פסוק א:אמרתי אני בלבי. חשבתי בלבי ואמרתי אל עצמי עתה זרזי עצמך בדבר הנסיון, כי אנסה אותך בהתעסקות השמחה וראיית דברים טובים הנחמדים לעין ומשמחים את הלב לבחון ולראות אולי זו היא הדרך הנכונה:
פסוק א:והנה. אבל השכלתי שגם ענין השמחה הוא הבל:
פסוק ב:לשחוק. כי על השחוק הבאה מן השמחה אמרתי עליה שהיא הוללות, ועל השמחה אמרתי מה זה תועלת עושה:
פסוק ג:תרתי בלבי. חפשתי בלבי למצוא דרך נכון להחזיק בשלשת הדברים גם יחד, לעסוק במשתה היין המעדן את הבשר וממשיכו להתרבות ולהשמין, ולבי יתנהג להשכיל בחכמת התורה, וגם לאחוז בדברי סכלות הם הדברים שאינן נכנסין לתוך הגוף ועם כל זה בני האדם משתוקקים להם כבנינים נאים וכלי שיר והדומים ועל שהם דברים שחוץ לגוף קורא להם סכלות:
פסוק ג:עד אשר אראה. בכלן אאחוז עד אשר אראה מהו הדרך היותר טוב לפני בני האדם אשר יעשו בזה העולם תחת השמים בכל מספר ימי חייהם, וכאומר אחר שאראה איזה יכשר אאחוז בזה לבד ואשמיט ידי מהדרכים האחרים:
פסוק ד:הגדלתי מעשי. רוצה לומר כן עשיתי ואחזתי בשלשתן כי עשיתי מעשים גדולים ומופלאים וחוזר ומפרש בניתי לי בתים רבים ונטעתי לי כרמים רבים:
פסוק ה:עץ כל פרי. אילנות מכל מיני פרי:
פסוק ו:להשקות. למען השקות מאלו הברכות את היער המצמיח אילני סרק, למען יהיו ענפיו רעננים וגדולים הנחמדים לעין הרואה:
פסוק ז:ובני בית. הם הממונים על צרכי הבית להשגיח בדבר הצורך ולא יעשו מלאכה כעבד ושפחה:
פסוק ז:מכל שהיו וגו׳. יותר מכל המלכים שמלכו לפני בירושלים, (ועל מלכי הגוים יאמר וכמו שכתבתי למעלה):
פסוק ח:כנסתי לי. אספתי לעצמי:
פסוק ח:וסגלת מלכים. דברים נחמדים מה שהמלכים גונזין באוצר:
פסוק ח:והמדינות. מה שכללות המדינה מגנזת באוצר המיוחד לכל בני המדינה:
פסוק ח:ותענוגות. דברים נחמדים מה שבני אדם מתענגים בהם:
פסוק ח:שדה ושדות. רוצה לומר אחת מיוחדת בכל מיני יופי, ועוד מרכבות רבות:
פסוק ט:וגדלתי. ועשיתי מעשים גדולים ומופלאים בתוספת מרובה יותר מכל המלכים שמלכו לפני בירושלים:
פסוק ט:אף חכמתי עמדה לי. אפילו שהייתי עוסק בכל אלו הדברים, עם כל זה אף חכמתי נתקיימה בי, ולא שכחתיה בעבור מרבית הטרדות בענינים מחולפים:
פסוק י:שאלו עיני. לפי שאין הלב חומד כי אם אחר שראה את הדבר, לזה אמר שאלו עיני, ורוצה לומר כל הדברים שבקש לבי וחמד אותם לא הבדלתי את עצמי מהם:
פסוק י:מכל שמחה. מכל דבר המשמח:
פסוק י:כי לבי וגו׳. רוצה לומר אם אמנם שבעסק אלו הדברים היה לי עצבון מה לפי העמל שהיה בהם, עם כל זה לא עזבתי אותם, לפי שערך השמחה שהיה ללבי בהם גברה מערך עצבון העמל, שהיה בעיני כמעט קט מול שמחת הלבב:
פסוק י:וזה היה חלקי. השמחה לבדה היה חלקי מכל עמלי, אף שבהעמל היה עצבון ושמחה, עם כל זה לקחתי לעצמי חלק השמחה וחלק העצבון השלכתי מנגד, רוצה לומר לא חששתי על העצבון כי אם על השמחה לבדה:
פסוק יא:ופניתי. אחרי עשותי את כל אלה פניתי פני להסתכל ולהתבונן בכל מעשי:
פסוק יא:ובעמל. רוצה לומר בהמעשים שעשיתי בעמל, והוא כפל ענין במלות שונות:
פסוק יא:והנה הכל הבל. על כי לא בא מהם תועלת נצחי:
פסוק יא:ורעות רוח. כי בעשותי כל אלה היה הרצון שיהיו מתמידים, ונשבר הרצון כי לא כן הוא:
פסוק יא:ואין יתרון. ולא יש יתרון בהדברים שעסקתי בזה העולם במקום זריחת השמש:
פסוק יב:ופניתי. אחרי זה פניתי פני להסתכל בחכמה וגם בהוללות וסכלות, רוצה לומר לאחוז בשתיהן פעם בזה ופעם בזה:
פסוק יב:כי מה האדם וגו׳. מה נחשב האדם למאס בסכלות ולבא להתחכם אחרי מלכו של עולם את אשר כבר עשה וברא את הסכלות, וכאומר איך יתכן למאס בדבר שברא ה׳ וכי לחנם בראו:
פסוק יג:וראיתי אני. אחר כך ראיתי בחוש השכל שאף אם אמנם ראוי למאס בסכלות, מכל מקום לא לחנם בראו, כי מה שיש יתרון ומעלה אל החכמה הוא בא מפאת הסבלות, כי לולא הסכלות לא היה נודע תפארת החכמה, כי אין דבר ניכר אלא מפאת הפכו, וכמו שלא נודע טובת האור כי אם מן החושך שהוא הפכו, וכאומר אם כן בעבור זה ברא את הסכלות להיות ניכר על ידו תפארת החכמה:
פסוק יד:החכם עיניו בראשו. עכשיו יפרש איך ניכר תפארת החכמה מפאת הסכלות וטובת האור מפאת החשך, ואמר הלא החכם יודע ומכיר שעיניו קבועות בראשו במקום גבוה למען יסתכלו למרחוק, ולזה כן יעשה ולמרחוק יסתכל להתבונן בדרכיו ולא יכשל בהם אבל הכסיל לא יבין את זאת ועיניו לא יביטו למרחוק והרי הוא כאלו הולך בחושך מקום שאי אפשר לראות ונוגף רגליו באבני מכשול, ואם כן לולי הכסיל שאינו מביט בדרכיו ובזה נכשל במהלכו, לא היה אם כן ניכר טובת החכם המביט שאינו נכשל. ולולי החושך המונע ראות העין לשמור בעליו מצור מכשול והרי הוא נכשל, לא היה אם כן ניכר מתיקת האור אל העין המציל מן המכשול:
פסוק יד:וידעתי גם אני. הוא מקרא מסורס, והראוי ואני גם ידעתי, ומוסב למעלה שאמר מהראוי למאס בסכלות, ואמר בזה אף שגם ידעתי שמקרה אחד הוא מקרה המיתה, הנה יקרה את כולם החכם יהיה או סכל, עם כל זה יש למאס בסכלות:
פסוק טו:ואמרתי אני בלבי. רוצה לומר אף כי הרהרתי בלבי הואיל ובדבר מקרה המיתה יקרה גם הכסיל, מה תועלת בא לי עתה אחר המיתה במה שחכמתי אז:
פסוק טו:ודברתי. אבל אשיב אמרים אלי שגם זה ההרהור הוא הבל:
פסוק טז:כי אין זכרון. אפילו אחר המיתה בא תועלת, כי עד עולם לא יזכרו שניהם יחד בדמיון אחד, שזה זכרונו לשבח וזה לגנאי:
פסוק טז:בשכבר הימים הבאים. תחסר מלת חלפו ומאליו יובן החסרון והשי״ן של בשכבר הוא במקום אשר, ורוצה לומר באשר אף כי כבר חלפו הימים הבאים אחרי מות החכם והכסיל, וכי הכל נשכח בתמיה, הלא עדיין זכורים בפי הבריות מעשיו של זה ומעשיו של זה, ולפיהן נזכר זה לשבח וזה לגנאי:
פסוק טז:ואיך ימות וגו׳. רוצה לומר ואיך אפשר להדמות מיתת החכם עם מיתת הכסיל הואיל וזכרון מיתתו של זה היא סיבה אל השבח ושל זה אל הגנאי:
פסוק יז:ושנאתי את החיים. אני שונא וממאס את החיים אשר עודני חי, ורואה את המעשה הנעשה בזה העולם במקום זריחת השמש, כי רע עלי המעשה ולא ישרה בעיני:
פסוק יז:כי הכל הבל. כל המעשה הוא הבל ולא נמצא בו שום צד תועלת ועוד יש בו שבר רצון, כי בשום מעשה לא נתמלאה רצון העושאה כפי מחשבתו:
פסוק יח:ושנאתי. אני שונא וממאס את כל עמל שאני עמל לאסוף קנינים למען אניחם לרשת לאדם שיהיה אחרי:
פסוק יט:ומי יודע. כאומר אם חכם יהיה אין להצטער על זה, אבל מי יודע מה יהיה אם חכם או סכל, ואיך שיהיה ישלוט שכל הקנינים שאספתי בעמלי ובתחבולות חכמתי עודי בזה העולם:
פסוק יט:גם זה הבל. אסיפת הקנינים, להניח לרשת להבא אחריו הוא הבל:
פסוק כ:וסבותי. סבבתי עצמי ליאש את לבי, רוצה לומר שלא לחשוש בה ולשנאותה, והוא ענין מליצה:
פסוק כ:על כל העמל. בעבור כל העמל שעמלתי תחת השמש לאסוף קנינים בהסתת לבי ועל ההבל פתני:
פסוק כא:כי יש אדם. לפעמים ימצא בן אדם אשר עמלו באסיפת הקנינים הוא בחכמה וביושר, והיה אם כן מהראוי שיתקיים בידו עד יום מותו ולרשת לבניו אחריו, והנה לא כן היה, כי עודו חי יתננו בעל כרחו לאדם שלא עמל בו להיות לו לחלק ועם שאינו ראוי לירשו, ואם כן זה האסיפה יש בו גם הבל, כי לא מצא בו תועלת גם רעה רבה על שהיה מוכרח לתת לאחר עודו חי והוא מוסב למעלה לומר מהראוי ליאש את לבי על אשר פתני לאסוף קנינים ולא חששה פן כמקרה הזה יקרני:
פסוק כב:כי מה הוה לאדם. מה טובה בא לאדם בהעמל ושברון הלב שיש לו בו עד שיהיה נפתה לעמל תחת השמש:
פסוק כג:כי כל ימיו. אשר כל ימיו מלאים ממכאובים מפגמי הזמן, ובכל עניניו ההכרחים ימצא כעס כי על פי רוב לא נעשתה כחפצו, וזה המחשב לאסוף קנינים לא שכב לבו לנוח גם בלילה, בעבור מרבית טרדות המחשבה:
פסוק כג:גם זה. טרדות המחשבה לבדה מבלי עמל האסיפה, גם זה להבל יחשב:
פסוק כד:אין טוב באדם. בתמיה וכי אין זה דבר טוב באדם שיאכל וישתה כאות נפשו ולא יקמץ למען הניח העושר לבניו אחריו:
פסוק כד:והראה. ולהראות טוב לנפשו בהעושר הבא לו בעמל, רוצה לומר לעשות בו צדקה וחסד למען תראה נפשו טובה גמול הנצחי:
פסוק כד:גם זה. רוצה לומר אף שזה וביד האדם, עם כל זה ראיתי בשכלי אשר היא מתנה לאדם מיד האלהים להנטות לבו לזה על כי נראה שרוב בני האדם לא יעשו כן:
פסוק כה:כי מי יאכל. מוסב למעלה לומר כי מיד האלהים היא לחשוב כן, ולומר כי מי ראוי לאכול משלי ומי הוא חוץ ממני ראוי לחשוב בשלי שלא ילך לאבוד ולמהר להנות ממנו:
פסוק כו:שטוב לפניו. לפני האלהים הנזכר בענין, ורוצה לומר למי שמעשיו רצוים לפני האלהים:
פסוק כו:נתן חכמה ודעת. לעשות בחייו צדקה וחסד:
פסוק כו:ושמחה. לאכול ולשתות כאות נפשו:
פסוק כו:ולחוטא. אבל לחוטא נתן בלבו ענין וחשק לאסוף הון רב למען יהיה משומר לאדם צדיק שהוא יקח הכל:
פסוק כו:גם זה הבל. רוצה לומר אף שבא ההון שקבץ ליד אדם צדיק, עם כל זה גם זה הבל, כי יותר היה לו תועלת אם היה עושה בו צדקה וחסד בעצמו מרצונו:
פסוק כו:ורעות רוח. על כי נלקח ממנו בעל כרחו שלא בטובתו נגד רצונו:
