לפרק ג'

הכרות למטרות נישואין

וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ נָעֳמִ֣י חֲמוֹתָ֑הּ בִּתִּ֞י הֲלֹ֧א אֲבַקֶּשׁ־לָ֛ךְ מָנ֖וֹחַ אֲשֶׁ֥ר יִֽיטַב־לָֽךְ׃
וְעַתָּ֗ה הֲלֹ֥א בֹ֙עַז֙ מֹֽדַעְתָּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖ית אֶת־נַעֲרוֹתָ֑יו הִנֵּה־ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת־גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה׃
וְרָחַ֣צְתְּ ׀ וָסַ֗כְתְּ וְשַׂ֧מְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַ֛יִךְ) עָלַ֖יִךְ וירדתי (וְיָרַ֣דְתְּ) הַגֹּ֑רֶן אַל־תִּוָּדְעִ֣י לָאִ֔ישׁ עַ֥ד כַּלֹּת֖וֹ לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃
וִיהִ֣י בְשָׁכְב֗וֹ וְיָדַ֙עַתְּ֙ אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב־שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו ושכבתי (וְשָׁכָ֑בְתְּ) וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעַשִֽׂין׃
וַתֹּ֖אמֶר אֵלֶ֑יהָ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִ֥י (אֵלַ֖י) אֶֽעֱשֶֽׂה׃
וַתֵּ֖רֶד הַגֹּ֑רֶן וַתַּ֕עַשׂ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוַּ֖תָּה חֲמוֹתָֽהּ׃
וַיֹּ֨אכַל בֹּ֤עַז וַיֵּשְׁתְּ֙ וַיִּיטַ֣ב לִבּ֔וֹ וַיָּבֹ֕א לִשְׁכַּ֖ב בִּקְצֵ֣ה הָעֲרֵמָ֑ה וַתָּבֹ֣א בַלָּ֔ט וַתְּגַ֥ל מַרְגְּלֹתָ֖יו וַתִּשְׁכָּֽב׃
וַיְהִי֙ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֔יְלָה וַיֶּחֱרַ֥ד הָאִ֖ישׁ וַיִּלָּפֵ֑ת וְהִנֵּ֣ה אִשָּׁ֔ה שֹׁכֶ֖בֶת מַרְגְּלֹתָֽיו׃
וַיֹּ֖אמֶר מִי־אָ֑תּ וַתֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ וּפָרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֙ךָ֙ עַל־אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה׃
(רות ג א-ט)

הלכות רבות יש ב"שולחן ערוך" שמתירות לאישה שיוצאת לפגישת שידוך להתאפר וללבוש בגדים מתאימים על מנת שתוכל לשאת חן בעיני בעלה לעתיד. בכל אלה יש הקפדה יתירה על הלכות צניעות. בוודאי הלבוש שלבשה רות היה בגדר הצניעות הראוי, אבל המקום שאליו היא הגיעה היה מקום שאסור להגיע אליו. וכבר ראינו שפעם אחת היא טעתה בנושא צניעות (ראה סוף המאמר לפרק ב'), אף שבמקומות אחרים היא הקפידה על צניעות יותר מאחרים.

רש"י מביא את דברי חז"ל, כי בועז היה צריך להישבע על מנת שלא יתגבר עליו יצר הרע בשעה זו: "שהיה יצרו מקטרגו: אתה פנוי והיא פנויה בא עליה. ונשבע שלא יבא עליה אלא על ידי נישואין". ועל זה נאמר שמותר להישבע כדי לקיים את המצווה.

מלכות ישראל מאנשי חיל

וַיֹּ֗אמֶר בְּרוּכָ֨ה אַ֤תְּ לַֽי-הוָה֙ בִּתִּ֔י הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַחֲר֖וֹן מִן־הָרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי־לֶ֗כֶת אַחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם־דַּ֖ל וְאִם־עָשִֽׁיר׃
וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ כִּ֤י יוֹדֵ֙עַ֙ כָּל־שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ׃
(רות ג י-יא)

בכל המקרא כולו אין אישה שנקראה "אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל" מלבד רות. גם בועז נקרא בפרק הקודם "גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל"(רות ב א). אולי זה יסביר למה מהם יצאה מלכות ישראל. הרי יתרו אמר למשה: "וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃"(שמות יח כא). משה לא מוצא מה שאומר יתרו; "וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם..."(שמות יח כה). אומר הספורנו, כי אחרי שלא מצא את כל המעלות שהציע יתרו, משה "בחר באנשי חיל בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר ולהביאו אל תכלית, יותר מיראי א-להים בלתי אנשי חיל".

נקיים, בלי בושם

וְעַתָּה֙ כִּ֣י אָמְנָ֔ם כִּ֥י אם גֹאֵ֖ל אָנֹ֑כִי וְגַ֛ם יֵ֥שׁ גֹּאֵ֖ל קָר֥וֹב מִמֶּֽנִּי׃
לִ֣ינִי ׀ הַלַּ֗יְלָה וְהָיָ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ אִם־יִגְאָלֵ֥ךְ טוֹב֙ יִגְאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יַחְפֹּ֧ץ לְגָֽאֳלֵ֛ךְ וּגְאַלְתִּ֥יךְ אָנֹ֖כִי חַי־יְהוָ֑ה שִׁכְבִ֖י עַד־הַבֹּֽקֶר׃
וַתִּשְׁכַּ֤ב מרגלתו (מַרְגְּלוֹתָיוֹ֙) עַד־הַבֹּ֔קֶר וַתָּ֕קָם בטרום (בְּטֶ֛רֶם) יַכִּ֥יר אִ֖ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אַל־יִוָּדַ֔ע כִּי־בָ֥אָה הָאִשָּׁ֖ה הַגֹּֽרֶן׃
(רות ג יב-יד)

חכמינו אמרו שצריך להיות נקיים מה' ולא לחטוא, וצריכים גם להזהר שלא לעורר חשד של אחרים. על כך אומר בועז לרות ללכת לפני שאנשים יקומו ויראו אותה קמה ממקום מושבו של בועז. שלא יחשדו חשד שווא. כך מספרת הגמרא על בית אבטינס שהיו בקיאים במעשה הקטורת והיו נזהרים בדבר זה מאוד "ועל דבר זה מזכירים אותם לשבח – שמעולם לא יצאת כלה מבשמת מבתיהם, וכשנושאין נשים ממקום אחר, מתנים עמהן שלא תתבשם, שמא יאמרו ממעשה הקטורת הם מתבשמים, לקיים מה שנאמר 'וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְ-הוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל'(במדבר לב) "(יומא לח.).

צדקה בכל עת שמחה

וַיֹּ֗אמֶר הָ֠בִי הַמִּטְפַּ֧חַת אֲשֶׁר־עָלַ֛יִךְ וְאֶֽחֳזִי־בָ֖הּ וַתֹּ֣אחֶז בָּ֑הּ וַיָּ֤מָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים֙ וַיָּ֣שֶׁת עָלֶ֔יהָ וַיָּבֹ֖א הָעִֽיר׃
וַתָּבוֹא֙ אֶל־חֲמוֹתָ֔הּ וַתֹּ֖אמֶר מִי־אַ֣תְּ בִּתִּ֑י וַתַּ֨גֶּד־לָ֔הּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־לָ֖הּ הָאִֽישׁ׃
וַתֹּ֕אמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה נָ֣תַן לִ֑י כִּ֚י אָמַ֣ר (אֵלַ֔י) אַל־תָּב֥וֹאִי רֵיקָ֖ם אֶל־חֲמוֹתֵֽךְ׃
וַתֹּ֙אמֶר֙ שְׁבִ֣י בִתִּ֔י עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תֵּֽדְעִ֔ין אֵ֖יךְ יִפֹּ֣ל דָּבָ֑ר כִּ֣י לֹ֤א יִשְׁקֹט֙ הָאִ֔ישׁ כִּֽי־אִם־כִּלָּ֥ה הַדָּבָ֖ר הַיּֽוֹם׃
(רות ג טו-יח)

בכל עת שיש לאדם שמחה, הוא צריך לשמח אחרים יחד אתו. כך אומרת התורה בכמה וכמה מקומות; אחד מהם: "וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃"(דברים טז יא). ללמדך שכל שמחה צריכה להיות עם אחרים.