וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם – שימוש לפי הצורך
וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם...
(קהלת ב י)
מפסוק זה למדו חז"ל:
עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול.
(ירושלמי קידושין פד)
לעומת זאת מצאנו פסוקים אחרים שחז"ל דרשו באופן שנראה סותר ומורה על חיוב הפרישות, לדוגמא:
"קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ"(ויקרא יט ב) - פרושים תִּהְי֑וּ.
(תורת כהנים)
מסביר הרמח"ל וקובע כלל יסודי: כל מה שנצרך לאדם לקיומו ולניהול חיים כתיקונם, נכון וראוי להשתמש בו וליהנות ממנו, ואם מונע עצמו מן השיעור הנצרך לזה, "נקרא חוטא"(תענית יא.). אולם כל מה שאינו לצורך הנ"ל יש לו לאדם למשוך את ידיו ולסלק את עצמו הימנו. ותלוי הדבר בכל אדם לפי מצבו מה הוא המוכרח לו לבריאות גופו ושלוות נפשו וישוב דעתו. וכן כתב בשל"ה (חלק עשרה מאמרות מאמר שביעי אות יד).
כלל גדול זה עדיין נצרך לפרט, וגם צריך תבונה ודעה להשכיל לעמוד על המידה הנכונה מה נחשב מוכרח ונצרך, והוא דבר המסור ללב כל אחד ואחד, וכל לבבות בוחן ה' (על פי משלי יז ג).