פסוק א:וְדָרְיָוֶשׁ מָדָאָה קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין. [ודריוש המדי קיבל את המלכות של בבל כשהיה בן שישים ושתיים] לאחר נפילת בלשאצר. למעשה הייתה זו תוצאה של שיתוף הפעולה בין דריוש וכורש, שניצחו יחד את האימפריה הבבלית והקימו את הממלכה המשותפת של פרס ומדי.
פסוק ב:שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ, וַהֲקִים עַל־מַלְכוּתָא לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין דִּי לֶהֱוֹן בְּכָל־מַלְכוּתָא. [טוב היה לפני דריוש, נראה בעיניו, והעמיד על הממלכה את מאה ועשרים האחשדרפנים, הנציבים, מושלי המדינות, שיהיו פרושים בכל הממלכה.]
פסוק ג:וְעֵלָּא מִנְּהוֹן סָרְכִין תְּלָתָה, דִּי דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן, דִּי־לֶהֱוֹן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא, וּמַלְכָּא לָא־לֶהֱוֵא נָזִק. [ולמעלה מהם שלושה סרכים, פקידים גבוהים במלכות פרס, שדניאל אחד מהם, שיהיו האחשדרפנים הללו נותנים להם עצה, וכך המלך לא ייפגע.] בממלכה העצומה הזאת כל אחד מהאחשדרפנים הוא למעשה מושל מדינה, לעתים גדולה למדי. לפיכך נזקק המלך לממונים על האחשדרפנים, שיקבלו מהם דיווחים ויוודאו שענייני המלוכה מתנהלים כראוי. דניאל התמנה לעמוד מעל השרים משום שעוד בבבל נחשב גדול החכמים, אף שהכול ידעו שאינו בבלי.
פסוק ד:אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דְּנָה הֲוָא מִתְנַצַּח עַל־סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא, כָּל־קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ, וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל־כָּל־מַלְכוּתָא. [אז מעמדו של דניאל זה התחרה עם הסרכים והאחשדרפנים, מפני שרוח יתרה הייתה בו, והמלך שקל להעמידו על כל המלכות] למנותו מעין ראש ממשלתו של מלך פרס.
פסוק ה:אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל מִצַּד מַלְכוּתָא. [אז הסרכים והאחשדרפנים ביקשו למצוא עילה לדניאל, חיפשו תואנה כנגדו באשר לענייני המלכות.] הם רצו להוכיח למלך שדניאל אינו ממלא את תפקידו כראוי. כפי הנראה, דווקא משום שדניאל לא היה אחד מהם, הוא שם לב להנהלת החשבונות, להעברת המסים, לגיוס לצבא וכיוצא באלה, והם לא היו מרוצים מכך שדניאל עומד על גביהם. וְכָל־עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא־יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה, כָּל־קֳבֵל דִּי־מְהֵימַן הוּא, וְכָל־שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי. [וכל עילה ומעשה שחיתות לא יכלו למצוא, מפני שנאמן הוא, וכל שגיאה ומעשה שחיתות לא נמצאו בו.]
פסוק ו:אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ אָמְרִין דִּי לָא נְהַשְׁכַּח לְדָנִיֵּאל דְּנָה כָּל־עִלָּא, לָהֵן הַשְׁכַּחְנָא עֲלוֹהִי בְּדָת אֱלָהֵהּ. [אז האנשים ההם אמרו: מכיוון שלא נמצא בדניאל זה כל תואנה, דופי, לכן מצאנו עליו דבר שקשור בדת אלוהיו.] נשתמש בדבקותו של דניאל בתורת ישראל כדי להפיל אותו.
פסוק ז:אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּן הַרְגִּשׁוּ עַל־מַלְכָּא, וְכֵן אָמְרִין לֵהּ: דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא, לְעָלְמִין חֱיִי! [אז השרים והאחשדרפנים רגשו, חברו בהתרגשות וברעש אל המלך, וכך אמרו לו: דריוש המלך, לעולם חיֵה!]
פסוק ח:אִתְיָעַטוּ כֹּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא, סִגְנַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא, הַדָּבְרַיָּא וּפַחֲוָתָא לְקַיָּמָה קְיָם מַלְכָּא וּלְתַקָּפָה אֱסָר, דִּי כָל־דִּי־יִבְעֵא בָעוּ מִן־כָּל־אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד־יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ, מַלְכָּא, יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא. [התייעצו כל סרכי הממלכה, הסגנים והאחשדרפנים, הקצינים והפחות להעמיד את חוק המלך ולחזק גזרה, שכל מי שיבקש בקשה מכל אלוה ואדם תוך שלושים יום, חוץ ממך, מזולתך, המלך, יושלך לגוב, מאורה, בור האריות.] הם הציעו למלך להדגיש את מעמדו ולחזק את כוחו באמצעות חוק שיקבע שהמלך הוא המקור היחידי לכל ברכה ועזרה. אסור יהיה לבקש בקשה מאדם או להתפלל לאל כלשהו, אלא לפנות רק אל המלך, שכן המושל באימפריה נתפס אז כדמות אלוהית למחצה.
פסוק ט:כְּעַן, מַלְכָּא, תְּקִים אֱסָרָא וְתִרְשֻׁם כְּתָבָא דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה כְּדָת־מָדַי וּפָרַס דִּי־לָא תֶעְדֵּא. [כעת, המלך, אַשר את הגזרה ורשוּם כתב, חקוֹק חוק בל ישונה, שלא יוחלף, כדת מדי ופרס אשר לא תעבור.] הם ביקשו מהמלך שלא רק יטיל את הגזרה אלא גם יקבע אותה כחוק שאי-אפשר לבטלו. ברור שהם לא התכוונו למנוע את שינוי החוק על ידי אנשים אחרים בלבד, אלא בעיקר ביקשו להתמודד בכך עם אפשרות שהמלך יתחרט.
פסוק י:כָּל־קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא דָּרְיָוֶשׁ רְשַׁם כְּתָבָא וֶאֱסָרָא. [לנוכח זה המלך דריוש רשם כתב וגזרה.]
פסוק יא:וְדָנִיֵּאל, כְּדִי יְדַע דִּי־רְשִׁים כְּתָבָא, עַל לְבַיְתֵהּ, וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל־בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ, כָּל־קֳבֵל דִּי־הֲוָא עָבֵד מִן־קַדְמַת דְּנָה. [ודניאל, אף בשעה שידע שנרשם הכתב – הגזרה, נכנס לביתו, וחלונות היו פתוחים לו בעלייתו לכיוון ירושלים, ושלוש פעמים ביום הוא היה כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלוקיו, כפי שהיה עושה מלפני כן,] מאז ומעולם.
פסוק יב:אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ, וְהַשְׁכַּחוּ לְדָנִיֵּאל בָּעֵה וּמִתְחַנֵּן קֳדָם אֱלָהֵהּ. [אז האנשים האלו רגשו, חברו בהתרגשות, נחפזו, או: שמו לב, ומצאו את דניאל מבקש ומתחנן לפני אלוהיו.]
פסוק יג:בֵּאדַיִן קְרִבוּ וְאָמְרִין קֳדָם־מַלְכָּא עַל־אֱסָר מַלְכָּא: הֲלָא אֱסָר רְשַׁמְתָּ דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִבְעֵא מִן־כָּל־אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד־יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ, מַלְכָּא, יִתְרְמֵא לְגוֹב אַרְיָוָתָא?! [אז ניגשו ואמרו לפני המלך על אודות גזרת המלך: הלוא גזרה רשמת שכל אדם שיבקש מכל אל ואדם עד שלושים ימים חוץ ממך, המלך, יושלך לגוב האריות?!] עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: יַצִּיבָא מִלְּתָא, כְּדָת־מָדַי וּפָרַס דִּי־לָא תֶעְדֵּא. [ענה המלך ואמר: נכון הדבר – כדת מדי ופרס שלא תעבור.]
פסוק יד:בֵּאדַיִן עֲנוֹ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא דִּי דָנִיֵּאל דִּי מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד, לָא־שָׂם עֲלָךְ, מַלְכָּא, טְעֵם וְעַל־אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ. [אז ענו האנשים האלה ואמרו לפני המלך שדניאל שמבני גלות יהודה, לא מתייחס אליך, המלך, ואל הגזרה שחקקת, ושלוש פעמים ביום הוא מתפלל תפילתו.]
פסוק טו:אֱדַיִן מַלְכָּא, כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע, שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי, וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ, וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָה מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ. [אז המלך, כאשר את הדבר שמע, מאוד הורע בעיניו ואל דניאל שם לב לחלצו, ועד בוא, שקיעת השמש היה משתדל להצילו.] המלך אהב את דניאל והאמין בו ועל כן ניסה למצוא דרכים להצילו מהגזרה.
פסוק טז:בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ עַל־מַלְכָּא וְאָמְרִין לְמַלְכָּא: דַּע, מַלְכָּא, דִּי־דָת לְמָדַי וּפָרַס דִּי־כָל־אֱסָר וּקְיָם דִּי־מַלְכָּא יְהָקֵים, לָא לְהַשְׁנָיָה. [אז האנשים הללו רגשו על המלך ואמרו למלך: דע, המלך, כי דת למדי ופרס היא שכל גזרה וחוק שהמלך יקים, לא ישונו.] הם ידעו שהמלך איננו שש כלל לממש את העונש המגיע לדניאל על פי החוק, והוא מנסה להצילו, אבל טענו שכיוון שהפקודה מעוגנת בדתי מדי ופרס, אי-אפשר לבטלה.
פסוק יז:בֵּאדַיִן מַלְכָּא אֲמַר, וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל: אֱלָהָךְ, דִּי אַנְתְּ פָּלַח־לֵהּ בִּתְדִירָא, הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ. [אז, משלא הייתה לו ברירה, המלך ציווה, והביאו את דניאל והשליכו אותו לגוב האריות. ענה המלך ואמר לדניאל: אלוהיך, שאתה עובד אותו תמיד, הוא יצילך] כי אני אינני יכול לעשות דבר.
פסוק יח:וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל־פֻּם גֻּבָּא. וְחַתְמַהּ מַלְכָּא בְּעִזְקְתֵהּ וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי, דִּי לָא־תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל. [והובאה אבן אחת והושמה על פי הגוב. וחתם אותהּ המלך בחותמו ובחותם שריו, כדי שלא ישתנה הרצון באשר לדניאל] כדי שלא ינסו להציל אותו מגוב האריות. ייתכן שהשרים הוסיפו את חותמיהם משום שחששו שהמלך יסיר את החותם.
פסוק יט:אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ וּבָת טְוָת, וְדַחֲוָן לָא־הַנְעֵל קָדָמוֹהִי, וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי. [אז הלך המלך להיכלו ולן בהיותו בצום. ועינוגים, או: שולחנות לא הוכנסו לפניו, ושנתו נדדה עליו] מרוב דאגתו לדניאל.
פסוק כ:בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַרְפָּרָא יְקוּם בְּנָגְהָא, וּבְהִתְבְּהָלָה לְגֻבָּא דִי־אַרְיָוָתָא אֲזַל. [אז המלך בשחר קם עם האור, ובחיפזון אל גוב האריות הלך.]
פסוק כא:וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא, לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק, [וכאשר התקרב אל הגוב, לדניאל בקול עצוב צעק] כי דניאל היה בתוך הגוב ואי-אפשר היה לראותו. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל: דָּנִיֵּאל, עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא, אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח־לֵהּ בִּתְדִירָא, הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן־אַרְיָוָתָא? [ענה המלך ואמר לדניאל: דניאל, עֶבד האלוה החי, אלוהיך שאתה עובד לו תמיד, האם יכול היה לחלץ אותך מן האריות?]
