה' ושכינת עזו כמו שראה יחזקאל
פסוק יח:
לפורשים. כמ"ש (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים סוככים בכנפיהם:
פסוק יט:
הכל. נמשך עמ"ש בפי"א ויתן דוד לשלמה הכל בכתב, ואמר לו דע כי מיד ה' עלי השכיל, שכ"ז השגתי בנבואה (שיד ה' בא על השגת הנבואה, כי שמואל מסר כ"ז בנבואה)
פסוק יט:
ועלי השכיל. (שהשכל הטוב בא על רוה"ק), שהשיג ברוה"ק וישכיל כל מלאכת התבנית וכל סודותיו וצפונותיו:
פסוק כ:
חזק ואמץ וכו'. עי' באורו יהושע א'
פסוק כ:
עד לכלות. ר"ל ועשה עד לכלות, ולא תעמוד באמצע המלאכה:
פסוק כא:
והנה. אל תירא שאחר שתבנה לא תשיג התכלית מהעבודה ראויה, כי הנה מחלקות הכהנים וכו'. ולא שלא תמצא חרשים ואומנים כפי הצריך, כי ועמך בכל מלאכה. ולא שלא תמצא דברים הצריכים אל הבנין, כי השרים והעם לכל דבריך: