הקרבנות שהקריבו בני הגולה, הקרבנות בחנוכת המשכן, והקרבנות לעתיד לבוא
א. האם השעירים שהקריבו בני הגולה היו חטאות או עולות?
נאמר בסוף פרקנו (לה):
הבאים מהשבי, בני הגולה, הקריבו עֹלות לאלקי ישראל, פרים שנים עשר על כל ישראל, אילים תשעים וששה, כבשים שבעים ושבעה, צפירי [=שעירי] חטאת שנים עשר, הכל עולה לד'.
סוף הפסוק קשה: כיצד יתכן ש"צפירי חטאת שנים עשר - הכל עולה לד'"? והרי חטאת אינה עולה, ועולה אינה חטאת!
כתב ה"מצודת דוד": "הכל עולה - רוצה לומר: אף החטאות היו כליל, כעולה, ולא אכלום הכהנים, והוראת שעה היתה".
מקור דבריו הוא בגמרא במסכת הוריות (דף ו ע"א).
כך נאמר שם:
'הבאים מהשבי הגולה הקריבו [עלות] לאלקי ישראל פרים שנים עשר וגו', הכל עולה', 'הכל עולה' סלקא דעתך? אפשר שחטאת עולה? אלא הכל כעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת. דתניא: רבי יהודה אומר: על עבודת כוכבים הביאום, ואמר רב יהודה אמר שמואל: על עבודת כוכבים שעשו בימי צדקיהו.
פירש רש"י:
שהיו שעירין של צבור, הנשרפין, לפי שהכניסו דמן לפני ולפנים, כדכתיב: 'וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש [לא תאכל, באש תשרף' (ויקרא ו, כג)], כדתנן (זבחים דף מז): 'פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין', דהיינו שעירי עבודת כוכבים דצבור.
שאלה על כך הגמרא: "והא מזידין הוו"! כלומר: בימי צדקיהו עבדו עבודה זרה במזיד, וקרבן חטאת על עבודה זרה בא רק על שוגג!
ענתה הגמרא: "הוראת שעה היתה". פירש רש"י: "אף על גב דהוו מזידין הוו מתכפרים".
והוכיחה הגמרא את תשובתה:
הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, 'אילים תשעים וששה, כבשים שבעים ושבעה' כנגד מי?
אלא הוראת שעה היתה, הכא נמי הוראת שעה היתה.
נמצאנו למדים שהקרבנות שהקריבו בזמן עזרא לא היו על פי הדין הרגיל, אלא באו בהוראת שעה.
ב. קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח
מעין זה מצאנו גם בחנוכת הנשיאים בפרשת נשא.
באותה חנוכה הקריב כל אחד מהנשיאים:
קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה, מזרק אחד כסף, שבעים שקל בשקל הַקֹדש, שניהם מלאים סֹלת בלולה בשמן למנחה.
כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת.
פר אחד בן בקר, איל אחד, כבש אחד בן שנתו, לעֹלה.
שעיר עזים אחד לחטאת.
ולזבח השלמים בקר שנים, אילם חמשה, עתֻדים חמשה, כבשים בני שנה חמשה.
(במדבר ז, יג-פג)
וקשה: הרי קטורת אינה באה על ידי יחיד, ואינה באה בנדבה, ואינה מוקטרת על המזבח החיצון, אלא על המזבח הפנימי!
עוד קשה: הרי חטאת אינה באה בנדבה!
כתב רש"י שם (ז, יד): "מלאה קטרת - לא מצינו קטרת ליחיד, ולא על מזבח החיצון, אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה".
הוסיף הרמב"ן (ז, יג):
חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינים הקרבים עליו, על כן הביאו מנחה, וקטורת, ועולה, וחטאת, ושלמים. והקטורת והחטאת הוראת שעה, שאינם באים בנדבה, אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן, כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד, כי החטאת והאשם דבר אחד, ושם אחד הוא, ותורה אחת להם [עיין ויקרא ז, ז, וברב חד"ש וב"בית היין"].
והוסיף הרלב"ג (ז, י): "והנה היה בזה הענין חידוש, שהתנדבו קטרת, ואין היחיד מתנדב קטרת, ושיהיה זה הקרבן דוחה את השבת, ואין קרבן יחיד דוחה שבת, כל שכן כשהיה נדבה, שאין נדבה דוחה את השבת, אלא שכבר היה זה על פי הגבורה".
נמצאנו למדים שכשם שעולי הגולה הקריבו קרבנות בהוראת שעה, כך גם הנשיאים הקריבו קרבנות בהוראת שעה בחנוכת המשכן, כמעט אלף שנה קודם לכן.
ג. הקרבנות לעתיד לבוא
כעין מה שמצאנו בימי עזרא, ובימי הנשיאים מצאנו גם לעתיד לבוא.
כך כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ב הלכות י"ד ט"ו):
כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל (פרק מ"ג), ומנין אותן הקרבנות, וסדרי העבודה הכתובים שם, כולם מלואים הן, ואין נוהגין לדורות, אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואים עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח, כשיבנה בית שלישי.
וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות, והקריבו בשבת, כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד, כאשר מפורש שם.
וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו, ואינן נוהגין לדורות.
אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו, כמו שהעתיקום מפי משה רבינו, אין להוסיף עליהם ואין לגרוע.
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בבנין בית המקדש השלישי ובהקרבת הקרבנות בו.