וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה
הקדמה
בפרקנו מזכיר קהלת חמש פעמים את השמחה, יותר מאשר בכל הפרקים האחרים!
א. הסתירה לכאורה על השמחה בספר קהלת ותירוצה
הגמרא במסכת שבת (ל ע"ב) מקשה על סתירה לכאורה שנמצאת בספר קהלת:
כתיב: 'ושבחתי אני את השמחה' (ח, טו), וכתיב: 'ולשמחה מה זה עושה' (ב, ב)!
ומתרצת:
לא קשיא: 'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה.
'ולשמחה מה זה עשה' - זו שמחה שאינה של מצוה.
ממשיכה הגמרא ואומרת:
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: 'ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד'' (מל"ב ג, טו). אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה.
ב. דברי הרמב"ם על חשיבות השמחה במצוה
הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הט"ו) כתב דברים נפלאים על השמחה במצוה:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח, מז). וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר: 'אל תתהדר לפני מלך' (משלי כה, ו). וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול, המכובד, העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר: 'ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני' (שמואל ב ו, כב). ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ד', שנאמר: 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ד'' (שם, טז)".
ג. כיצד יגיע האדם לשמחה במצוה?
יש לשאול: כיצד יגיע אדם לשמחה? לכאורה השמחה היא דבר טבעי: מי ששמח - שמח, ומי שאינו שמח - לא שייך לצוותו שיהיה שמח!
כתב ה"מגיד משנה" על הרמב"ם בסוף הלכות לולב (שם):
אין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן. ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת. ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו. וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויים בדברים בטלים, שאינם קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוה ובלמידת התורה היא השמחה האמיתית.
דהיינו, כל אדם שמעריך ומכבד את הדבר שהוא עושה, ומכיר בחשיבותו, הרי שהוא שמח. על אחת כמה וכמה כאשר האדם לא רק מעריך ומכבד את הדבר שהוא עושה, מצד עצמו, אלא זוכה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, ולעסוק בדבר העיקרי שלשמו נברא!
כעין זה כתב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פי"ט):
על הפסוק שזכרנו למעלה 'עבדו את ד' בשמחה' אמרו במדרש: אמר רבי איבו: כשתהיה עומד להתפלל - יהא לבך שמח עליך, שאתה מתפלל לאלקים שאין כיוצא בו. כי זאת היא השמחה האמיתית שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו במצוותיו, שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי.
כלומר: כאשר האדם יבין את גדלותו ורוממותו של ד' ואת חשיבותן של המצוות - הוא יתמלא שמחה שהוא זוכה לעסוק בהן.
ד. חידושו המיוחד של ספר "חרדים"
ספר "חרדים" (בהקדמה עמוד יז) כתב שיש שבעה עשר תנאים לקיום המצוה בשלימות, והתנאי הרביעי הוא השמחה הגדולה במצוה. והוסיף:
וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל [האר"י הקדוש] לאיש סודו [רבי חיים ויטאל], שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקדש - בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית.
ואמר דהיינו דכתיב: 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל', פירוש 'מרב כל': מכל מיני תענוג שבעולם, ומכל מיני זהב ופז רב, ואבנים טובות ומרגליות.
כלומר: לפי האר"י הקדוש פירוש הפסוק הוא לא רק שצריך לשמוח במצוה, אלא שצריך לשמוח במצוות שמחה גדולה יותר מכל דבר אחר!
ה. חידושו המיוחד של ספר "הכוזרי"
כתב ספר "הכוזרי" במאמר שלישי (סעיף יא):
...והנה אין ספק בדבר שהאהבה לאלוק והיראה מפניו נכנסות בנפש האדם על ידי קיום המצוות האלה, ובתנאי שיקיימן לפי השיעור שנתנה בהן התורה. לבל תביאהו השמחה בשבתות ובימים טובים למדרגה שאליה מביאים השחוק והתאוות והבטלה, ולביטול תפילה בזמנה כמצווה עלינו. ולבל תביאהו היראה להתיאשות מן המחילה והסליחה, שעל ידי כך ישאר האדם בפחד לכל ימי חייו, ויעבור על מצות השמחה בחלקו, שנצטוינו עליה במאמר: 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך' (דברים כו, יא). ועל ידי זה ימעט השבח שעליו לשבח על טובת האלוק. כי השבח הולך אחר השמחה, ואז יתקיים בו מה שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אֹיביך' (דברים כח, מז-מח).
ספר "הכוזרי" בדבריו אלו לימד אותנו שלושה דברים:
- יש מצוה לשמוח בחלקו.
- השבח שהאדם משבח את בוראו נובע מהשמחה שהוא שמח בחלקו.
- האדם צריך לשמור על עצמו שהיראה לא תביאהו ליראה מופרזת שתגרום לו להתיאש מן המחילה ולהמעיט בשבח שעליו לשבח את ד'.
עוד כתב ספר "הכוזרי" במאמר שלישי (סעיף ה): "כל עבודת החסיד היא בשמחה, לא בכניעה".
ובמאמר שני (סעיף נ) כתב באופן כללי:
שלושה הם יסודות עבודת האלוק על פי תורתנו: היראה והאהבה והשמחה, התקרב אל אלקיך בכל אחת מאלה. ואכן בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל האלוק יותר מאשר בשמחתך בשבתות ובימים טובים, אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכוונה. כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כך גם השמחה בדבר האלוק צריכה מחשבה וכוונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצוה עליה, ותכיר מה מאד היטיב לך בה, וכאילו באת לביתו כקרוא אל שולחנו ומנעמיו, ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והריקוד - יהיו לך גם אלה עבודת האלקים, ואף על ידם תדבק בענין האלקי.
יהי רצון שנזכה תמיד לשמוח במצווה.