פסוק כב:אֱדַיִן דָּנִיֵּאל עִם־מַלְכָּא מַלִּל: מַלְכָּא, לְעָלְמִין חֱיִי! [אז דניאל עם המלך דיבר: המלך, לעולם חיֵה!]
פסוק כג:אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא, וְלָא חַבְּלוּנִי, כָּל־קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי, וְאַף קָדָמָךְ, מַלְכָּא, חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת. [אלוהי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות, ולא פגעו בי, מפני שלפניו זכות נמצאה לי, וגם לפניך, המלך, פֶּגע לא עשיתי.]
פסוק כד:בֵּאדַיִן מַלְכָּא שַׂגִּיא טְאֵב עֲלוֹהִי, וּלְדָנִיֵּאל אֲמַר לְהַנְסָקָה מִן־גֻּבָּא, וְהֻסַּק דָּנִיֵּאל מִן־גֻּבָּא, וְכָל־חֲבָל לָא־הִשְׁתְּכַח בֵּהּ, דִּי הֵימִן בֵּאלָהֵהּ. [אז לבו של המלך היה מאוד טוב עליו, ואת דניאל ציווה להעלות מן הגוב. והועלה דניאל מן הגוב, וכל פגע לא נמצא בו על אשר האמין באלוקיו.]
פסוק כה:וַאֲמַר מַלְכָּא וְהַיְתִיו גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי־אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי דִּי דָנִיֵּאל, וּלְגֹב אַרְיָוָתָא רְמוֹ אִנּוּן, בְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן. וְלָא־מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא עַד דִּי־שְׁלִטוּ בְהוֹן אַרְיָוָתָא, וְכָל־גַּרְמֵיהוֹן הַדִּקוּ. [וציווה המלך, והביאו את האנשים ההם שהלשינו על דניאל, ולגוב האריות השליכו אותם ואת בניהם ונשיהם. ולא הגיעו לקרקעית הגוב עד ששלטו בהם האריות, ואת כל עצמותיהם ריסקו.] מסתבר שדאגו להרעיב את האריות כדי שיאכלו את דניאל. בדניאל הם לא נגעו, ועכשיו בהיותם רעבים, ומן הסתם גם מתוסכלים, התנפלו על האנשים הללו ודרסו את כולם מיד.
פסוק כו:בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכָל־עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי־דָיְרִין בְּכָל־אַרְעָא: שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא. [אז דריוש המלך כתב לכל העמים, האומות והלשונות הגרים בכל הארץ: שלומכם ירבה.]
פסוק כז:מִן־קֳדָמַי שִׂים טְעֵם, דִּי בְּכָל־שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן־קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי־דָנִיֵּאל, דִּי־הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין, וּמַלְכוּתֵהּ דִּי־לָא תִתְחַבַּל, וְשָׁלְטָנֵהּ עַד־סוֹפָא. [מלפני ניתנה פקודה, שבכל מקום שלטון ממלכתי ירעדו ויפחדו מלפני אלוהיו של דניאל, שהוא האלוה החי וקיים לעולמים, ומלכותו היא אשר לא תיפגע, ושלטונו הוא אשר יתקיים עד סוף הימים.]
פסוק כח:מְשֵׁיזִב וּמַצִּל וְעָבֵד אָתִין וְתִמְהִין בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא, דִּי שֵׁיזִב לְדָנִיֵּאל מִן־יַד אַרְיָוָתָא. [הוא מחלץ ומציל ועושה אותות ופלאות בשמים ובארץ, אשר הציל את דניאל מכף האריות.] דריוש פרסם בכל מלכותו שאלוקיו של דניאל הוא מעל כל האלוהים, וציווה שהכול ינהגו בו יראת כבוד.
פסוק כט:ולסיום הסיפור על הצלת דניאל מגוב האריות: וְדָנִיֵּאל דְּנָה הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ וּבְמַלְכוּת כּוֹרֶשׁ פַּרְסָאָה. [ודניאל זה הצליח במלכות דריוש ובמלכות כורש הפרסי] שמלך אחרי דריוש והיה כנראה חתנו.
