פסוק א:וַיַּעֲמֹד שָׂטָן, יֵצר עַל־יִשְׂרָאֵל, וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל. מחשבותיו והרהוריו הביאו את דויד להחליט לספור את אנשי ישראל.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־יוֹאָב וְאֶל־שָׂרֵי הָעָם: לְכוּ סִפְרוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד־דָּן וְהָבִיאוּ אֵלָי את התוצאות וְאֵדְעָה אֶת־מִסְפָּרָם. לא נראה שהיה במעשה שיקול צבאי או אזרחי ממשי, אף שהשטן בוודאי הסית את דויד לחשוב כמה הדבר חשוב ונצרך. ייתכן שהניעה את דויד לעריכת המפקד ההתעוררות לנהוג כמו בשאר המדינות המתוקנות.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר יוֹאָב: יוֹסֵף ה' עַל־עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים. הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אתה יודע שכֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. אין תסיסות או מרידות שעליך להיערך מולן – לָמָּה, לשם מה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי? הואיל ואינך זקוק לכך, לָמָּה יִהְיֶה המעשה הזה לְאַשְׁמָה, עבֵרה לְיִשְׂרָאֵל? יואב, שכרגיל נשמע לדויד אפילו בהוראות שיש מקום לפקפק בהן, מרגיש כאן שראוי להימנע מהצעת המלך, ושהמניין עלול להביא אשמה על ישראל.
פסוק ד:ואולם דְבַר־הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל־יוֹאָב. הפקודה הייתה נחרצת. במקרים אחרים דויד קיבל את עצתו של יואב גם אם הדבר לא נעם לו, ואילו כאן הרעיון שנכנס לראשו של דויד לא הרפה ממנו, אף שלא היה ברור איזו תועלת תצמח ממנו ולמרות הסתייגותו של יואב. וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל־יִשְׂרָאֵל לערוך מפקד אוכלוסין, וַיָּבֹא חזרה ליְרוּשָׁלִָם.
פסוק ה:וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת־מִסְפַּר מִפְקַד־הָעָם אֶל־דָּוִיד. וַיְהִי כָל־יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב. המניין לא כלל את הנשים והילדים. אמנם מלחמותיו הגדולות של דויד לא הצריכו אף פעם מספרים כאלה של לוחמים, אך כפי הנראה הסיבה הרשמית למניין הייתה צבאית, ועל כן נמנו רק אנשי הצבא. וִיהוּדָה, שנחשב ליחידה בפני עצמה ונפקד בפני עצמו, מנה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. מסתבר שמספרים שלמים כאלה מבוססים על הערכה, ובכל זאת יואב התנגד לרעיון.
פסוק ו:וְלֵוִי, שהיה מפוזר בין השבטים ולא היה קשור לנחלה ולמלחמה, וּבִנְיָמִן, שהיה שבט קטן כי איבד אנשים רבים במלחמה ועדיין לא התאושש מכך לחלוטין, לֹא פָקַד יואב בְּתוֹכָם – עם כל ישראל, כִּי־נִתְעַב, שנוא, בלתי מקובל דְּבַר־הַמֶּלֶךְ אֶת, על יוֹאָב. לכן הוא ניסה ככל יכולתו להתחמק מן הצו ולא לבצעו בשלמות.
פסוק ז:וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה, וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל. התחילה מן הסתם מחלה או מגפה בישראל.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים: חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַתָּה הַעֲבֶר, סלח נָא אֶת־עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. עשיתי שטות.
פסוק ט:וַיְדַבֵּר ה' אֶל־גָּד, חֹזֵה דָוִיד. מלבד נתן הנביא עמד גד הנביא לשירותו של דויד מפעם לפעם. לֵאמֹר.
פסוק י:לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל־דָּוִיד לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': שָׁלוֹשׁ אפשרויות אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ, פורש לפניך, או: מפנה אליך. בְּחַר־לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה, מהן, וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ. אחת מהן תהיה עונשך.
פסוק יא:וַיָּבֹא גָד אֶל־דָּוִיד, וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה־אָמַר ה': עליך להחליט מה תקַבֶּל־לָךְ:
פסוק יב:אִם־שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב, זו אפשרות אחת. וְאִם־שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים תהיה נִסְפֶּה, נהרג מִפְּנֵי־צָרֶיךָ, וְחֶרֶב אוֹיְבֶיךָ תהיה לְמַשֶּׂגֶת, תשיג אתכם. גם אם לא תהיה מפלה גמורה, אנשים רבים ייספו בקרב. וְאִם, או, האפשרות השלישית – שְׁלֹשֶׁת יָמִים תבוא חֶרֶב ה' שמשמעותה – וְדֶבֶר, מחלה מדבקת קשה בָּאָרֶץ, וּמַלְאַךְ ה' מַשְׁחִית בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה רְאֵה, התבונן, או: בחר מָה־אָשִׁיב אֶת־שֹׁלְחִי דָּבָר. אני שליח ה', ועלי להשיב לו את בחירתך.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־גָּד: צַר־לִי מְאֹד שגרמתי בחטאי לאסון הזה, אבל אני חייב בכל זאת להחליט בין האפשרויות הללו – אֶפְּלָה־נָּא בְיַד־ה', אני מעדיף לקבל את הדֶבר, שנתון רק ביד ה', כִּי־רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד, ואפשר יהיה לבקש רחמים שתתבטל המגפה, ואילו בְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּל. אינני רוצה ליפול במלחמה, וגם לא ברעב, שהוא צרה המתמשכת והולכת, ואנשים הסובלים ממנו מסורים לחסדיהם של בשר ודם.
פסוק יד:וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.
פסוק טו:וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים בשלב מסוים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ. וּכְהַשְׁחִית, לקראת השחתת ירושלים רָאָה ה' בצרתם וַיִּנָּחֶם, התחרט כביכול עַל־הָרָעָה, כמו שאמר דויד שרחמי ה' מרובים, וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית: רַב, די עַתָּה, הֶרֶף, עזוב יָדֶךָ מלהכות עוד את ישראל. וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם, ליד גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. הכתוב מתאר את השתלשלות האירועים:
פסוק טז:וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלִָם, לסימן שהוא עומד להשחית את העיר. וַיִּפֹּל דָּוִיד על פניו מחמת האימה או הכבוד, וְאילו הַזְּקֵנִים לא ראו את המחזה, כי היו מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל־פְּנֵיהֶם.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים: הֲלֹא אֲנִי הוא שאָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם, וַאֲנִי־הוּא אֲשֶׁר־חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן – ישראל מֶה עָשׂוּ?! לא ראוי שייפגעו. ה' אֱלֹהַי, תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי, עדיף שהעונש ייפול עלי ועל משפחתי, ואילו בְעַמְּךָ לֹא תהי ידך לְמַגֵּפָה.
פסוק יח:וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל־גָּד בחזון נבואי לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי. כדי להתפלל דויד לא היה זקוק למתווכים, אבל אין כוחו מספיק לקבל את דבר ה' במישרין, וגד היה שוב השליח.
פסוק יט:וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר־גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם ה'.
פסוק כ:וַיָּשָׁב, פנה אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־הַמַּלְאָךְ, וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים בתוך הגורן, כי חשבו שעדיף להתחבא בשעת המגפה, וְאָרְנָן יצא ממחבואו והיה דָּשׁ חִטִּים.
פסוק כא:וַיָּבֹא דָוִיד עַד־אָרְנָן. וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־דָּוִיד, וַיֵּצֵא מִן־הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה.
פסוק כב:וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־אָרְנָן: תְּנָה־לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה־בּוֹ מִזְבֵּחַ לַה'. בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי, ובכך תֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל־דָּוִיד: קַח־לָךְ במתנה, וְיַעַשׂ, ויעשה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו. יתרה מזו, רְאֵה נָתַתִּי גם את הַבָּקָר שיש פה לָעֹלוֹת, וְאת הַמּוֹרִגִּים, לוחות הדישה הנמשכים אחר הבהמות, לָעֵצִים הנדרשים לשריפת הקרבן, וְהַחִטִּים שבגורן ישמשו לַמִּנְחָה. את הַכֹּל נָתָתִּי. אני מוכן לתת הכול, אינך צריך לקנות דבר.
פסוק כד:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן: לֹא, כִּי־קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא. אני מתעקש לקנות, כִּי לֹא־אֶשָּׂא, אקח את אֲשֶׁר־לְךָ לַה' וְהַעֲלוֹת, ולא אעלה עוֹלָה חִנָּם. אינני יכול להביא קרבן לה' ממה שאינו שייך לי. מכיוון שאני רוצה לבנות מזבח, אשלם תמורת המקום.
פסוק כה:וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּעבור המָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת. נראה שדויד לא קנה רק את הגורן, אלא חלקה גדולה יותר. לפי המשך הסיפור, חלק גדול מן ההר או כולו היה שייך לארנן. את כל שטח המוריה, שכפי הנראה עמד אז מחוץ לעיר, קנה דויד כדי להקים עליו מקדש.
פסוק כו:וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, וַיִּקְרָא אֶל־ה'. וַיַּעֲנֵהוּ ה' בירידת אֵשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. ירידת האש שימשה לדויד סימן לפיוס –
פסוק כז:וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ, וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל־נְדָנָהּ. עד כה המלאך נכון להמשיך או להפסיק, ועכשיו הורה לו ה' לעצור.
פסוק כח:בָּעֵת הַהִיא, בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי־עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי, וַיִּזְבַּח שָׁם.
פסוק כט:וכהערת רקע – וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה היו בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן ולא בירושלים.
פסוק ל:וְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו – לפני המזבח שבגבעון לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים, כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'. בזמן שהמלאך ניצב וחרבו בידו, דויד פחד לצאת מהעיר. לכן הוא לא הלך להקריב קרבן במקום הראוי לכך, ובמקום לצאת לגבעון בנה דויד מזבח חדש במצוות הנביא, ועליו הקריב את קרבנות הכפרה. חֶרֶב מַלְאַךְ ה'. אמנם הוא הביא את הארון לירושלים כי רצה שיהיה סמוך אליו, אבל לא היה ברור לו אם אכן זהו מקומו הראוי. על כן הוא הונח בינתיים באוהל ולא במקום קבע, וגם את כלי המקדש לא העביר דויד לירושלים.
