פסוק א:בערים. היו בערי נחלתם:
פסוק א:כאיש אחד. ר״ל חיש מהר כביאת איש אחד:
פסוק ב:בן שאלתיאל. בן בנו היה כמ״ש (בד״ה):
פסוק ב:להעלות עליו עולות ככתוב וגו׳. המה עולות התמיד:
פסוק ג:כי באימה. כי בעבור האימה והפחד שהיה עליהם מעמי הארצות מהרו בבנין המזבח להקריב בו לה׳ ולשאול מעמו העזר בעת הבאת הקרבנות:
פסוק ג:עולות לבקר ולערב. הם התמידין:
פסוק ד:את הג הסוכות. ר״ל קרבנות החג:
פסוק ד:ועולות יום וגו׳. העולות הראויות לכל יום במספר הראוי כמשפט התורה הביאו של כל יום ביומו:
פסוק ה:ואחרי כן. אחר סוכות הקריבו בו עולות תמיד בתמידות מבלי הפסק ועולות לחדשים וכו׳:
פסוק ה:ולכל מתנדב. הקריבו לכל מי אשר התנדב קרבן:
פסוק ו:החלו. אז התחילו להעלות וכו׳ אבל לא הקריבו בתמידות עד אחר הסוכות:
פסוק ו:לא יסד. עדיין לא בנו היסוד:
פסוק ז:לחוצבים. המה כורתי האבנים ממקום מחצבם:
פסוק ז:ולחרשים. הם האומנים בוני הקיר:
פסוק ז:לצדונים ולצורים. כי יודעים המה לכרות העצים כמ״ש (במ״א) בבנין שלמה:
פסוק ז:אל ים יפוא. להשיטם עליו ולבוא לירושלים:
פסוק ז:כרשיון. כרשות כורש אשר היה עליהם לבנות את הבית:
פסוק ח:בחדש השני. הוא אייר:
פסוק ח:החלו זרובבל וגו׳. התחילו בבנין:
פסוק ח:לנצח. לומר שירה ולנגן בעת הבנין:
פסוק ט:לנצח על עושה המלאכה. לנגוש עליהם לבל ירפו ידיהם מן המלאכה:
פסוק ט:בני חנדד וגו׳. גם הם היו נוגשים על עושי המלאכה:
פסוק י:מלובשים. בבגדי כבוד ובידם החצוצרות:
פסוק י:על ידי דוד. בההלול האמור ע״י דוד:
פסוק יא:ויענו בהלל. הרימו קול בהלל וכו׳ לומר כי טוב להודות לה׳ כי לעולם מושך חסדו על ישראל:
פסוק יא:על הוסד. כל השמחות הללו היו על אשר הניחו היסוד מבית ה׳:
פסוק יב:את הבית הראשון. שבנה שלמה:
פסוק יב:ביסדו. בעת יסדו הבית הזה:
פסוק יב:בעיניהם. ר״ל והמה רואים:
פסוק יב:בוכים. היו בוכים על כי היה קטן הרבה מן הבית הראשון:
פסוק יב:ורבים. אשר לא ראו הבית הראשון הם היו מריעים בשמחה להרים קול גדול על שמחת הבנין:
פסוק יג:ואין העם מכירים. אותן השומעים לא היו מכירים קול תרועת השמחה מפני קול הבכי:
פסוק יג:כי העם. עם כי העם השמחים היו מריעים תרועה גדולה אבל קול הבכי נשמע עד למרחוק ובטל קול השמחים:
