פסוק א:יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם הזה, וְרַבָּה הִיא עַל־הָאָדָם. זוהי מציאות רווחת –
פסוק ב:אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד, וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּה. אדם שכל האפשרויות היו פתוחות בפניו לחיות חיים טובים, וְאולם לֹא־יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, והוא מת טרם עלה בידו להגשים את שאיפותיו וחלומותיו, כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכְלֶנּוּ. אדם אחר נהנה מהישגיו. זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא.
פסוק ג:או דוגמא אחרת: אִם־יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה ילדים מנשים רבות, וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה, וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי־שָׁנָיו, ושנותיו יהיו רבות מהרגיל. עם כל הטובה שיש לו – וְנַפְשׁוֹ לֹא־תִשְׂבַּע מִן־הַטּוֹבָה. הוא אינו מוצא סיפוק והנאה, ולכן אינו חדל לרדוף אחרי הישגים נוספים. וְגַם־קְבוּרָה לבסוף לֹא־הָיְתָה לּוֹ. ייתכן שאדם כזה, למרות עמלו והישגיו לא יזכה בקבורה מכובדת, כפי שאירע לאנשים שנסעו למרחקים כדי להתעשר, ועקבותיהם נעלמו. אָמַרְתִּי: טוֹב יותר מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל. טוב היה לו אילולא נולד,
פסוק ד:כִּי כמו הנפל, בַהֶבֶל הוא בָּא, וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ, וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה, ולא יישאר ממנו דבר.
פסוק ה:האדם הזה בא לעולם בידיים ריקות, עבד קשה, האריך ימים והעמיד צאצאים רבים, ולבסוף הוא מת במקום זר ומרוחק ויוצא מן העולם בידיים ריקות בלא שנהנה מפרי עמלו. הנפל, לעומתו, גַּם־שֶׁמֶשׁ לֹא־רָאָה וְלֹא יָדָע שום עמל ורע, ולפיכך יש יותר נַחַת לָזֶה – לנפל מִזֶּה – מהאדם הזה.
פסוק ו:וְגם אִלּוּ חָיָה אותו אדם אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם – וְטוֹבָה לֹא רָאָה, שכן הוא היה להוט לרכוש נכסים ולהרחיב אפשרויות, ולא הגיע ליהנות מהם. הֲלֹא אֶל־מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ – אל המוות, ודבר לא יישאר מכל הישגיו.
פסוק ז:אמנם כָּל־־־עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, לשם אכילתו וסיפוקו, אך בפועל – וְגַם־הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, תסופק. על פי רוב אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו.
פסוק ח:כִּי מַה־יּוֹתֵר לֶחָכָם, יתרונו של החכם מִן־הַכְּסִיל?! הרי שניהם אינם חסינים מפני תנועת הרדיפה שבחיים ואף לא מפני המוות. מַה לו לֶּעָנִי החכם והיוֹדֵעַ שהנפש לא תימלא, לַהֲלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים, במקום לפעול בתוך החיים ובעדם?!
פסוק ט:ממה שנאמר עד כה עולה שטוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם, החיים הממשיים עצמם מֵהֲלָךְ־נָפֶשׁ, המרוצָה וההשתוקקות לקראת מה שטרם הושג. אלא שגַּם־זֶה – מראה העיניים של המציאות הוא הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
פסוק י:שכן מַה־שֶּׁהָיָה – כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ. הדברים שהיו כבר נמצאים בעולם, ואין לחולל בהם תמורה. וְנוֹדָע אֲשֶׁר־הוּא רק אָדָם, וְלֹא־יוּכַל לָדִין, לריב עִם מה שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ. האדם איננו יכול לשנות את המציאות, שהיא חזקה ממנו.
פסוק יא:כִּי, מאחר שיֵשׁ־דְּבָרִים הַרְבֵּה בעולם, קטנים וגדולים, והם מַרְבִּים הָבֶל. ככל שעולמו של אדם עשיר יותר, דברי הבל מעסיקים אותו יותר. מי שחי מול שפע עצום של דברים, ייתקל בהבלים רבים לאין שיעור – מַה־יֹּתֵר, יישאר מכל אלה לָאָדָם?!
פסוק יב:כִּי מִי־יוֹדֵעַ מַה־טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים, במִסְפַּר יְמֵי־חַיֵּי הֶבְלוֹ, וְיַעֲשֵׂם – והרי הוא עושה את ימיו חסרי ממשות כַּצֵּל. אֲשֶׁר, שהרי מִי־יַגִּיד לָאָדָם מַה־יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! אין איש יודע זאת, ועל כן לא יֵדע אדם מהו הטוב שיתקיים גם לאחר מותו כדי שיעשהו בחייו. אף על פי שקהלת תוהה אם יש מי שיודע מה טוב לאדם בחיים – תהייה שהוא כורך גם במבוכה נוכח מגבלות האדם לדעת את העתיד ואת פשר הקיום בכלל – הוא מנסה לענות לשאלה זו, שהוצבה תחילה כשאלה רטורית חסרת מענה. כאן יופיעו אמירות על טוב יחסי בחיי אנוש מזוויות אחדות:
