פסוק א:אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: "במקום לעיין בבעיות מופשטות לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה אמזוג יין, או: אנסה אותך, גופי, בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב, אחיה חיים טובים". וְהִנֵּה גַם־הוּא – עניין השעשועים והנאות החושים הָבֶל. אין בו כדי להועיל לפתרון שאלות החיים, ואין בו מרגוע לנפש.
פסוק ב:לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי: "מְהוֹלָל". הצחוק הוא הוללות ושיגעון, וּלְשִׂמְחָה, ועל השמחה אמרתי: "מַה־זֹּה עֹשָׂה?!" מה מקומה?! הניסיון לחיות חיים טובים הולך ומתקהה מאליו. אנשים יכולים לערוך חגיגה אחת ועוד אחת, לשתות יין ולנסות לשמוח, אך עם הזמן מתעוררות בהם השאלות בדבר טעמיהם של הצחוק והשמחה. הבדיחות חדלות מלהצחיק, והשמחה מסתלקת מן הלב.
פסוק ג:מכיוון שהבילויים איבדו את טעמם וחדלו למשוך את לבי, תַּרְתִּי בְלִבִּי אחר דרך אחרת: לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת־בְּשָׂרִי, עינגתי את גופי, וְלִבִּי נֹהֵג גם בַּחָכְמָה וְגם ממשיך לֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת, בתענוגות בני האדם, עַד אֲשֶׁר־אֶרְאֶה אֵי־זֶה דבר טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם במִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם המוגבל. אנסה לחיות חיים הנחשבים מוצלחים ומועילים בלא לשקוע בתהומות הדעת וברדידות השחוק.
פסוק ד:אשר על כן, הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי – בתנופת עשייה בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים,
פסוק ה:עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל־פֶּרִי.
פסוק ו:עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. בניתי לעצמי אחוזה מפוארת.
פסוק ז:קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי־בַיִת הָיָה לִי. גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי יותר מִכֹּל מי שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק ח:כָּנַסְתִּי, אספתי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, חפצים יפים, מיוחדים ונדירים, שמשתעשעים בהם מלכים ועתירי ממון, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת, זמרים וזמרות שישירו לפני וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה, ארונות נייחים וְשִׁדּוֹת, כרכרות, שבהם כנראה אוסף חפצי החן שכינסתי. לא שקטתי על שמרַי. חייתי חיי עושר שאין עמם בטלה.
פסוק ט:וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל מי שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם, לא רק משום שאני בן מלך, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי להשקיע משאבַּי בתבונה.
פסוק י:וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ, ביקשו עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי, מנעתי מֵהֶם. לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה, כִּי, אלא לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי, וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי.
פסוק יא:אחרי שהשקעתי רבות בבנייה וביצירה – וּפָנִיתִי אֲנִי להרהר בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה במבט מעמיק גיליתי שהַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. אין בכל הבתים, השדות, השירים, חפצי הנוי והתענוגות כל טעם ומשמעות. וְאֵין יִתְרוֹן לכל אלה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
פסוק יב:ועל כן פָנִיתִי אֲנִי לכיוון אחר – לִרְאוֹת, להבחין בין חָכְמָה ובין הוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת, לאחר הניסיונות הכושלים לחקור אחר מכלול המעשים הנעשים תחת השמש ואחר האפשרות לשנות את המתרחש, שבתי לבחון את החכמה האנושית כשלעצמה, בעיון פילוסופי, ומצד אחר לעמוד על טיבה של הסכלות בלא לנסות לשנות את העולם, כִּי מֶה, מיהו הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי מעשיו הרבים של הַמֶּלֶךְ ויבקש לשנות אֵת הדבר אֲשֶׁר־כְּבָר עָשׂוּהוּ?!
פסוק יג:וְרָאִיתִי, תחילה הסקתי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן־הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְ.
פסוק יד:הרי הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, והוא מיטיב לראות, וְאילו הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ. הטיפשות אינה מאפשרת להבחין בפרטי המציאות ולהבין את העולם. על כן עדיף החכם, הרואה באור תבונתו את המצב לאשורו ופותר את הבעיות שלפניו, מן הכסיל המועד למעידה בחושך. ובמחשבה שנייה – וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם. הן החכמים והן הכסילים ימותו. מה נותר אפוא מן החכמה?!
פסוק טו:וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: "כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי. אף אני אמות. וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר?!" מה התועלת בחכמתי היתרה?! וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה – חיפוש החכמה הוא הָבֶל,
פסוק טז:כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם. הזיכרון בדבר חכמתו של אדם מסוים או בדבר כסילותו של חברו לא יישאר לעולם. בְּשֶׁכְּבָר, לאחר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח. הדורות הבאים יהיו אדישים לערכו של החכם שכבר הסתלק מן העולם, וְאֵיךְ שיָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל בלא שיהיה הבדל ביניהם.
פסוק יז:וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי־ הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. גם אם אפשר ליהנות, לפעול וליצור לפי שעה, דבר אינו נשאר לעולם, ואין כל משמעות מעבר לכאן ולעכשיו.
פסוק יח:וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, שֶׁכן לאחר מותי אַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי.
פסוק יט:וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה יורשי אוֹ סָכָל, ולי אין שליטה על כך. וְהוא יִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. לפיכך גַּם־זֶה – כל מפעלי ויצירתי הוא הָבֶל.
פסוק כ:אשר על כן – וְסַבּוֹתִי, פניתי אֲנִי לדרך אחרת – לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. החלטתי שלא אתייגע עוד בכך,
פסוק כא:כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן, וכך יגיע להישגים, וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ. ולבסוף יירש את פרי עמלו אדם אחר, שאולי אין בו חכמה, לא דעת ולא כשרון. גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה, רעה שהיא גרועה מרעות רוח.
פסוק כב:כִּי מֶה־הֹוֶה, יהיה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, בהרהוריו שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! מה יפיק מכל אלה בסוף?!
פסוק כג:כִּי כָל־יָמָיו של אדם הם מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ, גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּוֹ. גם כשהגוף שוכב אין הלב נח ונרגע. להיפך, דווקא אז עולות השאלות שלא באו על פתרונן ביום. גַּם־זֶה – אותן דאגות הלילה וטרדות היום – הֶבֶל הוּא.
פסוק כד:מכאן מתבקש להימנע מעמל וצבירת קניינים שמימושם מפוקפק, וליהנות מן ההווה, ולפיכך אֵין־טוֹב בָּאָדָם, לאדם אלא שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ גמול טוֹב ורווחים בַּעֲמָלוֹ. גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי – כִּי מתנה מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא ואינה תלויה באדם,
פסוק כה:כִּי אחרי הכול מִי יֹאכַל את האוכל שלי וּמִי יָחוּשׁ, ימהר ליהנות; או: ישתמש בחושיו מעמלי חוּץ מִמֶּנִּי?! הלוא חוויותי נשארות רק אצלי, ואין לי בהן טעם יתרון ותועלת אמת.
פסוק כו:כִּי, אלא לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, שה' חפץ ביקרו נָתַן האלוקים חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה לראות נחת בעמלו ולאכול מפרותיו, וְאילו לַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן, נושא, עיסוק לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס רכוש וכיוצא בו, וסופו לָתֵת אותו לְמי שטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. הרכוש לא יישאר אצלו אלא יינתן למי שהאלוקים ירצה לתת לו. בין מן הצדיק בין מן הרשע יכולים לעמוד יורשים שדרכיהם שונות מדרכי אבותיהם, על כן גַּם עניין זֶה – ההתעסקות בשאלה על אודות צבירת הרכוש או בזבוזו היא הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
