א זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הביט (הַבִּ֖יטָה) וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ׃ ב נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים׃ ג יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ אין (וְאֵ֣ין) אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת׃ ד מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ׃ ה עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ לא (וְלֹ֥א) הֽוּנַ֖ח לָֽנוּ׃ ו מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם׃ ז אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ אינם (וְאֵינָ֔ם) אנחנו (וַאֲנַ֖חְנוּ) עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ׃ ח עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם׃ ט בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר׃ י עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב׃ יא נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃ יב שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ׃ יג בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ׃ יד זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם׃ טו שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃ טז נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃ יז עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃ יח עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃ יט אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר׃ כ לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים׃ כא הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ ונשוב (וְֽנָשׁ֔וּבָה) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃ כב כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־(ְאֹֽד׃<br><small>[השיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם]</small)
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
זְכֹר ה' מֶה־הָיָה לָנוּ, את צרותינו הקשות, או: את עברנו המפואר, ולעומתו – הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת־חֶרְפָּתֵנוּ בהווה:
פסוק ב:
נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְנחלתם של זָרִים אחרי שפלשו אליה ושדדו אותה, בָּתֵּינוּ ניתנו לְנָכְרִים.
פסוק ג:
יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמֹּתֵינוּ היו כְּאַלְמָנוֹת.
פסוק ד:
כשהמים היו מצויים במאגרי המים, לא היה צורך לשלם כסף עבורם, אך בעת המצור מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ. בימים כתיקונם לא היה מחסור בעצים, ואפשר היה ללקטם, ואילו עתה עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ.
פסוק ה:
עַל, עד צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַּח־לָנוּ.
פסוק ו:
למִצְרַיִם נָתַנּוּ, פשטנו יָד כדי לקבל מהם סיוע כלכלי. ייתכן שמדובר בכריתת הברית של צדקיהו עם מצרים, לאַשּׁוּר הלכנו כדי לִשְׂבֹּעַ לָחֶם.
פסוק ז:
אך שום עזרה לא באה משני הצדדים. אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ איננו משלמים רק על עוונותינו שלנו אלא גם את מחיר עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ.
פסוק ח:
עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ. השלטון האמתי נפל, וכפי שקורה כשנחלש השלטון – עלו לגדולה אנשים מתחתית החברה. פֹּרֵק, פודה ומושיע אֵין מִיָּדָם.
פסוק ט:
בְּנַפְשֵׁנוּ, עלינו לסכן את נפשנו בשעה שנָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר. במדבר חיינו מופקרים לחרבם של שודדים ופושטים. ההליכה למקום שעשוי לספק אוכל כרוכה בסכנת נפשות. אפשרות אחרת: כדי לשרוד במצוקת המלחמה עלינו להביא את מזוננו ממקומות רחוקים, ואפילו מן המדבר.
פסוק י:
קרומי עוֹרֵנוּ כְּאילו בתַנּוּר נִכְמָרוּ, התחממו או התכווצו, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת, אימת רָעָב.
פסוק יא:
כשהובקעה העיר וחיילי האויבים נכנסו לתוכה, נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, אנסו, בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה.
פסוק יב:
שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ. האויבים היו תולים את נכבדי ירושלים בידיהם כעונש, לשם ראווה או כאמצעי לסחיטת מידע. פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. איש לא כיבד את הזקנים.
פסוק יג:
בַּחוּרִים, בעלי הכוח הפיזי טְחוֹן נָשָׂאוּ, חויבו לשאת את כלי הטחינה על כתפיהם כדי לייגעם, וּנְעָרִים, שהיו כבולים בשלשלאות ועץ נקשר לרגליהם, בָּעֵץ כָּשָׁלוּ.
פסוק יד:
זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, חדלו לשבת בשער העיר, משום שכבר לא היה מי שישמע לדבריהם. בַּחוּרִים פסקו מִנְּגִינָתָם וממסיבותיהם.
פסוק טו:
שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ. בטלה שמחתנו. נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ, ריקוד השמחה שלנו.
פסוק טז:
נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, כבודנו, ואולי נרמז כאן גם כתר המלוכה וכבודה. אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.
פסוק יז:
עַל־זֶה הָיָה דָוֶה, חולה לִבֵּנוּ, עַל־אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ
פסוק יח:
עַל הַר־צִיּוֹן, הר הבית שֶׁשָּׁמֵם, שהסתלקה ממנו חיוניות העבר, ושׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ, כדרכם לנהוג במקום נטוש.
פסוק יט:
בצד הצער מסתיימת המגילה גם בנעימה של השלמה ותקווה: אַתָּה, ה', לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ ייכון לְדוֹר וָדוֹר. אף על פי שמקום מושבו של אלוקים בארץ הוא הר ציון, והוא שמם, מכון כיסאו אינו תלוי בכך, והוא יעמוד לנצח.
פסוק כ:
אולם ביחס אלינו – לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ?! למה תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?!
פסוק כא:
הֲשִׁיבֵנוּ, ה', אֵלֶיךָ, וְאם תעשה זאת – נָשׁוּבָה אליך ברצון ובמעשים. חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם, כמו בימים שבהם אהבת וכיבדת אותנו.
פסוק כב:
כִּי אִם, אכן מָאֹס מְאַסְתָּנוּקָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד־מְאֹד, כבר שבענו בוז די והותר ונפרע חובנו. השיבנו ה' אליך ונשוב חדש ימינו כקדם