מנין לשם הבנין
בתחילת הפרק נאמר כי הועמד שטן על ישראל והסית את דוד לטעות וְלִמְנוֹת את ישראל ואת יהודה. דוד ציווה על יואב למנות את כל שבטי ישראל מבאר שבע ועד דן.
שתי שאלות עומדות לפנינו: הראשונה - מדוע חרה אף ד' בישראל? והשנייה - במה טעה דוד?
ביחס לשאלה הראשונה, נִזָּכר ברמב"ן (במדבר טז כא) כי מצוות בנין המקדש הייתה מחוייבת בישראל, ואף-על-פי שנגזר על דוד שלא יבנה את הבית, היו ישראל צריכים להעתיר לד' בכל לבם, אולי יקבל את עתירתם ויתיר לדוד לבנות את הבית. בגלל העיכוב בבניין, סידר הקב"ה את חטא המניין שהביא לנגף בישראל.
[במילים אלו חתם הרד"ק את פירושו לספר שמואל: "כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על-ידי שלא תבעו בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם, נפלו על שלא תבעו אותו, אנו, שהיה בימינו וחרב בימינו, על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלושה פעמים בכל יום 'השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם'. אכי"ר סלה".]
התשובה לשאלה השנייה, עולה, לכאורה, מן הנאמר בפרקנו ובהמשך הספר כפי שנראה. אור החיים (תחילת פרשת כי תשא) מבאר, כי מניין בני ישראל מותר בשני תנאים: (א) שיהיה לצורך. (ב) שיהיה על-ידי דבר אחר [כמו בימי שאול, שבצאתם למלחמה בעמלק מנה שאול את העם בעזרת טלאים]. במניינו של דוד התקיים רק אחד משני התנאים.
מהאמור בפרקנו ובפרקים הקרובים נראה שמניינו של דוד היה לצורך. בפרקים אלו מתוארים שלושה מניינים: האחד בפרק כ"א - מניינם של ישראל, השני בפרק כ"ג - שם נמנו הלויים, והשלישי בפרק כ"ד - מנין הכהנים. בפרקים אלו ובפרקים כ"ה-כ"ו מפורש, שמניין הלויים והכהנים היה לצורך: הלויים - לצורך משמרות הלוייה ותפקידיהם השונים כשוערים וכמשוררים, והכהנים - לבתי אבות לשם חלוקתם בעבודת המקדש והקרבת קרבנות הציבור. בפרק כ"ז מתואר מנין נוסף של ישראל, לשם חלוקתם למחלקות האחראיות על עבודות הציבור. כל מעמד היה אחראי על עבודת המקדש במשך שבוע בכל שנה. לכל מעמד מישראל היה מעמד מקביל בשבט לוי, ומעמד מקביל ממשפחות הכהונה. נמצא שהמניין המשולש המופיע בספר דברי הימים היה חלק מעבודת חייו של דוד המלך במסגרת הכנותיו לבניין בית המקדש.
בשעה קשה זו שוב נראו מעלותיו של דוד, ושוב התגלתה מסירות נפשו למען ישראל. כאשר בא אליו גד החוזה ואִפשר לו לבחור באחד משלושה עונשים: שלוש/שבע שנות רעב, שלושה חודשי מפלה בידי שונאי ישראל או שלושה ימים של מגפה רחמנא לצלן, בחר דוד בעונש האחרון.
דוד חשש שאם יבחר באחת משתי האפשרויות הראשונות. רעב או מפלה, יחשוב העם שבחר בעונשים אלו כיון שבמעמדו האישי, בעושרו ובגבורת צבאו, הוא מוגן מפני סכנת הרעב והמפלה. לכן בחר בעונשו של מלאך המוות, שאין לפניו גדול וקטן, חשוב ונקלה (רש"י דברי הימים א כד כד). בדבריו הקצרים, מלאי האמונה, אמר דוד "אֶפְּלָה־נָּ֣א בְיַד־יְהוָ֗ה כִּֽי־רַבִּ֤ים רַחֲמָיו֙ מְאֹ֔ד וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽל׃"(דברי הימים א כא יג).
בשעות מועטות מתו שבעים אלף איש מישראל במגפה. דוד, שראה ברוח קדשו את המלאך המכה, עמד בתפילה ובקש מאת ד' שהמגפה תפגע רק בו או במשפחתו ולא בישראל. תפילתו ומסירות נפשו עשו את שלהן, וגד הנביא בא בדבר ד' להתוות את הדרך לעצירת המגפה על-ידי בנין מזבח בגורן ארנן היבוסי, הוא הר הבית לעתיד לבוא. דוד נענה לדבר ד' ומשהציע ארנן לתת לו את הגורן במתנה, סרב וביקש לקנותו בכסף מלא. אפילו את הבקר והעצים לא הסכים דוד לקבל במתנה; הוא שילם עליהם מחיר מלא על מנת שלא להקריב קרבן לד' בחינם. ד' ענה לקרבנות דוד באש (דברי הימים א כא כו), וכיצד קבע דוד כי זה מקום בית ד' הא-להים וזה מזבח עולה לישראל (דברי הימים א כב א).
מעמד הקרבת הקרבנות בגורן ארנן מברר כי החטא ועונשו שסיימו את סיפור פרשת גדולת דוד, הגיעו לשיא ההצלחה עם סיכום ההכנות לבניין בית ד' וקביעת מקום המקדש בדבר ד' מן השמים. דוד סיים את פרשת חייו ואת עבודת מלכותו המפוארת, כשמעשיו האחרונים הוקדשו לשם הכנת מלכות שלמה וייעודו.