הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה

הפסוק האחרון של מגילת איכה, "כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד׃"(איכה ה כא), נראה כייאוש מוחלט. אם כן כיצד אנחנו נוהגים לחזור בקריאת מגילת איכה על הפסוק הקודם "הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ ונשוב (וְֽנָשׁ֔וּבָה) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃"(איכה ה כ) כדי לסיים בטוב(, אם הכל אבוד)?

מבואר במדרש שהדברים אינם סותרים:

הפסוק האחרון מורכב משאלת הנביא "כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ?", האם מצדו של הקב"ה מדובר במאיסה או בקציפה, כאשר מאיסה היא דבר מוחלט, אין תקוה, אבל לקציפה יש תקנה – הקצף חולף; ומהתשובה: לא, חס ושלום, אלא "קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד׃". לכן יש מקום לבקש "חדש ימינו כקדם".

חז"ל חוזים את מימושה של תפילתנו ומוסיפים:

עתיד הקב"ה להפוך ט' באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות הוא בעצמו את ירושלים ולקבץ גלויות שנאמר: "בּוֹנֵ֣ה יְרוּשָׁלִַ֣ם יְ-הוָ֑ה נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס׃"(תהילים קמז ב).
(ילקוט שמעוני סוף איכה)