פסוק א:ויעמד שטן. הוא היצה״ר הנטוע בלב האדם:
פסוק א:על ישראל. ר״ל לעשות דבר הרע לישראל:
פסוק ג:יוסף ה׳. על כי היה נראה משאלת המלך אשר יחשוב כי רבים המה ולכן התאוה לדעת מספר׳ ולזה אמר לו יואב מי יתן ועוד יוסף ה׳ עליהם כמו שהם עתה ועוד יתכפלו ויחזרו ויתכפלו עד מאה פעמים:
פסוק ג:הלא וכו׳. ר״ל הלא אדוני המלך יודע אשר כולם לאדוני לעבדים ואם עוד יתרבו הנה ברוב עם הדרת מלך וא״כ למה יבקש לדעת מספרם למה יהיה זה סיבה לעשות שממה לישראל כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין:
פסוק ה:אלף אלפים. ר״ל אף שיואב נתן למלך מספר מועט האמור בש״ב האמת הוא שהיו אלף אלפים וכו׳:
פסוק ו:ולוי ובנימן. ר״ל על כי לא פקד ביניהם לוי ובנימין לזה לא עלה החשבון שנתן למלך כמ״ש כאן כי החשבון האמור כאן היה עם לוי ובנימין (ואף כי לא מנה אותם יתכן שאמר כן באומד הדעת):
פסוק ו:כי נתעב. נתן טעם למה לא פקד את לוי ובנימין ואמר כי דבר המלך היה מאוס בעיני יואב ולזה היה משתמט לומר הלא גם בימי משה לא התפקדו מטה לוי בתוך בני ישראל ובבני בנימין היה כמשתמט לומר די להם מה שנתמעטו בימי פילגש בגבעה:
פסוק ז:על הדבר הזה. בעבור שנמנו בלא כופר נפש:
פסוק ז:ויך את ישראל. ר״ל עי״ז בא הנגף כאשר בחר דוד:
פסוק ח:הדבר הזה. למנותם בלא כופד נפש:
פסוק ח:העבר נא וכו׳. ר״ל לא ימותו לשחת וא״כ ממילא יעבור העון וילך לו הואיל ולא יהיה הנגף:
פסוק ח:כי נסכלתי מאד. ר״ל הלא אני עשיתי סכלות גדול מאד למנותם בלא כופר נפש ומה פשעו הם שימותו במגפה וכאשר לא ימותו לא ימצא בי עון:
פסוק ט:חוזה דוד. כי כל נבואותיו היה לדוד:
פסוק י:שלוש. ר״ל אחת משלש וכן בשתים תתחתן בי (ש״א י״ח) ור״ל באחת משתים:
פסוק יב:אם שלוש שנים רעב. חמור הנגף הבאה בעבור המנין מבלי כופר:
פסוק יב:למשגת. להיות משגת אותך:
פסוק יב:שלשת ימים חרב ה׳. ר״ל יקל בדבר להיות זמן מוגבל ובהשגחת המקום:
פסוק יב:ודבר וכו׳. כפל הדבר פעמים ושלש במ״ש כדרך המקרא:
פסוק יב:ראה. בראיית הלב ובהבנתה:
פסוק יב:את שלחי. הוא המקום ב״ה:
פסוק יג:צר לי מאוד. כאומר הלא כולם קשות הם למאד ועכ״ז אפלה ביד ה׳ זו הדבר כי רחמיו מרובים ורחם ירחם:
פסוק יג:וביד אדם. כי גם בעבור הרעב יצטרכו לבני אדם והמה לא ירחמו:
פסוק טו:וכהשחית. וכאשר הרבה להשחית ראה ה׳ בענים וינחם על הרעה:
פסוק טו:רב עתה. די עתה במה שמתו והרף ידך מלהשחית עוד כזאת כ״א מעט מעט:
פסוק טו:עם גורן. סמוך לגורן ארנן:
פסוק טז:בין הארץ וכו׳. ר״ל עמד באויר:
פסוק יז:ואלה הצאן. רצה לומר בני העם:
פסוק יז:ידך. מכת ידך זו הדבר:
פסוק יז:לא למגפה. לא תשלוט להביא מגפה:
פסוק יח:כי יעלה דוד. אשר יעלה דוד אל הגורן להקים בה מזבח:
פסוק כ:וישב ארנן. החזיר פניו:
פסוק כ:את המלאך. המשחית בעם:
פסוק כ:וארבעת בניו. אשר היו עמו היו מתחבאים א״ע מפחד המלאך:
פסוק כא:עד ארנן. סמוך אל הגורן:
פסוק כב:בכסף מלא. במחיר כסף שלם כל משקלו:
פסוק כב:ותעצר. כדי שתעצר המגפה:
פסוק כג:ויעש. משלי יעשה עולות את הטוב בעיניו ראה וכו׳:
פסוק כג:לעצים. להבעיר האש על המזבח:
פסוק כד:לא אשא. לא אקח אשר לך לתתם לה׳:
פסוק כד:והעלות. ולהעלות עולה מהדבר הניתן לי בחנם:
פסוק כה:במקום. בעבור כל השדה סביב הגורן:
פסוק כו:באש. ר״ל העניה היה במה שירדה האש על המזבח:
פסוק כז:ויאמר וכו׳. להשיב חרבו וכן עשה וישב חרבו לבל להשחית כלל מעתה:
פסוק כח:ויזבח. היה רגיל לזבוח שם קרבנותיו:
פסוק כט:בבמה. הבית שעמד בה המשכן והמזבח נקראה במה ע״ש הבמה שעמד בה והיא המזבח:
פסוק ל:ולא יכול וכו׳. ולזה זבח קרבנותיו על המזבח שעשה בגרן ארנן:
פסוק ל:כי נבעת. וחש כחו מעתה ללכת לגבעון:
