א זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הביט (הַבִּ֖יטָה) וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ׃ ב נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים׃ ג יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ אין (וְאֵ֣ין) אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת׃ ד מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ׃ ה עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ לא (וְלֹ֥א) הֽוּנַ֖ח לָֽנוּ׃ ו מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם׃ ז אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ אינם (וְאֵינָ֔ם) אנחנו (וַאֲנַ֖חְנוּ) עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ׃ ח עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם׃ ט בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר׃ י עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב׃ יא נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃ יב שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ׃ יג בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ׃ יד זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם׃ טו שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃ טז נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃ יז עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃ יח עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃ יט אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר׃ כ לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים׃ כא הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ ונשוב (וְֽנָשׁ֔וּבָה) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃ כב כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־(ְאֹֽד׃<br><small>[השיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם]</small)
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אלון בכות

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
זכור ה' מה היה לנו וכו'. מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים. ויש להבין מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי ליה ועוד מהראוי לומר תחלה שמו את ירושלים וכו' ואח"כ קדשי קדשים ולמה מהפך הסדר מלמעלה למטה. רק יובן דאי' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו והרצון בזה הוא דכל דבר גדול כח הס"ם נאחז בו ביותר. וזאת היתה סיבה לחטאו של קרח שהיה גדול בחכמה ולכך יש לו התנצלות כי לרוב גדולתו נתדבק בו הס"ם והחטיאו. וכן הענין היה כאן בעת החורבן היה להאויב אחיזה ביותר במקום המוקדש ביותר תחילה בק"ק ואח"כ בירושלים ולכך מזמור לאסף שהיה מבני קרח והתנצל על זקינו קרח באומרו אלהים באו גוים בנחלתך וכו' ואח"כ היכל קדשך ואחר כך ירושלים ומזה מוכח דכל דבר המוקדש ביותר נאחז בו האויב ביותר ובזה יש לו תירוץ לקרח כנ"ל. אבל להאויבים אין להם תירוץ כלל דאף אם נאמר שהם שלוחי ההשגחה להיותם שבט מוסר של הקב"ה לייסר בהם את ישראל על חטאם אשר חטאו מ"מ היה להם להחריב תחילה העיר ואח"כ ההיכל וכו' כדי לאיים את ישראל ומה להם להתחיל בארמון המלך מ"ה הקב"ה מקום שכינתו וא"כ אין להם פ"פ לומר שלוחי דרחמנא אנן הוא. ונודע שלא באו לנקום נקמת ה' ולא לכבוד המלך עשו. וז"ש אלהים באו גוים בנחלתך היינו ק"ק ואח"כ להיכל ואח"כ לירושלים וא"כ אין להם פ"פ לומר שהיתה לכבוד המקום כי הם התחילו להחריב תחילה מקום מקדשו ומה להם להחריב ארמון המלך ואם כדבריהם כן הוא היה להם להתחיל ממטה למעלה. וז"ש כאן המקונן זכור ה' מה היה לנו לנו דייקא הכוונה בזה דהאויבים לא החריבו שלנו אלא שלך החריבו כי בהמ"ק שלך הוא ושלך החריבו ואם תאמר דהאומות סברו דשלנו הוא ושלנו החריבו לזה אמר הביטה וראה את חרפתינו שמחרפין אותנו בכל עת ואומרים איה אלהיכם אם אלהים הוא למה הניח להאויב להחריב ביתו. וא"כ יודעים היו בבירור דשלך החריבו וא"כ אין להם פתחון פה וק"ל:
פסוק ב:
נחלתנו נהפכה לזרים. רצוני לומר דהשממון היה כל כך גדול למאוד עד שלא זו בלבד אותן שנכנסו לבהמ"ק היינו הכהנים שראו מטרוניתא בשלוותה ואח"כ ראוה בניוולה שהרגישו ההפך מקצה אל קצה אלא אפי' זרים שהיו אסורים לכנוס לבהמ"ק ר"ל לקדשי קדשים שנקראת נחלה. גם הם הרגישו ההפכה בין עכשיו למקדם וז"ש נחלתינו נהפכה אפילו לזרים. בתינו היינו הר הבית והאולם שמותר לזרים לכנוס לשם ואסור לנכרים. אעפ"כ הרגישו ההפכה וז"ש בתינו לנכרים וק"ל. או יאמר דאי' מיום שחרב בהמ"ק בטל השיר בפה ובכנור. וידוע כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכן עולה וכו' דלקרבנות יש תשלומין בזמן הזה. אמנם אין תשלומין לשיר שבפה מבכנור וז"ש איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר ולא אמרו איך נקריב קרבן דלקרבן יש תשלומין ומשא"כ לשיר. ואותיות זרים הוא אותיות זמיר. ואותיות נכרים הן אותן כנרים. וז"ש המקונן נחלתינו נהפכה לזרים בתינו לנכרים דייקא וק"ל:
פסוק ג:
יתומים היינו ואין אב. ר"ל דבאמת הקב"ה הוא אב היתומים ודיין אלמנות לתבוע דינם. אכן הקב"ה לא תבע דין ישראל לזה אמר יתומים היינו ואין אב לנו דהשם עזב אותנו ולא תבע דיננו. וכן אמותינו כאלמנות ולא אלמנה ממש דאז היה הקב"ה רב ריבם וק"ל. או יאמר דבגלות בבל השלימים וחכמי הדור אמרו דלא עזב הקב"ה אותנו לגמרי רק נתרחק ממנו לשעה כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור וליום הכסא יבוא ביתו. אבל ההמון עם אמרו דהקב"ה עזב אותנו לגמרי ועבד שגרשו רבו מה יש לו עליו. וז"ש יתומים היינו כי חשבנו עצמנו ליתומים ואין אב דהקב"ה עזב אותנו לגמרי אמנם אמותינו הכוונה חכמי ישראל המכונים בשם אמותינו נחמו אותנו דהיינו כאלמנות ולא אלמנה ממש כנ"ל וק"ל:
פסוק ד:
מימינו בכסף שתינו וכו'. ידוע דקודם החורבן נתערבו הנתינים בישראל ובעו"ה שפחה תירש גבירתה ועבד חפשי מאדוניו. ולכך נפסלו משפחותינו וגרם הסתלקות השכינה דאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל. ולכך כאשר הנתינים פרקו עול מעל צואריהם שלא להיות עוד חוטבי עצים ושואבי מים בבית ה' והוצרכו לקנות ממיהם בכסף וז"ש במליצת לשונו מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו וק"ל. או יאמר דידוע דאסור ליקח שכר לימוד התורה דמה אני בחנם אף אתם בחנם. ובזמן הבית לא נתמנה נשיא ת"ח רק מי שקנה הנשיאות בדמים מרובים אף שאינו הגון. ואף המה למלאות חסרונם ממקום אחד לקחו שכר לימוד כדי לקבץ הון על יד מה שהוציאו בנשיאותם. וז"ש מימינו בכסף שתינו היינו התורה כמ"ש הוי כל צמא לכו למים בכסף שתינו שנתנו שכר לימוד. והטעם לזה אמר עצינו ר"ל הנשיא המגין עלהדור כעץ במחיר יבאו שקנה השררה והרבנות וצריך לכנס מעותיו על יד על יד וק"ל:
פסוק ה:
על צוארנו נרדפנו ידוע מ"ד במדרש דאנטיוכוס צוה מי שיש לו שערות בראשו יתן מס. והטעם הוא כי השערות מורים על ריבוי אכילה. וריבו אכילה הוא חלקו של עשו שנטל העה"ז ולכך עשו איש שעיר ומלא שערות ואמר הלעיטני נא. ויעקב איש חלק שנטל העה"ב שאין בו אכילה ושתיה. ולכך צוה מי שיש לו שערות בצוארו יתן מס כי הוא מורה על אכילה ושתיה ובאמת אין לו חלק בה וז"ש על צוארינו נרדפנו ר"ל על אכילה ושתיה. וזהו היה באמת לתקן חטא אדה"ר שג"כ נלכד בסיבת האכילה ולכך היה יעקב איש חלק לתקן חטא אדה"ר. וידוע דאדה"ר נענש בזעת אפך תאכל לחם וא"כ דיינו בקללה זו. אבל בעו"ה יגענו ולא הונח לנו אף בזעת אפים אין לנו לחם וק"ל:
פסוק ה:
או ירמוז בזה על בית ראשון המכונה בשם צוואר כמ"ש ויפול על צווארי בנימין וכו' וז"ש על צווארינו נרדפנו ר"ל בית ראשון. יגענו לבנות בית שני ולא הונח לנו שגם זה נחרב בעונינו וק"ל:
פסוק ו:
מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם. דאי' אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו וידוע דלא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' והיינו הרוחני שבתוכו ויתוקן ע"י הברכה שמברכין עליה. וז"ש אוכלי לחם אבל הרשעים אין טועמין טעם לחם והיינו משום ה' לא קראו שלא ברכו עליה ושם פחדו פחד לא היה פחד כי גחלים אתה חותה על ראשו. וז"ש מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם להיות כגחלים אתה חותה על ראשו אמנם לא כן היה דהם גברו חיל על ישראל ולא ראינו נקמה מהם וק"ל:
פסוק ז:
אבותינו חטאו ואינם. כאן רמז המקונן מעלת הקדמונים ופחיתות התחתונים. דידוע דסביביו נשערה מאוד והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ואמר הנביא אבותינו חטאו אפי' בחטא בעלמא נענשו וזהו ואינם כי היו צדיקים גמורים ונענשו אף על השוגג. אבל לפחיתותינו אפי' עונתיהם מה שנחשב מזיד להם מ"מ סבלנו ואיננו נענשים עליהם כ"כ כמו הקדמונים כי הם גדולים ביותר ולכך נענשו וק"ל:
פסוק ח:
עבדים משלו בנו וכו'. יובן עפ"י הידוע כל המיצר לישראל נעשה ראש. והטעם הוא משום כאשר הקב"ה יפרע ממנו ולהכניעו. ואין כבודו של מקום להתגרות עם השפל אנושי ולכך נעשה ראש ולפני שבר גאון. אמנם כאשר הקב"ה לא יתפרע ממנו אין צריך להיות ראש ויוכל להשאר עבד. וז"ש עבדים משלו בנו ולא נעשו ראשים והטעם הוא מפני שפורק אין מידם וא"צ להיות ראש כי לא ינקם ה' ממנו וק"ל:
פסוק ח:
או יאמר דעבד באמת חייב במצות וא"כ כל דבר טוב שעושה יחשב לו לצדקה וז"ש עבדים משלו בנו ולכך רק אין מידם דיש להם כ"כ זכות ולכך הגביה אחשורוש את המן שהיה עבד למרדכי וק"ל:
פסוק ט:
בנפשנו נבא לחמנו מפני חרב המדבר יובן ע"פ מ"ש ישראל ונפשנו קצה בלחם הקלוקל והתאוו תאוה לאכול בשר. והטעם הוא דבאמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם רק על כל מוצא פי ה' והיינו לתקן ניצוצי רוחניות שבתוכה. ולפי זה כשאוכל לחם צריך להעלותן ממדריגת צומח לחי ומחי למדבר. משא"כ כשאוכל בשר אינו צריך להעלותן רק ממדריגת חי למדבר ולכך התאוו תאוה לבשר. אמנם באמת ניצוצי דבר חי צריך לתיקונם אדם שלם דוקא לפי שהם קשים לתקן ולכך כ' האר"י ז"ל מן הדין שלא לאכול בשר. וישראל שהתאוו תאוה לאכול בשר בלי שלימות נענשו כמ"ש והיה לכם לזרא פירש"י לחרב. וז"ש בנפשנו נביא לחמנו הכוונה שנביא מזון לנפש בליקוט ניצוצי לחם ולא בשר דבעת החורבן לא היו בשלימות לתקן אותם וזהו שרמז מפני חרב המדבר דשם התאוו תאוה לאכול בשר והיה להם לחרב ולכך נתקן רק ניצוצי לחם וק"ל:
פסוק יא:
נשים בציון ענו וכו'. יובן בהא דידוע במה שגזרו על כל הנשואות שתבעל להגמון תחלה. והיינו נשים בציון ענו. אכן ביהודה בעת הקידושין היו מתייחדין החתן והכלה ובעל אותה באותו פעם וא"כ מה שנבעלת להגמון תחלה הוצרך להיות קודם הקידושין לפי שאין הפסק כלל בין קידושין לבעילה וזהו שדייק בתולות בערי יהודה וק"ל.
פסוק יא:
או יאמר דכתיב זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים היות זכר גם בחורבן בית ראשון בני אדום והלא נבוכדנצר עם חילו חיל כשדיים החריבו בית ראשון ולמה מזכיר בני אדום. אכן דנ"נ מתיירא שאיננו כדאי לכבוש ירושלים בחילו המיוחד לו. להיות שאין לכשדים זכות כלל וזה העם לא היה. ולקח מבני אדום לפי שלאדום יש לו ג"כ זכות אבות כישראל וחשב שלהם יהא נוח לכבוש ירושלים. ולכך כל החורבנות תלוים בבני אדום. והיא עם חיל כשדים פשטו בשאר ערי ישראל. וידוע דנ"נ הזהיר לחיל שלו להזהר מערוה כי השם שונא זימה הוא ולכך בערי יהודה שהיה חיל כשדים לא ענו רק בתולות. מה שאין כן בציון שנכבש על ידי אדום הם פרצו בעריות ואף נשים ענו וק"ל:
פסוק יב:
שרים בידם נתלו וכו'. הרצון שהם עצמם נתלו בידים ולא נהדרו פני זקנים הם חכמי הדור המזהירים אותו לבל יאבדו עצמם לדעת. והטעם לפי שבחורים טחון נשאו למשכב זכור ואם כן פחדו שיאנסום לעבירה ומותרים להרוג עצמם וק"ל:
פסוק יב:
או יאמר בחורים הראוים למשכב זכור טחון נשאו. ונערים שאין ראוים לכך כפתום בכרעי המטה ושמשו בפניהם להיות ולדם כמותם. וזהו בעץ כשלו. והוא באמת מכה הכתובה בתורה יעלם ה' עליך וכו' יעלם ר"ת יעמדו ערומים לפני מטתן. ולכך אמר אי הוי מטי להתם לא הוי צריכה לך דהדבר מפורש ואין זה בכלל מכה אשר לא כתובה עיין בגמרא וק"ל:
פסוק יד:
זקנים משער שבתו וכו'. היינו העדר התורה. וידוע מ"ד בגמ' דדוד המע"ה נכשל בהוראה ונתעלמה ממנו ההלכה בשביל שקרא לד"ת זמירות כמ"ש זמירות היו לי חקיך. וע"ז אמר זקנים משער שבתו שנתעלמה מהם ההלכה והיינו העדר התורה אעפ"י שבחורים מנגינתם ר"ל שלא קראו התורה בלשון זמירות אפ"ה נשבתו משערי התורה וק"ל:
פסוק טו:
שבת משוש לבנו. דהנה באמת אין לצער על רואינו הרשעים יושבים בשלוה דאם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו. לכך רבינו הקדוש כשעשה שמחה גדולה ביום חתונת בנו אף שהיה אחר החורבן והיה בגלות המר הזה ומהראוי שלא לשמוח כי לשמחה מה זה עשה. לכך כתב בר קפרא על פתחו של רבי כמתרץ ואומר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו כמו רבינו הקדוש עאכ"ו ואם כן אין לתמוה על השמחה. אכן על ביטול רה"ק ממנו יש להתאבל ולצער מאוד וז"ש שבת משוש לבנו היינו הרה"ק ולכך נהפך לאבל מחולינו וק"ל:
פסוק טז:
נפלה עטרת ראשנו. פירושו דזהו כתר תורה שהוא בכל אדם ובי מלכים ימלוכו ולכך אוי נא לנו כי חטאנו לפי דע"י העדר התורה אדם בא לידי חטאים רבים וזהו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה כי ממיעוט הלימוד אשר לא נודע בין טהור לטמא באמת עושה הרבה חטאים ולא ידע מאומה ואף שיפשפש לא ימצא. ולכן אמרו אשר נשיא יחטא אשרי הדור שהנשיא נותן לב להביא קרבן על חטאו אשר יחטא ומכפר על הדור כי חטא הרבים תלוי בו. ולכך מי שגלה לערי מקלט ישב שם עד מות הכה"ג כי חטא הרבים תלוי בו. וידוע דנשיא הוא מלך וז"ש נפלה עטרת ראשינו ר"ל המלך אוי נא לנו כי חטאנו דאין מי שיכפר בעדנו. ועל זה היה דוה לבנו לפי שהמלך בעם כמו לב בגוף. ועל אלה חשכו עינינו היינו הסנהדרין שנקראים עיני העדה וק"ל:
פסוק יח:
על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. הכוונה שמכבידים עול על ישראל והפרו את השבועה אשר השביען הקב"ה לבל ישתעבדו בישראל יותר מדאי ואמרו בשמשון לפי שהפלשתים נסוגו אחור ולא שמרו השבועה לכך נטל שועלים להתנקם מהם לפי שהשועלים הם בטבע חוזרים פניהם לאחור. וזהו שועלים הלכו בו ר"ל שהיו מכבידים עולינו וחזרו לאחור כנ"ל. ולכך כשראה ר"ע שועל יוצא מבית ק"ק שמח ושתק דבזה יהיה להם עונש על עברם את השבועה ולא ינקה ה' על שבועת שוא ובזה אין תקוה לשונאי ישראל ולכך שועלים ראוים לעונשם. וידוע דהקב"ה דן את. העמים בקומה ועמידה כמ"ש ועומד לדין עמים וע"ז צווח המקונן אתה ה' לעולם תשב ולמה לא תקום קימה אחת לשפוט את העמים וק"ל:
פסוק כ:
למה לנצח תשכחנו. ידוע דלעתיד יכרות השם עמנו ברית חדשה ויחוק על לבנו התורה והמצות ויסיר לב האבן מבשרנו ולא יזכר ברית הראשון וישתכח לגמרי וז"ש המקונן למה לנצח תשכחנו הברית הראשון ולכרות ברית חדשה. הלא טוב לנו שתחיש ותמהר לגאלנו אפילו בברית הראשון. וכן הוא אומר תעזבנו לאורך ימים על הדרך הזה דידוע דקודם המבול היו מאריכים ימיהם ביותר. ואחר המבול נתקצרו ימיהם. ולעתיד יהי' כמו קודם המבול. וז"ש המקונן תעזבנו לאורך ימים כמו קודם כמבול. השיבנו ה' אליך ונשובה אף בקוצר ימים רק תמהר לגאלנו. ואח"כ אמר חדש ימינו כקדם. הרצון בזה דידוע מ"ד במדרש דהקב"ה אמר התשובה שלכם והיינו בין אדם לחבירו דבזה הקב"ה מקפיד ביותר כמו בדור המבול שלא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל. שישראל אומרים התשובה שלך והיינו דעל עבירות שבין אדם לחבירו קשה התשובה משא"כ עבירות שבין אדם למקום קל התשובה ולכך אנו אומרים התשובה שלך. וז"ש חדש ימינו כקדם הכוונה בימי אדה"ר שהי' בין אדם למקום. או יאמר דאחור וקדם צרתני אחור נקבה וקדם זכר כמ"ש דו פרצופים נבראו דנקבה א"א להסתכל בפני השכינה משא"כ זכר לכך זכר מקדם דהיינו במזרח לפי שהשכינה במערב. וז"ש חדש ימינו כקדם דהיינו זכר והרצון דלעתיד יהי' הגאולה בלשון זכר כמ"ש שיר חדש משא"כ הגאולות הראשונות היו לשון נקיבה שירה חדשה ולכך אנו מתפללין חדש ימינו כקדם ר"ל בלשון זכר כנ"ל וק"ל:
פסוק כב:
כי אם מאוס מאסתנו. דמאיסה לית סבר ותקוה דהוא בגזר דין שיש עמו שבועה אבל קצפת עלינו אית סבר ותקוה דבאפי נשבעתי והדרנא בי ולכך השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם ותגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן סלה: מגילת קינות ארבעה פירשה מורה הוראה לשנה הבאה מכל פינות נשמע ממעונות קולות הומות לבכי ולמספד נקבעה בתוך עם תליתאה לשירה תקבעה שירים ורננות ויבטלו הקינות בשבע נחמות