פסוק א:באדין. אז כאשר הגיע המכתב ליד דריוש:
פסוק א:שם טעם. צוה המלך הדבר:
פסוק א:ובקרו. ובדקו בבית הספרים שהאוצרות מונחים שם בבבל:
פסוק ב:והשתכח באחמתא. ונמצא מכתב של מגילה אחת שם באחמתא כן פתרו אנשי הפתרון שהוא כלי העשוי לאגרות ולגליונים ולספרים והעמידוהו מגזרת חמת מים והאל"ף אשר בתיבה אינה עיקר כיתר המלין אשר בשאר ל' ארמית:
פסוק ב:בבירתא. באותה בירה אשר במדי המדינה:
פסוק ב:וכן כתיב. וכן היה כתוב בתוכה זכרון שלה:
פסוק ג:בית אלהא בירושלים. בבית אלהים בירושלים מה יהא עליו הבית יבנה:
פסוק ג:אתר די דבחין. שהוא מקום שזובחים שם זבח:
פסוק ג:ואושוהי מסובלין. וכותליו יהיו מיוסדין, כמו ואושיא יחיטו (לעיל):
פסוק ג:רומיה אמין שתין. רום הבית ששים אמה וששים אמה רחבו:
פסוק ד:נדבכין. ל' כתלים וקירות הכתלים היו של אבן גלל, גלל מרמר"א בלע"ז:
פסוק ד:ונדבך. וכותל של עץ חדש מבפנים כענין בנין הבית אשר בנה שלמה:
פסוק ד:ונפקתא. והוצאה לצורך הבית ולשאר דברים אשר לבית תנתן להם מבית המלך:
פסוק ה:ואף מאני. ואף כלי הקדש של בית האלהים של זהב וכסף אשר נבוכדנצר הוציאם מן היכל שבירושלים והוליכם לבבל:
פסוק ה:ויהך. ילך כל המעשה הזה להיכל אשר בירושלים למקומו:
פסוק ה:ותחת. ויהי מונח בביתו של הקב"ה:
פסוק ו:כען תתני וגו'. זו היא תשובה אשר השיב דריוש אל תתני ושתר בוזני:
פסוק ו:די בעבר נהרה. לצד ארץ ישראל שהוא עבר הנהר לאותן שבבבל:
פסוק ו:רחיקין הוו מן תמה. רחוקים תהיו משם מבנין בהמ"ק שלא תרפו ידי עושי המלאכה:
פסוק ז:פחת יהודיא. שלטוני היהודים יעשו דבר זה:
פסוק ז:ולשבי יהודיא. ולזקני היהודים אני מצוה:
פסוק ז:בית אלהא דך. בית אלהים זה:
פסוק ח:ומני שים טעם. וממני יהיה צווי זה:
פסוק ח:למא די תעבדון. לאותו בנין המלאכה אשר תעשון עם זקני היהודים האלה לבנות ביתו של הקב"ה:
פסוק ח:ומנכסי מלכא. מנכסי המלך יהיו עושים הבנין הזה:
פסוק ח:די מדת עבר נהרה. מן המס של עבר הנהר אשר למלך, מדת מס כמו מנדה בלו והלך (לעיל ד') אספרנא. מהרה יבנה הבנין אספרנה אישפלונטמנ"ט בלע"ז:
פסוק ח:נפקתא תהוא מתיהבא. הוצאה תהיה ניתנת לאנשים האלה אשר לא יתבטלו ממלאכתן:
פסוק ט:ומה חשחן. ומה שיהיו חוששין:
פסוק ט:ובני תורין. בני בקר ואילים וכבשים לעולות לאלהי השמים:
פסוק ט:וחנטין. לסלתות ומלח לקרבנות. ויין לנסכים. ושמן למנחות כאשר יאמרו הכהנים אשר בירושלים יהי נתון להם דבר יום ביומו:
פסוק ט:די לא שלו. בלא דיחוי שנ"צ דישטורבי"ר בלע"ז:
פסוק י:די להון. למען אשר יהיו מקריבים ניחוחים לאלהי השמים ויהיו מתפללים על חיי המלך ובניו:
פסוק יא:ומני שים טעם. וממני שים צווי ושימת דבר אשר כל אדם אשר ישנה דבר זה יתנסח. יחרב עציו מביתו שיחרב ביתו, יתנסח כמו ונסחתם מעל האדמה (דברים כ״ח:ס״ג):
פסוק יא:וזקיף יתמחא עלוהי. ועץ לתלותו יהא גבוה עליו שיתלה על העץ:
פסוק יא:וביתה נולו יתעבד. וביתו יעשה אשפה על כך:
פסוק יא:נולו. ענין טינוף ומחראות:
פסוק יב:ואלהא די שכן שמיה. והאלהים אשר שכן שמו שם:
פסוק יב:ימגר. ימגר ויפגר כל אותו מלך וכל אותו עם אשר ישלח ידו להחריב ולהשחית ביתו זה של ה' אשר בירושלים:
פסוק יב:שמת טעם. שמתי ציווי דבר זה אשר יעשה הבנין מהרה עד כאן תשובתו של דריוש:
פסוק יג:אספרנא עבדו. מהרה עשו:
פסוק יד:ושבי יהודיא. וזקני היהודים היו בונין ומצליחין במלאכתן כנבואת חגי וזכריה ובנו ויסדו את הבנין מן צווי של אלהי ישראל ומרשות כורש מלך פרס הראשון אשר הוחל יסוד הבנין בימיו ומרשות דריוש זה מלך פרס:
פסוק יד:וארתחששתא. הוא דריוש ונקרא ארתחששתא ע"ש המדינה והמלכות כי כל מלכי פרס היו נקראים כך כאשר כל מלכי מצרים נקראים פרעה:
פסוק טו:ושיציא. ביתה דנה וסוף תשלום בית זה היה עד יום שלישי לחדש אדר שהיא שנת שש לדריוש המלך ונמצא בנין הבית היה ד' שנים:
פסוק יז:והקריבו לחנוכת. הקריבו לחנוכת בית זה קרבנות הללו והוראת שעה היתה:
פסוק יח:והקימו כהניא בפלוגתהון. שהיו הכהנים חלוקים בעבודתם ולוי' במשמרות':
פסוק יט:את הפסח. עכשיו עשו ישראל את הפסח בי"ד בניסן זה הבא אחר אדר זה שהושלם הבנין בו:
פסוק כא:וכל הנבדל. הם הגרים שנבדלו מטומאת העבוד' כוכבים לידבק בישראל:
פסוק כב:והסב לב מלך אשור עליהם. והקב"ה הסב לב מלך אשור על ישראל היושבים בממשלתו בארץ אשור להחזיקם ולסייע במלאכת הבנין: