אמרתי אני בלבי. התחיל לההביל המדות הרעות והוא נגד מעלות גבורה שהוא כבישת היצר והעיקר מה שצריך לכבישת היצר אמר שלמה (במשלי יד) בכל עצב יהיה מותר. וכן אמרו חז"ל יזכור לו יום המיתה שאין לך דבר שמרחיק גאוה וחמדה ושאר מדות רעות כ"א כשיעלה על לבו מאין בא ולאן הוא הולך ושהוא חוטא ורב מרי. והעצב הזה ודאי מגרש כל המדות הרעות משא"כ השמחה היא מבוא לכולם כמ"ש ואכל ושבע ודשן. כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן רק מתוך קופה של בשר. ומביא ג"כ ראיה מעצמו כי הוא בחן וניסה אותו שמתחלה אמר בלבו לכה אנסכה והיה כוונתו לשם שמים לראות בטוב שיהיה דעתו צלולה מתוך הרחבה לראות בטוב. וראיתי כי שמחה של הבל היא:
לשחוק אמרתי מהולל. אמר לא מבעי אם השמחה הוא שמחה של שחוק הוא מהולל ושיעמום וטירוף הדעת ולשמחה מה זו עושה ואפי' השמחה מה זו רעה עושה כי ראה נא מה הגיע לי כי אף שהתחלתי בשמחה מועטת. מ"מ הגדלתי השמחה לבסוף עד שבאתי לידי מה שהזהיר התורה:
תרתי בלבי למשוך ביין בשרי ולבי. הוי"ו של ולבי משמשת בלשון ועכ"ז (כמו משלי למ"ד כ"ז) מלך אין לארבה ויצא חוצץ כולו. שאף שמשכתי ביין היה לבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות ורק שהיה לי מעט אחיזה בסכלות שהן חכמות החיצוניות מעט בשאר חכמות אשר שאר חכמים נכשלו וטעו בהם ונטו מדרך האמת אל דרך הסכלות וחשבוהו לחכמה מעט ועדין היה לשם שמים שהיה כוונתי רק עוד אשר אראה. כדי שאראה. ואח"כ:
הגדלת מעשי. התחלתי להגדיל מעשה השמח' עד שבניתי לי בתים. כ"כ נתגבר יצרי עלי מחמת השמחה. עד שעשיתי לי גנות ופרדסים וכו' עשיתי לי ברכות מים וכו'. ועתה דע לך גודל הרע הצומח משמחה:
קניתי עבדים ושפחות. רמז שאח"כ גבר עליו היצה"ר עד שנכשל במה שהזהירה התורה להרבו' סוסים ורמז זה בתיבת מקנה:
כנסתי לי כסף וזהב. נגד מה שנכשל במה שהזהירה תורה לא ירבה לו כסף וזהב. עשיתי לי שרים ושרות וכו'. שדה ושדות. רמז על שעבר על לא ירבה נשים שהזהירה התורה. וגם הוא נגד המושכל כי מרבה נשים מרבה כשפים והם מרבים שדה ושדות וגם מתענוגות בני אדם ממילא נולדו שדה ושדות:
וגדלתי והוספתי מכל אשר היה לפני. כל כך גרם לי השמחה עד שגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים:
אף חכמתי עמדה לי. ואף שעדיין לא נסתלקה חכמתי ממני:
וכל אשר שאלו עיני וכו'. ועתה ראה מה עלתה בי וזה היה חלקי מכל עמלי דהיינו מקלי ולא יפה אמרתי בכל עצב יהיה מותר:
ופניתי אני. ואחר זה פניתי וראיתי שכל מעשי ועמלי הבל ורעות רוח הוא:
ופניתי אני לראות חכמה והוללת וסכלות. והתחיל לחקור אם האדם הוא מוכרח במעשיו להיות צדיק או רשע והנה אם נחשוב שהאדם הוא מוכרח במעשיו אזי אין שום תועלת בהחכמה. כי כמו שאם יאסרו את האדם בעבותים ויגררו אותו על קוצים וברקני' שאז אין תועלת בחוש הראות כיון שא"י לדחות הנזק ולא לקרב התועלת. כמו כן אין תועלת בהחכמה כיון שהוא מוכרח במעשיו ומשיב חכמים אחור. וזהו שאמר שראה החכמה שוה כהוללת וסכלו' (והוי"ו של והוללת משמשת במקום כ"ף וכאלו נכתב לראו' החכמה כהוללת וסכלות וכמ"ש המפרשים עי' באיוב ט"ז ויוכח לגבר עם אלקי ובן אדם לרעהו. שמשפטו כאלו נכתב כבן אדם לרעהו). כי מה האדם שיבא אחר המלך. כלומר מה יועיל החכמה לבטל גזירת המלך אחר שכבר עשהו וגזר עליו שיהיה צדיק או רשע.
וראיתי אני שיש יתרון. אח"כ ראה בשכלו כי האדם הוא בחיריי. וממילא יש יתרון להחכמה מהסכלות כמו שיש יתרון לאור מן החושך:
החכם עיניו בראשו. רואה את הנולד ובבחירתו יכול להציל עצמו. משא"כ הכסיל בחושך הולך ונכשל בבלי דעת. וידעתי אני שמקרה אחד יקרה את כולם. כאן מתחיל לחקור אם יש השארה לנפש. כי אם אין השארה לנפש ח"ו ונמשל כבהמה. ג"כ אין צורך בהחכמה כי צרכי העוה"ז כאין יחשב. וגם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ויש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו:
ואמרתי אני בלבי. ולכך אמרתי בלבי שכמקרה הכסיל הוא הרשע שאין לו השארת הנפש שנאמר עליו (במדבר ט) הכרת תכרת הנפש ההיא:
גם אני יקרני. שח"ו אין לי ג"כ השארת הנפש ולמה חכמתי אני יותר. אמר זה לראיה וכיון להוכחת הפלסופים שאין להנפש השאר' אחר המות כמבואר בעקידה (שער ו) שאם העצם הוא עצם נבד' וממילא יש לו השארת הנפש. ויש כמה וכמה נפשות כביכול יש עול בחוקו יתברך שיתן לזה נשמה ושכל טוב יותר מזה וגם הרבה קדמוני הפלסופים כתבו בזה"ל שאם הוא עצם נבדל ראוי להיות שיהיה הידוע לראובן ידוע לשמעון. ואם הוא כח הכנה המורכב בחומר לבד כמו חוש הראות ושאר חושים ראוי שיהיה אבוד באבוד החומר כשאר החושים. והרב אב"ע תי' בזה שכח השכל שבאדם אף שבתחלת הלידה הוא רק כת הכנה לקבל הזריחה שזורח מלמעלה כשאר חושים. מ"מ. הוא כח מקבל התעצמות להיות עצם נבדל על ידי המעשה ועיון ע"ש. היינו שכח ההוא יכול להעשות ממנו עצם נבדל ע"י מע"ט וע"י העיון המושכלות. וזהו מאמר שלמה שרצה להוכיח בתחלת שכלו כהוכחת הפלסופים שהנפש הוא רק כח הבנה המורכב בחומר ונאבד באבדו. וכמקרה הכסיל יקרהו. דאל"כ שהנפש הוא רק עצם נבדל ויש לו השארה א"כ למה חכמתי אני אז יותר שהיה ראוי להיות הידוע לראובן ידוע לשמעון כמאמר הפילסוף. ואמר על זה שגם זה הבל שאין זה כלום ובודאי יש השארה להנפש וכמ"ש הרב ב"ע שהנפש נתעצם להיות עצם נבדל ע"י מעשה ועיון אף שעיר פרא אדם יולד וגם אחר שנתעצם ניתן לו ג"כ לשמה שהיא חלק אלקי ממעל כמ"ש המקובלים. ואמר הוכחה לזה כי הנה אמרו בש"ס ת"ח ע"ז שמזקינין דעתן מיושבת עליהן. וזקני עמי הארצות כ"ז שמזקינין דעתן מטורפת עליהן והטעם לזה הוא כיון שהשכל שלהן לא נתעצם והוא רק כח הכנה המורכב בחומר כמו שאר החושים ולבם נחלש והולך. כמו שאר החושים שנחלשים והולכין מה שאין כן בתלמיד חכם שהנפש נתעצם ובכל פעם נתעצם יותר. וכן לדעת המקובלים הטעם שמהכסיל הולכת הנשמה ולזה מתטפשין והולכין. וזהו מאמר שלמה להוכיח השארת הנפש בצדיק ואמר לראיה הכתוב שאח"ז:
כי אין זכרון להחכם עם הכסיל לעולם. לעולם אין השתוות חשיבות ביניהם. כי זכרון הוא ג"כ לשון ריח והקטרה כמו (תהלים כ) בשם ה' אלקינו נזכיר. כלומר אין ריח קיטור שבשניהם עולה שוה. כי זה בכל יום ויום נחשב ריח קיטור שלו יותר. וזהו נבאש ריחו עוד כשכבר הימים באים הכל נשכח. כלומר כשהימים שלו שוקעים. דהיינו כשיזקין הכל נשכח. כלומר כל החושים אבודים ונשכחים והשכל קיים ונתגבר ולזהו הכריח ואמר ואיך ימות החכם עם הכסיל. האיך אפשר שמיתת החכם והכסיל יהיה שוה ולומר שאינו אלא כח והכנה ונאבד באבדת החומר א"כ היה לו להיות גם אצל הצדיק הולד ונחלש כמו אצל הכסיל:
ושנאתי את החיים. והתחיל לחקור על רוע הסידור שהרשע מושל בצדיק לכך אמר שמקודם היה שונא להחיים וייאש נפשו ועמלו מהחיים. ודהיינו חיי עוה"ז. כי רע עלי המעשה. היינו מה שנעשה בעוה"ז כיון שכל העוה"ז מתנהג ע"פ מזל הנקרא תחת השמש. והוא הבל ורעות רוח:
ושנאתי את כל עמלי. עד שהייתי קץ בכל עמלי שעמלתי שאניחנו וכו':
(התחיל לחקור אם הנהגת עוה"ז הוא רק עפ"י מזל או שהכל בהשגחה)
וסבותי אני לייאש. אמר כ"כ נתחזק שנאת התנהגו' העול' בו כמאמר אסף (תהלים עג) כמעט נטיו רגלי מחמת ראיתי בעוה"ז:
כי יש אדם. ורוע הסידור מורה ח"ו בסילוק השגחה:
כי מה הוה לאדם. וכיון שיש סילוק השגח' ח"ו. א"כ מה הוה לאדם בכל עמלו:
אין טוב לאדם. ואפילו אם יהיה לו טוב על ימיו ולא יעבור עליו שום מקרה רעה. מ"מ אין טוב באדם שיאכל ושתה. והראה את נפשו טוב אין זה ענין שיראה לנפשו שזהו הטוב במה שאכל ושתה. כי הלא באכילה ושתיי' האדם והבהמה שווין ולכך כמעט סבב לבו לייאש מכל עמל וכמ"ש אסף כמעט נטיו רגלי. ואמר לסתור זה:
גם זה ראיתי כי מיד אלקים הוא. ואמר כן אח"כ ראה בשכלו שגם זה מה שאחד עמל בחכמה ובכשרון והרשע נוטלו. מה שמקדם רצה להביא ראיה על סילוק השגחה ח"ו. אח"כ ראה כי גם זה מיד אלקים הוא היינו בהשגחה:
כי מי יאכל ויחוש. לשון ימהר מי יאכל וימהר לבלוע טוב עמלו חוץ ממני בודאי לא יאכל ולא ימהר לבלעה אחר חוץ ממני ורק בודאי אני אהי' האוכל:
כי לאדם שטוב לפניו. פי' לא יקשה כלל על רוע הסידור. כי לאדם שטוב לפני הקב"ה נתן חכמה ודעת להבין בשעת קבלת היסורין ולידע שתגמול טוב של היסורין הן בעוה"ב. ואין לו ערך נגד כל יסורי עוה"ז. וממילא יש לו שמחה בקבלת היסורים:
ולחוטא נתן אלקים ענין לאסוף. אף שהרשע והגזלן מסגל ומאסף איזה מצות ומעשים טובים. הוא ככנוס שכר מצות לתת לטוב לפני אלקים כמ"ש חז"ל הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. ואין לך הבל ורעות רוח אצל הרשע יותר מזה שגזל ממון מהטוב לפני אלקים שהוא דבר שאין בו ממש. ונותן להטוב לפני אלקים החלק שיש לו בעוה"ב העומד לנצח. ואין לך חליפין רעים אצל הרשע גדול מזה. וחליפין ומו"מ של הטוב לפני אלקי' אין לך מעולה ממנו. כי בעד מעט עמל בעוה"ז קינה לעצמו חלק בעוה"ב. וא"כ אני אוכל את כל עמלי ביתר שאת:
