פסוק א:וּבִשְׁנַת אַחַת לְמלכותו העצמאית של כוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת, כאשר תם הזמן שנקצב בדְּבַר־ה' מִפִּי יִרְמְיָה. ירמיהו הנביא צפה שהגולים ייגאלו מבבל במלאות שבעים שנה, ואף על פי שחשבון השנים אינו ברור לגמרי, הכול הכירו בכך שבשיבת ישראל לארצם מתקיימת נבואת ירמיה. אז הֵעִיר ה' אֶת־רוּחַ, הפעיל את נפשו של כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל, כורש הכריז בְּכָל־מַלְכוּתוֹ, אף שרוב היהודים גרו במקום אחד, היו מהם שהתפזרו גם בארצות נוספות, וְאת ההודעה הוא שלח לא רק בעל פה – גַם־בְּמִכְתָּב. הופצו מסמכים שהייתה להם חשיבות לאחר כמה שנים, כאשר התעוררו בעיות סביב בניין המקדש וקיומו, והיה צורך להסתמך על מכתביו של כורש, לֵאמֹר:
פסוק ב:כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: את כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם. מלכותי היא מתנה מאת ה' אלוקי ישראל. גם כלפי עמים אחרים נהג כורש לזהות את עצמו עם מנהגיהם ודתותיהם, כאן הדגיש שה' הוא שנתן לו את כל הארצות, וְהוּא־פָקַד עָלַי לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בּארץ יהוּדָה. זהו ציווי שבא מלמעלה, ואותו אני מבקש למלא. לפקודה הזו יש השלכות מעשיות:
פסוק ג:מִי־בָכֶם מִכָּל־עַמּוֹ – עַם ה' אלוקי השמים, עם ישראל, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, יעזור לו אלוקים, וְיַעַל, ויעלה לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת־בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. כורש מדבר כמעט כמו מלך ישראל. נוסח הצהרתו מעיד על תפיסתו – הוא מרגיש שעליו להודות לה', שהוא קשור אליו, ושמשום כך הוא מעוניין בבניית המקדש בירושלים. אמנם אין בכך פקודה הגוזרת על היהודים לעלות ארצה, אבל הוא פונה אל היהודים המרגישים כמותו, שיש לבנות את המקדש שנחרב, וקורא להם לקום מרצונם ולנסוע. בבל מרוחקת מיהודה מרחק הגון, ומדובר במסע מפרך. ברור לכורש שלא הכול ייענו לקריאתו. על כן הוא אומר:
פסוק ד:וְכָל־הַנִּשְׁאָר מהיהודים מִכָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא, שכל אחד מהעולים גָר־שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ, יטעינוהו אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה. על אנשי מקומו לסייע לו בממון עִם, נוסף על הַנְּדָבָה שהם שולחים לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. כורש עורר את היהודים לעזור לעולים ואף דרבן אותם לשלוח נדבה לירושלים. גם אם הוא לא הכיר את מצבה של הארץ החרבה שאליה ילכו העולים לאשורו, הוא הניח שהם יזדקקו לממון רב נוסף על הוצאות הדרך. מלבד זאת, כורש עצמו וכמה מלכים אחריו נתנו נדבה לבית ה', והיה ברור לו שבני ישראל צריכים להירתם למפעל התנדבותי זה. אין בהצהרתו של כורש רק מתן רשות ליהודים לעלות; כורש עודד אותם לחזור לארצם, לבנות את המקדש ולהקים להם בית לאומי.
פסוק ה:וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת, ראשי משפחות שלִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְכֹל, כל מי שהֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת־רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת־בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק ו:וְכָל האנשים שהיו סְבִיבֹתֵיהֶם ולא עלו, חִזְּקוּ אותם בִידֵיהֶם בִּכְלֵי־כֶסֶף, בַּזָּהָב, בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת, מעדנים או מתנות, לְבַד עַל־כָּל־הִתְנַדֵּב, חוץ ממה שאנשים התנדבו לתת לבית ה' לכשייבנה.
פסוק ז:וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא מהאוצרות אֶת־כְּלֵי בֵית־ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. הכלים שנלקחו מבית המקדש הראשון, היו באוצרו של מלך בבל ועברו לידי מלך פרס.
פסוק ח:וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל־יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר, וַיִּסְפְּרֵם, העביר אותם תוך כדי ספירה לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא, הראש אשר לִיהוּדָה.
פסוק ט:וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם של הכלים: אֲגַרְטְלֵי, כנראה כלי קיבול גדולים, עשויים זָהָב – שְׁלֹשִׁים; אֲגַרְטְלֵי־כֶסֶף – אָלֶף; מַחֲלָפִים, סכיני שחיטה, כנראה סכינים מעוטרים או בעלי איכות מיוחדת – תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים;
פסוק י:כְּפוֹרֵי, מזרקים, מעין ספלים המשמשים לזריקת הדם על המזבח לכפרה, או: טסים מזָהָב – שְׁלֹשִׁים; כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים, בעלי חשיבות שנייה, או: כפולים, למלאי. מאלו היו הרבה יותר – אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה; כֵּלִים אֲחֵרִים מכלי המקדש שלא פורטו – אָלֶף. ייתכן שביניהם היו כלי הקודש השייכים למנורה או לשולחן, שנעשו מזהב טהור.
פסוק יא:כָּל הכֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף, המספר שכלל גם כלים שלא נמנו היה חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת מכל הסוגים והגדלים. הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת, עליית הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם. הכלים שקיבל ששבצר מכורש על מנת להביא אתו לירושלים, היו אמורים להיות הכלים הראשונים שישמשו בבית המקדש.
