פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה18 פסוקים📜
רש"ירש״י24 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא19 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג9 פסוקים📜
אשכול הכופראברהם סבע16 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי11 פסוקים📜
עיני משהאלשיך44 פסוקים📜
אגרת שמואלר' שמואל די אוזידה81 פסוקים📜
נחל אשכולר' חיים יוסף דוד אזולאי13 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי4 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם17 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין28 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ18 פסוקיםמאמרים על הפרק
אגרת שמואל
ר' שמואל די אוזידה
פסוק א:
ותאמר לה נעמי חמותה וגומר, הכוונה כי עם היות שדרך האשה כשמת בנה ונשארה כלתה אלמנה אינה רוצה שתנשא לאחר אבל כשמת חתנה ונשארה בתה אלמנה רוצה שתנשא מיד ולא תשב באלמנותה וכאן אמרה לה חמותה עם היותה חמותה אמרה לה איני מחשיב אותך ככלתי רק כבתי וזהו שאמר בתי הלא אבקש לך מנוח ואני רוצה שתנשאי לאחר. ואמר אשר ייטיב לך כלומר אף כי לפי הנראה כיון שאני רוצה להשיאך לבועז שהוא זקן יראה לך שלא ייטיב לך בזווג זה לזה אמר אין הדבר כן רק אשר ייטיב לך ואם לא לתענוגי העולם הזה ייטיב לך לעולם הבא בהיותך אשה לאיש צדיק כזה וכן מצינו לרז"ל שדרשו בפסוק למען ייטיב לך לעולם שכולו טוב:
פסוק א:
אי נמי אמרה לה נעמי חמותה בתי וגומר הכוונה בהיות שארז"ל כי שנאה קדומה לכלה עם חמותה ורות לא התנהגה עם נעמי כאילו היתה חמותה אלא כאילו היתה אמה והיא בתה ולכן אמרה בתי וגומר כלומר כיון שעד עתה התנהגת עמי כאילו את בתי וכנהוג במצות כיבוד האם מאכיל ומשקה כו' כן עשית עמי הפך הטבע אשר לכלה בחמותה וא"כ ראוי הוא שאעשה כן גם אני אבקש לך כלומר עם היות שזה ייטב לך ולא לי בראותי כלתי נשואה עם אחר ראוי הוא שאבקש לך מנוח עם היות שייטיב לך ולא לי. ויובן זה יותר מרווח עם מה שא"ל כי בהזדווג האיש עם אשתו רוחא שביק בגווה ואחרי כן במות האיש נשאר הרוח בבטן האשה וכל עוד שלא תנשא האשה אז ינוח לו אבל כאשר תנשא האלמנה בבוא עליה האיש השני עייל רוחא אחרא בגווה ודחי לרוחא קדמאה ולכן אמרה לה נעמי הלא אבקש לך מנוח אפילו שלא ייטיב באותם הנישואין אלא לך לבד וזהו אשר ייטיב לך ולא ייטיב לבני המת כי רוחא דעייל בגווה בעלה השני דוחה את רוח הראשון עם כל זה אני איני מבקש אלא טובתך אשר ייטיב לך וזאת היא כוונתי לבקש לך מנוח אפילו שלא יהי' בועז ויהי' איש זר כי אז ייטיב לך ולא לבני עם כל זה על כל פניה אבקש לך מנוח אמנם עתה כעת אנסה הנישואין האלו כי הם טובים לשניכם לך וגם לבני וז"ש ועתה כלומר בעת הנה הוא מוכן בועז אשר הוא מודעתנו ובהיות מודע וקרובו של המת תנוח רוחו של המת כי הוא זווג קרוב לייבום להקים שם המת על נחלתו ורוחא דשביק המת בגווה לא מכשכשא בקרבא וזהו מלת ועתה דקאמר כלומר עתה אנסה ענין הזווג הזה אולי יגמור והוא טוב לך ולבני אבל כוונתי שגם אם לא יגמרו הנישואין האלו אבקש לך נשואין אחרים אפילו שיהיו מאיש זר אשר ייטיב לך לבדך ולא לבני עם כל זה אבקש לך מנוח ולכן אמר אבקש לשון עתיד ולא אמרה הנה בקשתי לך מנוח אשר ייטיב לך:
פסוק א:
א"נ בהיות כי לרוב הפעמים הנשואין והזווגים נעשים או שייטיב בעיני המזווגן כי מאמיני' לסרסור המזווג או על פי הקרובים שלה כאשר ייטב בעיניהם תגמור הזווג אמנם עתה בזווג הזה אמרה לה נעמי אבקש לך מנוח אשר ייטב לך כלו' שגם בעיניך ייטב ולא ע"י האמנה שתאמין בי שהוא טוב בעיני אלא גם בעיניך ייטב. והמתרגם ז"ל כתב ואמרה לה נעמי חמוחה ברתי בשבועה לא אניח עד זמן דאתבע לך נייחא לדעתי פירש מלת הלא כמו אלה כי אותיות אחה"ע מתחלפות ה"א באל"ף ואל"ף בה"א דאי לא תימא הכי לא הוזכר בכתוב שבועה כלל וענין השבועה היה כדי שלא יחשדוה שלפנים היא אומרת לה שיבקש לה מנוח להשיא' לאיש אמנם לבה בל עמה להשיאם לאיש כי מי היא החמות שרוצה שתנשא כלתה לאחר ומה גם היות הנשואין על ידה אבל כל דבריה פטומי מילי בעלמא נינהו לכן נשבעה לה שיבקש לה מנוח וגו':
פסוק א:
ועתה הלא בועז וגו' לפי שעל אחד מב' דברים אפשר שלא תרצ' האשה בזווג אם מפני שהוא ממשפחה בזויה יותר ממה שהיה בעלה הראשין כי בעלה הראשון היה ממשפחה מעולה ולכן ירידה היא אליה להנשא עתה למי שהוא ממשפחה פחותה או אפשר שלא תרצה על כי אינ' יודעות האיש ההוא אם טוב ואם רע הוא כי לא ידעה אותו מתמול שלשום לכן אמרה לה נעמי ועתה הלא בועז מודעתנו הוא ממשפחתינו וקרוב לנו ואין לך שום ירידה ממה שהיית עד עתה וגם את ידעת טוב מדותיו אשר היית את נערותיו וידעת אותו כי צדיק תמים הוא ולכן אנוכי מצוך שתעשי כל מה שאומר אליך ורחצת וסכת וגומר וירדת הגורן וגו':
פסוק ג:
ואפשר עוד שאמרה נעמי הזווג הזה נאה ומתקבל מכמה טעמים האחד בהיות איכות האיש וחשיבותו רב ועצים וז"ש הלא בועז כלומר נודע בשערים שמו ואיכות חשיבותו מודעת הוא בכל הארץ ועוד שהוא מודעתנו וקרוב לנו האיש מגואלינו היא ועוד כי אין את זרה ונכריה עם כל אנשי ביתו וזה כמה ימים שהכיריך ואהבת עולם אהבוך ועוד כי עת דודים הוא כי הנה הוא זורה את גורן השעורים והוא שש ושמח בראותו את הברכה אשר ברכו ד' במעשה ידיו כי עד עת הזריה לא תודע הברכה, אמרה לה עוד ורחצת וסכת כלומר שתלך למרחץ ותרחץ גופה ואחר כך תסוך בשמן הטוב ובבשמים והנה יש פסקה במלת ורחצת להודיע שלא תסוך את עצמה במרחץ כי יחשדוהו הרואות בזנות כי יאמרו אין דרך אשה אלמנה לסוך בשמן הטוב כיון שאין לה בעל כי לצורך מה תסוך ולכן צוה לה כי לא תסוך בעת רחיצתה במרחץ כי בזה משיאה עליה שם רע בשכנותיה אלא יהי הפסק מן הרחיצה לסיכה לכן ורחצת במרחץ ואחר הפסק זמן שתבוא לביתך אז וסכת ושמת שמלותיך עליך וירד הגורן ושמתי כתיב וירדתי כתיב כי אם היתה יורדות לגורן בלא מלבושים נאים אלא כאשה אלמנה עצבות רוח בודאי לא היה פחד כלל אבל בהיות שהיתה הולכו' מלבושת בבגדי שבת ויורדת הגורן היה אפשר שיתפתו האנשים אחריה לתפשה לשכב עמה לכן כתיב ביו"ד בשימת המלבושים ובירידת הגורן לומר זכותי ילך עמך כי ע"י שימת המלבושים ובירידת הגורן באה הסכנה ולכן צריך שזכותי יגן בעדך ואולי על צד היותר טוב נעמי בעצמה הלבישה אותה כדי שזכותה יגן עליה ולכן כתיב ביוד ושמתי שמלותיך ואמר אל תודעו לאיש הידוע הלא הוא בועז ולכן לא כתיב לאיש בשב"א תחת הלמד להורות שמדבר על האיש הידוע והוא בועז עד כלותו לאכול ולשתו' כי אז אחר האכילה והשתיה יהיה שמח וטוב לב:
פסוק ג:
וה"ר יצחק עארמא ז"ל כתב ורחצת וסכת ושמת וגו' צוותה להטהר מטומא' להתקשט בשמן הטוב אמנם שתשים שמלותיה על שכמה ולא תתכסה בם עד בואה שם כדי שלא יכירו בה עכ"ל, והחסיד הה"ר יוסף יעבץ ז"ל כתב אומרו ועתה הלא בועז וגומר הכוונה על כל פנים לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אבקש לך מנוח ועתה כעת לפי שעה אנסה אם יצא הדבר הזה לפועל עכ"ל וכן כתב הר"ש הלוי ז"ל:
פסוק ג:
ובמדרש ורחצת וסכת ורחצת מטנופת ע"ז שלך וסכת אלו מצות וצדקות ושמת שמלותיך עליך וכי ערומה היתה אלא אלו בגדי שבת פ"כ וקשה וכי עד עתה לא נטהרת רות מטנופת ע"ז שלה והלא מעת ששבה עם נעמי נטהרה מטנופת הע"ז ונתגיירה וכמו שאמר עמך עמי ואלהיך אלהי ועוד כי כמה מצות וצדקה יכולה היא לעשות באותו היום והיא עסוקה בטהרתם כי צריכה שתהיה טהורה לחששא אם באולי ירצה בועז ליקרב אליה, והייתי יכול לומר כי גם אם כבר קבלה עליה כל מצות התורה וכל עונשיה כמ"ש באשר תמותי אמות וגומר עם כל זה אפשר שעדיין לא הטבילוה ב"ד כי תיכף ביום הראשון לביאתם מיד הלכה ללקט בשדות ועד כלות קציר החטים וקציר השעורים לא נחה ולא שקטה מהלוך ללקוט ולא אסתייעא מילתא להטבילה בב"ד של שלשה עד היום ההוא ועל טבילה זו אמרה ורחצת מטנופת ע"ז שלך:
פסוק ג:
א"נ גם אם נאמר שכבר טבלה ונתגיירה מעת בואה אפשר שהרחיצה שהזכיר פה הוא שתרחץ לבה בתוכה מטנופת ע"ז שלה בהיותה כופרת בע"ז שלה ואף אם כבר כפרה בה כשנתגיירה עם כל זה עתה מחדש כאשר תחזור ותכפור בע"ז שלה ותקלל אותה לצדקה תחשב לה כאילו עתה מחדש כפרה בע"ז ורחצה מטנופת שלה וכדי להרבות לה זכיות שיגנו בעדה והיא תצלח במה שהיתה הולכות לעשות אמר לה ורחצת וגו' כדאמרן וסכת אלו מנות וצדקות וגם אם לא היה לה פנאי באותו היום לקיים מצות ולעשות צדקות הא נקטינן מן היום אשר נתת את לבך להתענות וכיון שביום הזה תחזור ותקבל עליה לגמור ולקיים כל המצות והצדקות הכתובות בתורה מעלה עליה הכתוב כאלו היום ההוא קיימה אותם וכולן יגינו עליה בדרך אשר היתה הולכות ובזכות זה תצליח את המעשה אשר תעשה עתה.
פסוק ג:
והרב מורי כתב כי רז"ל הרגישו בפסוק שכפי פשוטו נראה שהיתה מזמינה לזנות שתרחץ ומתעדן במיני בשמים ותתקשט במלבושים כדי להגביר תאותו של בועז וישכב עמה וכן לא יעשה בלא קדושין וכתובה ושבע ברכות וכ"ש לאיש אשר כמוהו ומה גם שדברי' האמורים לקמן והוא יגיד לך את אשר תעשו מוכיחים שלא היתה הכוונה שישכב עמה בלילה וא"כ למה הוצרכה כל הקשוטין והעינוגין האלו ולכן פירשו שכוונת המעשים האלו היו לרמוז זכיות אשר תסמוך עליהן לשיצא הדבר לפועל ותכלית וכוונת הפסוק לדעתם באומרו ורחצת וסכת וגו' אין הרמז על מה שתעשה עתה כי בזמן מיעוט כזה מאי מצות ומאי צדקות מצי למעבד ועוד שענין טנופת ע"ז כבר נרחצה ממנה קודם כאשר באה עם נעמי אלא נראה שהכוונה לומר שיסייע לך בענין הזה, מה שרחצת מטנופת הע"ז ומה שסכת במצות וצדקות לשעבר ולפי' זה וי"ו דקרא וי"ו התוספות והעטוף לא וי"ו ההיפוך עכ"ל:
פסוק ג:
והר"ש הלוי ז"ל כתב כי כראות נעמי היות רות מעותדת לרבו יתירא להיות אימא של מלכות ראתה שבעכ"פ תהיה נבחנת ונצרכת לראות אם היא כדאית למעלה הזאת וכמאמר הזוהר על ענין יוסף הצדיק בפ' מצורע על פסוק ענו בכבל רגלו וגומר עד עת בא דברו וגו' וראתה נעמי כי מעת התגיירה לא ימצא בה ערות דבר האמנם אפשר שימצא מצד עוברה על שבע מצות טרם תתגייר או על שלא מיהרה להתגייר ומה גם אחרי היותה נישאות למחלון ועיניה רואות יהדות נעמי וכשרותה והיה ראוי שתתגייר ואפשר שתהי' זה לה קיטרוג באופן שלא תאורנה מצותיה ומעשיה הטובים אשר עשתה כי עבירה מכבה מצוה כל עוד שלא נטהרה מטומאתה ולכן צותה שתטהר מטינוף ע"ז שלה באופן שצריכה תשובה על העבר וזהו ורחצת ואז יאירו המצות אשר עשתה וזהו וסכת אלו מצות וצדקות עכ"ל:
פסוק ג:
בפשט הכתוב אפשר שכתוב וירדתי ביו"ד להוציא מלב רות שום חשדא שלא יחשדנה בשום דבר לכן אמרה כי העצה שיעצתי אותך שתרד הגורן דעי לך כי אולי בדידי הוה האי עובדא וז"ש וירדתי ביו"ד של המדבר בעדו וכן לקמן כתיב וגלית מרגלותיו ושכבת קרי וכתיב ביו"ד להורות אל האמור כי גם בענין השכיבה לא יהיה הדבר צר בעיניך כי אם בדידי היה המעשה הייתי שוכבת מרגלותיו וז"ש ושכבתי ביו"ד:
פסוק ג:
גם אפשר שרמזה באומרה ושכבתי ביו"ד כי אף אם גלית מרגלותיו ושכבת לא תפחד שהוא יגע ביך ח"ו אלא דעי לך שהוא כאילו שכבתי אני עמך כי לא יגע כלל ולא עוד אלא שהוא יגיד לך שם את אשר תעשון, גם אפשר שהכוונה באומר' ושכבתי ביו"ד הכוונה ע"ד משאר"ל במ"ש הכתוב וירדתי הגורן כתיב ביו"ד לומר זכותי ירד עמך גם כמלת ושכבתי כוונה לומר זכותי ישכב עמך אח"כ מצאתי בהר"ש הלוי ז"ל זה הטעם האחרון גם הזהירה אותה שהיא אינ' תתחיל לדבר כלל עמו רק שתשכב לבד והוא יגיד לך שם כלו' הוא יתחיל לדבר ויפתח שפתיו עמך:
פסוק ג:
והנה יש בזה ספק איננו קטן כי אם גדול ועצום ער מאוד לזה בראותינו לנעמי הכשרה יועצת לרות כלתה פועל מגונה כזה הכזונה יעשה לכלתה ללכת לשכוב מרגלות בועז ולשו' אות' בנסיון גדול כזה אתרא דשכיח היזקא להיו' נחשב' כאחת הנבלות ומה גם ללכת לשכוב אצלו ולגלות מרגלות בועז והרי זה דומה למעשה הזונה וכמאמר שלמה והחזיקה כו ונשקה לו העזה פניה וגו' הלא טול היה לה להעשות ולגמר הדבר ע"י אמצעים חשובים ורבים ונכבדים או מפיה אל בועז תמתיק לו דבריה כי גואל קרוב הוא ולו יאתה בהיותה רות אשה כשרה והגונה כי הוא בעצמו היה מכיר' ויודע כי אשת חיל הוא ואם מד' יצא הדבר במעט השתדלות היה הדבר נגמר כי הוא מלאכת ד' להיו' מזווג זווגים ומה ראתה על ככה ומה הגיע אליה לעשות הדבר הזה כאופן הבלתי נאות לעין כל:
פסוק ג:
והנה הרלב"ג ז"ל נתעורר בזה ועשה מהספק תועלת וז"ל התועלת הי"ג הוא כי כשהיה אפשר שישיג תועלת נפלא באמצעות פועל מה ידומה בו קצת עזות הנה אין ראוי שיאבד הטוב ההוא מפני בושתו בעשיית הפועל ההוא אך ראוי שימעט העזות בו כפי היכולת ולזה תמצא שלא נמנעה רות מלעשות מה שאמרה לה נעמי ללכת לשכוב במרגלות בועז אך עשתה זה בלט בדרך שלא יודע לאיש ועשתה באופן שלא הרגיש בבואה שם לשכוב גם בלילה לא שכב לבה לשמור עצמה מגלוי ערוה ולזה תמצא שהיא לא היתה ישנה אך תכף ששאל בועז מי את ענתה לו בחכמה ובשכל לא כאשר מקיץ משנתו הנה שהוא ז"ל עשה מהספק תועלת ועדיין הספק עומד אלא שעצם עיניו ממנו ועשאו תועלת ואם נאמר שתירץ לרות במה שעשתה עצת נעמי ולא אמרה לא אעשנה לא תירץ לנעמי למה לא עשתה הדבר ע"י אמצעים כדרך כל הזווגים שבעולם וקרוב הדבר שיגמר ע"י אמצעי ממה שיגמר ע"י מעשה של פריצות לשכוב אצלו להיות עמו:
פסוק ג:
והר"ש הלוי תירץ לזאת הקושיא כי כראות נעמי לבועז שכול ואלמון ידעה כי לא יצא מן העולם בלא בנים ולכן ראתה שיבוא הדבר הזה ע"י רות הצדקת הגם כי הוא כבר אמר לה לרות ההיא מותרת לבוא בקהל ופלוני אלמוני לא ידע זה וראתה בחכמתה כי אם ידובר לבועז על ידה או על ידי אחר הנה תשובות בועז גלויה ומפורסמת יש גואל קרוב ממני וראוי לשאול את פיו ואולי הגואל יתן עיניו ביופי רות ויתרצה ראתה כי טוב שיעשה בדרך זה כי אז יכמרו רחמיו עליה כי בהיותה שמה תתפרסם כי כוונתה המצוה לא התענוג וזה במה שצוה לה ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת והוא יגיד לך וגומר אשר היתה הכוונה לדעתי שלא יעוררהו משנתו לדבר אליו כי זה דרכן של זונות לתפוס בהם וזאת בהיותה יושבות ודוממה יראה שאין דרכה כדרך הנשים המשחקות וכראות בועז הדבר הזה נכמרו רחמיו ודבר על לבה כמו שיבא עכ"ל:
פסוק ג:
ואני אומר כי לעין כל התירץ הזה דחוי מאליו כי מ"ש כי אם ידובר לבועז על ידה או ע"י אחרים הנה תשובות בועז גלויה יש גואל קרוב ממני וראוי לשאול את פיו ואולי הגואל יתן עיניו ביופי רות ויתרצה בדבר זה אינו כלום שהרי הגואל גם עתה לא ידע המעשה אשר נעשה בירידתה אל הגורן וכמ"ש הכתוב אל יודע כי באה האשה וגו' ועכ"ז לא נתן הגואל עיניו בה אבל אמר לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי:
פסוק ג:
לכן אני אומר כי התירץ הנראה לי בקושיא זו הוא כי נעמי כבר ידע' כי דוד מלך ישראל והגואל המשיח ראוי לצאת מבועז הצדיק ולכן ראתה נעמי כי מאחר שבזווג הקדוש הזה עתיד לצאת ממנו שורש ישי וכל מלכות בית דוד בהכרח הוא שיקטרג סטרא אוחרא איזה קטרוג עד שלא יבוא לידי גמר על כן רצתה נעמי לסמות עיני הקטיגור בתת לו חלק מה בזה הזיווג כדי שלא יקטרג עליו כלל ע"ד מה שצוה השי"ת ביום הכפורים אשר הוא יום אדיר וקדוש בימי שנה ואותו היום כל ישראל כולם קדושים כולם עושי' באימה וביראה רצון קוניהם הוא מקנא על קדושתם ואפשר שיקטרג עליהם על כן צוה השי"ת שיתנו לו חלקו והוא שעיר המשתלח לעזאזל וכאשר נתנו לו חלקו באותו היום הקדוש אז מתפייס באותו החלק שכבר נתנו לו ושוב אינו מקטרג עליהם לפי שדרכו להדבק אל כל דבר של קדושה לקטרג עליו ולכן ג"כ אז"ל תלמוד חכם אל יצא יחידי בלילה שמא יוזק והטעם הוא על הדרך האמור כי לעולם זה דרכו להדבק אל מקום הקדושה ואולי יוזק ממנו וע"ד זה אז"ל כי כי בגדיו של ת"ח מתבלי' במהירות לפי שהשטן מתחכך בבגדיהם וזה מקנאתו שמקנא בכל מי שמתנהג בענין קדושה וכל מגמתו לקטרג על כל דבר של קדושה ובתת לו חלקו באותו המעשה בזה מתפייס ושוב אינו מקטרג עליו ע"ד שעיר עזאזל כדאמרן וכן ענין הזווג הקדוש הזה ראתה נעמי שאם לא יתנו לסמא"ל חלק מה בו יקטרג בוודאי עליו לכן יעצה היות נעשה המעשה הזה בדרך פריצות כי זה הוא חלקו ותאותו של סמא"ל ושוב לא יקטרג עליו ולכן אמרה לה ורחצת וסכת וגומר ובאת וגלית מרגלותיו וגומר כי בהיות נעשה בדרך זה שנראה כפריצות בזה יתפייס סמא"ל ולא יקטרג ויבא הדבר לידי גמר וכן תמצא כי גם בזווג שנזדווג יהודה עם תמר אשר כל תפארת מלכות בית דוד יצא ממנו הוכרח שיהיה לסמא"ל חלק מה כי בהיותו נעשה דרך זנות כי כתיב ויחשבי' לזונה וגומר ואלמלא שנעשה הדבר כן לא היה נעש' הדבר ולא היה יהודה לוקח אותה וכן ביעקב אע"ה שהיתה מטתו שלימה בי"ב שבטי ישראל הוכרח שיהא נראה באותו הזווג שמן דבר שנראה כפיסול במה שנשא שתי אחיו' שעתיד הב"ה לאוסרן אף אם באות' שעה היו מותרות עכ"ז נראה כשמץ פיסול בדבר כיון שעתיד ליאסר אלא הוכרח להיות כן להיות חלקו של סמא"ל שהיה לו באותו הזווג ולכן בזווג רות עם בועז כדי שיגמ' בשלימו' ולא יקטרג עליו סמא"ל רצתה לעוור את עיניו בהיות נעשה בדרך קצת מה של פריצות כי זה חלקו מכל עמלו. ונפשט הכתוב כתב מורי זלה"ה ורחצת וסכת וגו' צוותה אותה לרחוץ אם להתקדש מטומאתה אם לנקיות וכן הסיכה לנקיות ולעידון כמנהג בימי חכמי התלמוד ואמר ושמת שמלותיך עליך לומר כי מלבד הלבישה תסדר אותן עליה באופן וסדר נאות כי לה יאתה סידור המלבושים ויפוי לבישתם אשר תראה בהם יפות מראה אע"פ שלא יהיה המלבושי' יקרי' ונכבדים כי ידוע תמצאנה נשים אשר עם היותן יפיפיות לא יתיישבו מלבושיהן עליהן עם היותן יקרי הערך ויש אחרות שאע"פ שלובשת בגדי' ומלבושי' מערך מועט הן לובשו' אותן בנקיות וסדור יפה עד שיראה בהן נאות ויפות וז"ש ושמת שמלותיך ושמת הוא כמו אשר תשים לפניהם דמתרגמינן דתסדר קדמיהון ובזה ידוקדק אומרו ושמת שמלותיך לומר שאע"פ שלא היו שמלותיך יקרי הערך שוודאי לא היו לה כי המה באו יחפות כמאמרם ז"ל ומאין יבואו להם המלבושים הטובים המן הגורן או מן היקב עם כל זה היתה יודעות כי בסידור שתשימם עליה תתייפה הוא בהם יותר מלבושה במלבושי משוי ובגדי זהב וסמוך ליה וירדת הגורן לומר לה טענה אחרת כי לא תתבייש אם מלבושה לא היו כ"כ יקרי ערך ובפרט להיות הליכתה לקניי' בעל גדול הערך ושופט כל הארץ כי כיון שהיה מקום ההליכה לגורן אין לחוש כי אין דרך ללבוש שמה הבגדים החשובים כ"כ ותסתפק בסדר אלבושי' כדאמרן:
פסוק ד:
ויהי בשכבו וידעת את המקום וגומר טובים בעיני דברי המתרג' שפירש כי ויהי בשכבו פירושו שכיבה ושינה דאילו כפשטיה דקרא שהוא השכיבה בלתי שינה יהיה עדיין קשה שאיך יהיה מקום לגילוי המרגלות כי תכף ירגיש ולא יניח אותה כלל שכב ועוד כי בזמן ההוא עדיין לא יהיו אנשים אשר בגורן משוקעים בשינה ויורגש הדבר והנה לסיבה אפשר ג"כ שזהיר' שלא תשתדל לדעת את המקום אשר ישכב שם עד אחרי השכיבה והשינה כי בהתחלת השכיבה בוודאי יהיו כל האנשים והנערי' נעורים בלתי ישנים ואפש' שירגישו בדבר רות בהיותה מחזרות בגורן הנה והנ' לדעת מקום השכיבה:
פסוק ד:
ואפשר שתהיה הכוונה שבעת השכיבה כשהוא נוטה לשכב תשתדל לדעת המקו' המיוחד לו לשכיבה כי אז בנקלה תוכל לדעת כלאחר יד ולא תורגש כ"כ אמנם אחרי השקיעה בשינה לא יהיה ניכר ונודע כי אם בקרוב אל האיש הישן ולתת עיניה בו להכיר אם הוא בועז או אחר ולפעמים אפשר שיתחלף לה באחר ותטעה מסיבות היותה באישון לילה ואפילה ובזה יבוא הדבר לידי הרגש וז"ש ויהי בשכבו וידעת את המקום רצה לומר שכיבה כפשוט' בלי שינה ואחר כך כאשר יהיה שקוע בשינה ובאת וגלית מרגלותיו ודוק דכתיב ובאת וגלי' וגו' להורות שתהיה הביאה לגלות מרגלותיו אחרי כן לא בעת ידיעות המקום וכדי להפסיק כתב מלת ובאת והרי ביאה זו היא אחרי השינה כדברי המתרגם והכל כוונה אחת אלא שפירש הפסוק הוא בדרך אחר' פשוט עכ"ל:
פסוק ה:
ותאמר אליה כל אשר תאמרי אלי וגומר דייק דלא קאמר כל אשר אמרת אלי אעש' להודיע שבחה של רות כי השיבה לחמותה ואמרה לה אם העצה היעוצה נראה דבר ודי לעשותה לא מפני זה אמנע עצמי מלעשותם ולא זו בלבד אלא גם אתם תאמרו עוד דברים כהנה וכהנה הכל אעשה ולכן כתיב תאמרי לשון עתיד ומלת אלי קרי ולא כתיב לרמוז שאפילו אם תאמר אליה דברי' כ"כ זרים עד שנעמי בעצמה מתביישת לומר לה אותו הענין בפירוש אבל תדבר אותו עם אחר והוא שומעת כדי שתבין רות מעצמה שכוונת נעמי היה לומר לרות אותן הדברים שתעשה ומן בושתה לא אמרה אליה בפירוש אפילו אותם הדברים שתאמרי ולא תאמר אותם אלי בפועל אלא בכח כי דברת אותן כדי שאשמע אותן ואעשם אפילו אותן הדברי' אעשה אותם ולרמוז לזה אלי קרי ולא כתיב כלומר כי בפועל לא אמרת לי הדברים אבל הם אמורות בכח כדי שאבין שכל אותן הדברים הם אמורות לי ואפילו שלא אמרת אלי בפועל שהוא רמז אל הכתיב אלא בכח הוא מובן שהדברים הם כנגדי והוא הקרי הכל אעשה:
פסוק ה:
א"נ מלת אלי חסר ולא כתיב להורות ולרמוז כי אף אם עצה זו אינה נכונה בעיני ולא נהיר' לי ולא סבירא לי וזו היא כוונת אלי אל כלומר אלי לא סבירא לי עם כל זה אבטל דעתי מפני דעתך וכל אשר תאמרי אעשה:
פסוק ה:
ואפשר עוד לומר כי רות אמרה לה לא אפיל דבר אחד מכל דברך ארצה כי כל אשר תאמרי אעשה בלא מגרעות כלל אך זאת אעשה כי אשנה הסדר כי את אמרת לי לרחוץ ולסוך תחיל' ואח"כ לירד לגורן ולא נאה לי לעשות כן שאם יפגע בי בדרך אחד מבני בליעל ואני מקושטת ומבוסמת יחשבני לאחת הנבלות ויבא אלי לשחק בי לכן לא אעשה כן רק ארד לגורן תחלה ושם אעשה ככל אשר צויתני ארחוץ ואסוך וז"ש ותרד הגורן תחלה ואח"כ ותעש ככל אשר צוותה חמותה ולכן לא נכתב מלת אלי להורות על זה כי לא עשתה ממש כדברי חמותה כי שינתה הסדר כאמור וז"ש כל אשר תאמרי אבל לא כסדר שאמרתי אלי ולזה חסר מלת אלי ובזה דייק ג"כ דלא קאמר ותעש כל אשר צותה חמותה אלא אמר ככל בכף הדמיון משום דלא עשתה ממש כל אשר צוותה כי שינתה הסדר ואפשר שהשמיענו הכתוב כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומעת ירידתה לגורן נחשב עליה כאילו כבר עשתה ככל אשר צותה חמותה אף עם עיקר המעשה לא היה אלא בחצי הלילה מעתה ירידתה לגורן נחשב עליה כאלו כבר עשתה וקיימה את כל צוויה ולז"א ותעש ככל אשר צוותה וגו' ולא אמר ותרד הגורן לעשות ככל אשר צוותה וגו' ואפשר לומר במה שמלת אלי קרי ולא כתיב לרמוז כי לא מבעיא זאת העצה היעוצה אשר כולה הוא בשביל רות להנאתה ולטובתה לבקש לה מנוח אשר ייטיב לה אלא אפילו עצה שלא תהיה אלי כלומר אל דבר הנוגע אלי ולזה מלת אלי לא כתיבא כלומר אפילו שלא יהי' דבר בא אלי ולהנאתי אע"פ כן אעשה אותה ומכל שכן שאעשה זאת אשר הכל להנאתי ולטובתי:
פסוק ו:
ובמ"ש ותעש ככל אשר צוותה חמותה אפשר כי בכל מעשה ומעשה שהיתה עושה היתה אומרת הריני עושה כמצות חמותי אשר צותה אותי כדי שזכותה יסייענה ויגן בעדה ודייק עם זה הכף של מלת הכל ולא אמר כל להורות שכן היתה אומרת רות הריני עושה ככל אשר צוני חמותי:
פסוק ז:
ויאכל בועז וישת וייטב לבו וגומר לא אמר ויאכל וישת בועז להורות כי בעת האכילה הי' בועז אבל אחר השתיה נשתנה לאיש אחר וייטיב לבו וכאילו אין זה בועז כי נכנס יין בקרבו ועם כל זה ראה מראה ההפרש שבין ישראל הקדושים לאומת העולם כי בכאן אחר שאכל ושתה והוטב לבו ובאה לו כמשכבו אשה יפת תואר מקושטת מבוסמת וטהורה בטבילה ותגל מרגלותיו ועם כל זה נשבע ליצרו שלא לבוא עליה וכמאמרם ז"ל בפסוק חי ד' שכבי עד הבוקר ואחשורוש הרשע כטוב לב המלך ביין ולא היתה ושתי לפניו אמר להביאה ערומה להראות העמים והשרים את יפיה לפי בכולם רשעים ושטופים בזמה המבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור ולהודיענו שבחו של בועז הודיענו שאכל ושתה ויטב לבו ועם כל זה לא חטא דאי לאו הכי מאי אתי לאשמועינין:
פסוק ז:
ובמדרש ויאכל בועז וישת ויטב לבו למה וייטב לבו שבירך על מזונו וקשה מאי רבותא הוא לאיש גדול כבועז שבירך ברכות מזון והא מי שאכל ושתה ולא בירך על מזונו לא מבני ישראל הוא וא"כ מאי רבותא דבועז ואפשר כי בהיות הכוונה הצריכה בברכת רבה וגדולה וכמו שאז"ל שצריך הכנת הלב כמו התפלה וצריך עוד כמה דברים שהם תיקונים שצריך על הברכה וכ"ז לא ימצא איש שיעשה את כולם בשלימות והעיד הכתוב על בועז הצדיק שבירך על מזונו בכל התנאים הצריכים ולא נמצא כזה איש אשר רוח אלהים רו שישלים כל הצריך אלא הוא לבדו:
פסוק ז:
א"נ אפשר שאין הכוונה במה שאמר שבירך על מזונו על ברכות המזון אלא הודה ושבח לאלהיו על כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם ומזון כי בהיות שעד עתה הי' רעב בארץ ועתה הי' מזון לפניו בריוח בירך על המזון שנתן ד' לעמו והיתה הברכה ברכות הודאה על הטובה אשר עשה ד' לישראל וכן משמע קצח מל' המתרגם ז"ל ויצדק פירוש זה יותר לפי הגירסא שיש גורסים שבירך הטוב והמטיב והכוונה זאת היא בוודאי שהודה על הטובה אשר עשה ד' לישראל וזהו הטוב והמטיב הטוב לדידיה והמטיב לאחריני וברכה כזאת לא כל אדם היה אומרה כי עדיין לא נתקנה ברכות הטוב והמטיב בימי בועז עד הרוגי ביתר והוא לבדו נתן לב לברך ברכה זו ולפי גירסא זו דייק שפיר וייטיב לבו שהוא על הטוב והמטיב והקשה בלשון קושיא למה וייטב לבו ולא אמר בלשון שאלה מאי ויטב לנו להורות הקושי שיש בפסוק אם יובן כפשוטו והוא כי איש כמוהו לא הי' ראוי לשתות כ"כ עד שייטיב לבו ביין כי זה הוא מנהג השכורים השותים במזרקי יין וז"ש למה וייטב לבו כלומר למה הביא עצמו פ"י השתי' שייטב לבו ביין ולאו משנת חסידים היא זו לכך אמר שבירך על מזונו:
פסוק ז:
דבר אחר וייטב לבו שאכל מיני מתיקה אחר המזון שהוא מרגלת לשון תורה ובזה דייק מלת וייטב שמיני מתיקה הם טובים וגם שהם מכשירי תורה ומרגלת לשון תורה כלומר מרגילים לאדם להגות בתורה אחר שאכל מיני מתיקה והוא מעניני האכילה והשתיה אשר זכר:
פסוק ז:
ד"א וייטב לבו שעסק בתורה שנאמר טוב לי תורת פיך לא בחר במיני מתיקה כי לא קרא טוב למה שהם טובים לגוף ומתוקים לחיך רק הטוב האמיתי הוא הטוב הנפשיי והוא לעסוק בתורה ולזה קרא טוב שנאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף והביא הפסוק הזה ולא כדמייתי במקום אחר אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם להורות חסידותו של בועז כי בהיות שאותה הלילה הי' זורה את גורן השערים ודרכן של בני אדם כי באות' הלילה מתעסקים בזריית הגורן ושמחים בהביטו כמה וכמה הוציא לו שדהו ובכמה וכמה דינרים ימכור אבל בועז לא פנה אל רהבים ושטי כזב כי טוב לו התורה מאלפי זהב וכסף ולכן עסק בדברי תורה. ד"א וייטב לבו שהי' מבקש אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב ולא בחר בסברות הראשונות האמורות כי זה אינו מן השם ולאו באותו הלילה שהי' זורה את גורן השעורים בלבד היה עושה כן רק בכל לילה ולילה היה כך דרכו ומנהגו ומה לו לכותב המגילה לומר לנו שבזאת הלילה אחר האכילה עסק בתורה או שאכל מיני מתיקה כי זה דרכו בכל הלילות אבל האמת הוא כי באותה הלילה הרהורי דברים היו שם והי' מחשב לבקש אשה שנקראת טוב שנאמר מצא אשה מצא טוב ותכף האלהים אנה לידו אשה הוגנת לו ותבא בלט ותגל מרגלותיו ותשכב כי רצון יראיו יעשה נמצא כי מ"ש וייטב לבו הוא הדבר בענין המזווג דמפרש לה לקמן:
פסוק ז:
והר"ר יהודה ן' פרובינצאל כתב ואצלי בלט מגזירות ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם כלומר במעשה כשפים שילכו בלילות וקולם לא ישמע כי אם בועז הי' ישן בגורן לשמור גורנו מהגנבים כמה לא חלי ולא מרגיש גם הוא גם אנשיו שלא שמעו האשה הבאה בקצה הערמה ככה יעשו אם יבוא גנב ויגנוב והנה בני מות הם כי לא ישמרו את אשר לאדוניהם לכן אמר בלט כמו בלטיהם דרך רואה ואינו נראה וכן בהיות שאול במערה ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט ולולי בואו בחכמות הלהטים היה זה פחיתות גדולה לדוד להיותו מסתכן עכ"ל:
פסוק ז:
ואני אומר כי יש סעד לזה מלישנא דקרא דקאמר ויבא לשכוב ולא אמר ויבא וישכב להורות כי כמעט שעדיין לא שכב כי עדיין לא נשקע בשינה כלל ולכן לא אמר וישכב וכיון שכן הי' שעדיין נים ולא נים תיר ולא תיר כאילו עתה הי' בא לשכב ובוודאי שהיה בועז מרגיש בדבר אם לא שבאה דרך רואה ואינו נראה בדרך כישוף והוא רמוז במלת בלט כדאמרן. ובמ"ש ויטב לבו אפשר שכיון למה שאז"ל שראוי לכל אדם כשהולך לשכוב טל מטתו להיות מוחל לכל מי שציערו ביום ההוא ויאמר כן שרי ליה מארי' למאן דמצערן לי ולא יהי' לו טינא בלבו עם שום אדם והעיד הכתוב על בועז הצדיק שעשה כן שמחל לכל מי שציער לו ביום וזהו ויטב לבו להיות לבו טוב ושלם עם כל בני אדם ואח"כ בא לשכוב בקצה הערימה וע"ד זה אמר דוד המלך ט"ה בשלום יחדיו אשכבה ואישן כי כשאבא לישן אז אני מוחל לכל מאן דמצערן לי ואני בשלום עם כל העולם יחדיו אשכבה ואישן:
פסוק ז:
ובביאור לרב אחרון ז"ל כתוב לאמר סיפר הכתוב שהשי"ת סובב כל הדברים והגיען באופן נאות והוא שנתן בלב בועז לאכול ולשתות ולהטיב לבו עד שישתקע בשינה ותוכל היא לבא בלט לשכב מרגלותיו ותעבור חצות לילה בשינה כדי שכשירגיש וידבר עמה לא יהי' אנשים נעורים בגורן גם מיהר הקב"ה שכיבתו כדי שלא תצטרך רות להתעכב זמן רב נטמנת בגורן בין הערימה עכ"ל:
פסוק ח:
אמר ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש בהיות אשה שוכבת מרגלותיו היה פוסח על שתי הסעיפי' כי בהיות בחצי הלילה שידוע כי בשעה ההוא הקב"ה נכנס עם הצדיקים בג"ע להשתעשע עמהם כמובא בספר הזוהר על כן בעת ובעונה הזאת ויחרד האיש כלומר היה חרד חרדה גדולה איך יעשה דבר זה ויחטא לאלהים ולא יזכה הוא להשתעשע שם בג"ע עם הצדיקים שזוכים בעת ובעונה הזאת ומצד יצרו הרע הי' מתגבר עליו וזהו וילפת כמו שאמרו ז"ל שנעשה בשרו כלפת שנתקשה שהיתה אשה שוכבת מרגלותיו הרי שתים מצד אחד שהיה חצי הלילה והיה זוכר מעלת הצדיקים הי' חרד ומצד אחר הי' רואה אשה שוכבת מרגלותיו ומתקשה ולא הי' יודע מה לעשות וגמר אומר בדעתו לשאול ממנה מי את מותרת או אסורה וז"ש ויאמר מי את וכמו שאמרו ז"ל שאמר לה פנויה את וכו' טהורה או טמאה וכיון שראתה רות כל השאלות הללו חששה אולי היה נותן לב לבוא עליה מיד כי גבר יצרו עליו ולא יכול לו ועל כן אמרה לו אנוכי רות אמתך ופרשת כנפיך על אמתך כלומר אף שאני אמתך וסרה אל משמעתך לא יעלה על לבך לבוא עלי בלא ברכה וזהו ופרשת כנפיך שהוא לשון נקיה לשון נישואין כלומר קח אותי לאשה בנשואין ושבע ברכות בעבור שהכוונה להביא נפש מחלון לזה העולם וזהו כי גואל אתה ולכן צריך קדושה רבה ונשואין וכל צד היתר כדי שיבוא על ידך נפשו של מחלון וכיון ששמע בועז שהיא היתה מזרזת אותו שלא לבוא עליה עד אחר נישואין בירך אותה ואמר ברוכה את לד' בתי בוודאי שהטבת חסדך האחרון שהוא החסד הזה שזרזתני שלא לבוא עליך עתה קודם נישואין יותר מן הראשון שלא רצית ללכת אחרי הבחורים אפילו שיהיה דל כי רוצה אשה בקב ותפלות מקביים ופרישות וכל שכן שהי' נמצא לך בחור עשיר על רוב יפייך ולא בחרת בהם אלא בי ולכן מה שזרזתני שלא אבוא עליך עתה קודם נשואין וזהו ועתה דקאמר כלומר עתה לפי שעה קודם נשואין לא תיראי אבל כל אשר תאמרי אעשה לך אחר נשואין כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל וצדקת את ואם כן איך יעלה בדעתו לחטא עמך ולהחטא אשה צדקת כמותך:
פסוק ח:
א"נ אמר הטבת חסדך האחרון יותר מן הראשון החסד הראשון היה מה שנתגיירה ובאה לחסות תחת כנפי השכינה ובוודאי שהטובה הגדולה שראוי להחזיק לכל גר או גיורת הוא מה שהוא מתגייר ועוקר עצמו מע"ז ובא לחסות תחת כנפי השכינה ואחרי כן כל המצות והטובות שיעשה הם שפלות לזו לפי שכבר נכנע תחת עול התורה העיקרות היא הראשונה ואמר לה בועז הכא כי זאת האחרונה גדולה כל כך שאף גם זאת בהיו' הראשונ' שנתגיירה גדולה על היותה הראשונה וזו להיות אחרונה לא היתה ראויה להחשב כ"כ מכל מקום גדולה היא כ"כ כי היא גדולם אף גם שהיא אחרונה וזהו מלת האחרון דקאמר יותר מן הראשונה אף גם שהיא ראשונה וזהו אומרו מן הראשון והאחרונ' היא זאת שלא הלכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר ובחרת בי עם היותי זקן להיות גואל:
פסוק ח:
א"נ אמר ויהי בחצי הלילה כי בועז היה נעור לעולם משנתו וקם בחצי הלילה לעסוק בתורה וכמו שאמר בן בנו דוד המלך ע"ה חצות לילה אקום להודות לך וכן היה מנהגו של בועז זקנו וז"ש ויהי בחצי הלילה אשר נעור משנתו לעסוק כתורה אז ויחרד האיש על כי ראה עצמו בנסיון גדול כי בעת הראוי לעסוק בתורה ובמשפט שמה הרשע ולא ידע אם יוכל לכבוש את יצרו שלא יחטא ולכן חרד חרדה גדולה והתחיל ללפת עצמו ונהפך מצד זה לצד זה כדי שתרגיש האשה שכבר הכיר בה בועז שהוא אשה ובורח ממנה ונהפך אל צד אחר ואולי בזה תקום האשה מאצלו ותלך כי תרגיש האשה שאין איש זה מאותם הרודפים אחר תאוות המשגל ותלך לדרכה כי לאו בעל דברים דידה הוא וכשראה בועז שלא הועיל כלל בזה לשתלך אבל הנה אשה שוכבת מרגלותיו ולא קמה ולא זעה ממנו אז רצה לידע מי זאת הנשכחה אשר כמעט נראה ממעשיה שתובעות אותו בפה ויען ויאמר לה מי את ואז היא תשיב אמריה לו בענוה רבה ותאמר אנוכי רות אמתך וקראה את עצמה אמתו לומר גם אם אני מכרת את ערכי כי הלואי שאהיה כאחת שפחותיך ואני אין ערכי לגבי דידך אלא להיות אמתך ואף עפ"כ הריני מחלה פניך שתפרוש כנפיך על אמתך והוא לשון נשואים אמורים בלשון נקיה וקלה כי גואל אתה ואפשר דקרי פרישות כנף לנשואין שכן דרך התרנגול כאשר רוצה לבוא על התרנגולת הוא פורש את כנפיו עליה והוא דרך פיוס שמפייסה וכמאמרם ז"ל על כן קרי לה לביאה פרישת כנף ודייק דכנפיך הוא חסר יו"ד וכתיב כנפך והכוונה שאמרה לו תדע שכוונתי אינה להנאתי אלא לש"ש כדי שתגאל נשמתו של מחלון ותביאהו לזה העולם כי איני שואלת ממך אלא ביאה ראשונה לבד ולזה נקט כנפך בלא יו"ד שהוא לשון יחיד נאמר על כנף אחד אמנם כנפיך ביו"ד הוא לשון רבים וזו אמרה איני שואלת ממך אלא פרישת כנף א' לכד וביאה אחת וזה לסיבה כי גואל אתה ותגאל נשמתו של מחלון כי אין כוונתי להנאתי אלא להנאתו ולטובתו של מחלון אשר מת והנה מצינו בדברי רז"ל אל יפתח אדם פיו לשטן כי כיון שהיא לא שאלה ממנו אלא ביאה ראשונה כן היה שלא בא עליה כשנשא' אלא ביאה ראשונה בלילה הראשונה לבד כי למחרתו מת וכמאמרם ז"ל שאמרו שלא חיה אלא אותו היום שנשאה בלבד ודרשו זה ממה שאמר שאמר הכתוב ברוך ד' אשר לא השבית לך גואל היום כלומר שבשביל יום א' שחיה לא השבית לך גואל שאילו לא חיה אותו היום נשבת לך גואל וכאשר ראה בועז כל כוונתה לגמול חסר עם נפש מחלון המת אמר לה ברוכה את לד' בתי והנה את עשית שני מיני חסדים הא' הוא מ"ש לעיל יעש ד' עמכם חסר כאשר עשיתם עם המתים והוא מ"ש רז"ל שנטפלו בתכריכהן והנה החסד ההוא היה חסד שעשתה עם גוף המת שלא נקבר ערום אלא בתכריכין אמנם זהו החסד האחרון שאת רוצה לעשות עמו הוא יותר טוב וחשוב מן החסד הראשון כי החסד הראשון היה עם גופו וזה החסד הוא עם נפשו במה שהנחת מלכת אחרי הבחורי' ולינשא לבחור כי יותר טוב היה לך לינשא לבחור אפילו שיהיה דל מלינשא לזקן בן שמונים שנה וזהו אם דל דקאמר וכ"ש שאם היה רוצה לינשא לבחור היית מוצא בחור ועשיר וז"ש ואם עשיר וזה לרוב יפייך וחשיבותך ועם כל זה הנחת הכל לבלתי לכת אחריהן ולבוא אצלי בשביל שאני גואל ואגאל נפש המת וא"כ הטבת חסדך זה האחרון שעשית עם מחלון מן החסד הראשון שעשית עמו וכדאמרן:
פסוק ח:
א"נ אמר ויהי בחצי הלילה כי בהיות השע' הזאת דחצי הלילה שולטנות למזיקים חרד ופחד שלא יהיה רוח או שד ומצד אחר וילפת שנעשה בשרו כלפת כאומרם ז"ל שנתקשה משום שהנה אשה שוכבת מרגלותיו באופן שהוה מסופק אם היתה אשה כפי מה שנראה ממנה או אם היה שד כפי מה שהיה מורה השעה שהי' חצי הלילה ולכן הסכים לשאול מאתה אם היא אשה או שד וזהו שאמר מי את ותענהו ותאמר אנכי רות אמתיך וגו':
פסוק ח:
ובמדרש התחיל ממשמש בשערה אמר רוחות אין להם שער אמר לה מי את רוח או אשה אמרה אשה, פנויה או אשת איש אמרה לו פנויה, טמאה את או טהורה אמרה לו טהורה והנה אשה טהורה מכל הנשים שוכבת מרגלותיו שנאמר ויאמר מי את ע"כ:
פסוק ח:
והר"ש הלוי ז"ל כתב זה לשונו ואין ספק כי שאלת מי את רוח או אשה הוא כמו הכנסת דברים. כי כבר אמר רוחות אין להם שער ושוב לא תפול שאלת מי את רוח או אשה אלא שזה כוונתו להכניס עמה בדברים וכן מה שאמר ממשמש בשערה אין פירושו שראה שהי' לה שער דאם כן היה לו לומר ממשמש בראשה וראה שהיה לה שער אלא פירוש שממשמש בשער וראה שהוא שער של אשה ולא של איש ולכן לא שאל איש אתה או אשה עכ"ל ודבריו ז"ל אינם מחוורים בעיני לפי שאם כדבריו שכבר ידע שהיתה אשה ולא שד כי כבר נתברר אליו ע"י המישמוש וכבר אמר רוחות אין להם שער ומה ששאל לה מי את רוח או אשה אין זה אלא הכנסת דברים כדי להכניס עתה בדברים קשה לזה למה נכנס עמה בדברים אלו ולא בשאלה אחרת איש את או אשה כיון שגם זו כבר נתברר אליו ע"י מישמוש השער שהי' שער של אשה ולא של איש א"כ יותר טוב היה שיכנס עמה בדברים באמור לה איש אתה או אשה ולא לעשותה רוח כיון שאין לו ספק לא באיש ולא ברוח יותר צניעות היה לכנוס עמה בדברים של איש אתה או אשה מלעשותה רוח כדאמרן ועוד למה לו ליכנס עמה בדברים אלו ודי שיכנס עמה באומרו פנויה את או אשת איש כי באלו נסתפק ולא ישאל דברים אשר לא נסתפק בהם ואין צורך לכנס עמה בדברים אחרים:
פסוק ח:
אמנם הנראה לי בזה הוא כי רצה לבדקה בשער וחשב שיוכל למשמש בשערה והיא לא תרגיש במשמוש כי חשב שהיא ישנה נרדמת בשינה וכוונת דברי המאמר הוא כך התחיל למשמש בשער' ורצה לעשות הנסיון במשמוש השער לפי שאמר הוא בקרבו קודם שימשמשנה רוחות אין להם שער ולכן ע"י המשמוש יודע הדבר ואין נסיון כנסיון המשמוש שאמשמשנה ולכן התחיל למשמש ומ"ש בעל המאמר אמר רוחות אין להם שער אין הכוונה שאחר המשמוש אמר רוחות אין להם שער אלא נתן טעם מי הניעו למשמש לפי שאמר רוחות קיימל"ן דאין להם שער ולכן אנסה במשמוש ובזה אדע אם היא רוח או אשה וכאשר ראה בעת המשמוש והרגיש בה שהיא ערה ולא ישנה אמר בלבו אם אני לא אדבר עמה פה אל פה אלא אמשמשנה לבד תחשוב שאני ממשמש אותה לכוונה רעה להנות ממשמוש שלה על כן תיכף אמר לה בפירוש מי את רוח או אשה כי לכך מששתי אותך להעיר אותך לשאול לך אם את רוח או אשה וכיון שהתחיל לדבר עמה והשיבה לו אשה, שאל לה גם כן פנויה את או אשת איש אמרה לו פנויה, טמאה או טהורה אמרה לו טהור'. אמר עוד בעל המאמר והנה אשה טהור' מכל הנשים שוכבות מרגלותיו כוונתו היא לפי שהרגיש כי מה שאמר הכתוב והנה אשה שוכנת וגו' הם דברי מותר כי כבר אמר למעלה ותבא בלט ותגל מרגלותיו ותשכב והיה די בשיאמר ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת ויאמר מי את לכן דרש ואמר המקרא הזה סרסהו ודרשהו וכאלו מה שאמר הכתוב הנה אשה שוכבות מרגלותיו הם נאמרים אחר שאלת מי את והם דברי כותב המגלה שכפי תשובתה שהשיבה אותו הנה אשה טהורה הנשים שוכבות מרגלותיו, וסיים עוד בעל המאמר את דבריו ואמר שנאמר ויאמר מי את וסיום זה השמיטו הר"ש הלוי ז"ל ואפשר שחשב שהוא נמשך למה שאח"כ ותאמר אנוכי רות אמתך אמר ר' ברכיה ארורים הרשעים להלן כתיב ותתפשהו בבגדו ותאמר שכבה עמי אבל הכא ופרשת כנפיך על אמתך ע"כ:
פסוק ח:
והנה עיניך הרואות כי ר' ברכי' דברי רות קא דריש שאמר אנוכי רות אמתך ופרשת וגו' ומ"ש שנאמר ויאמר מי את הוא סיום דבריו הראשונים והכוונה שהוא אמר ששאל לה שלש רוח או אשה אשת איש או פנויה טמאה או טהורה ומאן לימא לן שלא שאל לה שאלה רביעית איש את או אשה לכן אמר בעל המאמר אי אפשר לומר שגם זה שאל לה לפי כי הלא תראה אופן שאלתו שאמר מי את ולהיות אשר הי' ברור לו שהיתה אשה ולא איש על כן אמר מי את שהוא לשון נקבה ולא שייך להסתפק בתיבות אלו של מי את אלא אם היא רוח או אשה טמאה או טהורה פנויה או אשת איש דאלו אשה או איש לא נסתפק דהרי את קאמר לה בכינוי אשה ומה שלא נסתפק בזה הוא לפי שהכיר בה אפילו שהיה בחצי הלילה את זה הכיר וראה שלא היה מצנפת על ראשו כמנהג האנשים אלא על ראשה היה מטפחת כלבוש הנשים שלובשות על ראשיהן וזה יוכר אפי' בלילה וכן אמר לקמן הבי המטפחת אשר עליך נראה שהית' במטפחת שקורין בלע"ז ליזא"ר וזה יוכר אפילו באישון לילה ואפילה לכן לא שאל לה אם היא איש או אשה אלא אמר מי את לרמוז אל השאלות הנזכר כדאמרן, ובפירוש מלת וילפת יש שפירשו אותו לשון הטיה כי כאשר הרגיש שיש אחר עמו הטה עצמו לדעת מי הוא ואחרי' פירשוהו לשון צער והמתרגם תרגם ותוה גברא ורתת ואתרכך כלפתא בשריה מן רתיתא ופירשו כמו הלפפות שהם רכים כן נתרכך נשרו מהפחד ומן החרדה:
פסוק ח:
ובגמרא סנהדרין פרק כ"ג, אמר רב שנעשה בשרו כראשי לפתות ופירש רש"י בשרו אבר כראשי לפתות נתקשה ואע"פ כן כבש יצרו והנה הר"ש הלוי כתב כזה וז"ל הן אמת זה דבר זר כי החרדה היא מסירה הקושי לא שתגרום אותו לכן יש נפרשו כמו וירם תולעים ויבאש לאחר שבאש ככה זה ויחרד האיש לאחר שנתקשה ופשר הדבר ידוע הא דתקון רבנן בפרק הרואה על הנכנס לישן על מטתו שאומר יהי רצון מלפניך שתתן חלקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה ותשלט בי יצר הטוב ואל כן בועז הצדיק אחר שנכנס לישן והוא שבע מדברי תורה וראה ששלט בו יצה"ר עד שהביאו לידי קושי חרד חרדה גדולה ושיעור הכתוב ויהי בחצי הלילה כאשר הקיץ משנתו ויחרד האיש לפי שמצא אברו כראשי לפתות ולכן אמר ויחרד האיש ולא אמר ויחרד בועז כל זה להפליג החרדה וכהא דאמרינין בפ"ק דע"ז אשרי איש ירא את ד' איש ולא אשה אריב"ל אשרי שמתגבר על יצרו כאיש ובהיות זה דרכו כל הימים ועתה ראה יצרו מתגבר עליו חרד את כל החרדה הזאת עכ"ל:
פסוק ח:
ואני אומר כי אין צורך לפרשו כמו וירם תולעים ויבאש לאחר שבאש אלא כמשמעו כי בתחילה ויחרד ויתר לבו ממקומו כי לא ידע מי היה שוכב מרגלותיו אבל אחר שמשמש וראה אשה שוכבת מרגלותיו אז נתגבר יצרו עליו ונעשה כראשי לפתות שנתקשה אברו כדפרש"י וז"ש והנה אשה וגומר:
פסוק ח:
והר"ר יצחק עארמא ז"ל כתב ופרשת כנפיך וגומר יראה שהיא למדה אותה ממלש אליה בועז ביום הראשון ישלם ד' פעלך וגומר אשר באת לחסות תחת כנפיו אמרה כן הוא האמת שבאתי לחסות תחת כנפיו אמנם מדרך השגחת כנפי מעלה לגמול ולהטיב ע"י כנפים של מטה ואחר שאתה הגואל הנה כנפיך הן אשר הכין אלי האל י"ת לעת כזאת עכ"ל:
פסוק י:
ואומרו ברוכה את לד' בתי כתב החסיד ה"ר יוסף יעבץ ז"ל כנגד מ"ש ופרשת כנפיך על אמתך את בתי לא אמה עכ"ל. והרלב"ג כתב היטבת חסדך האחרון מן הראשון הנה חסדה הראשון היה שלא רצתה להפרד מנעמי וחסד השני היה שבחרה להתחבר בגואל בעלה עכ"ל:
פסוק י:
וה"ר יהודה ן' שושן כתב וכה אמר או יאמר מן הראשון שבאת לחסות תחת כנפי שכינתו ית' כי אותו החסד עשאתו עם נפשה ואין לאיש נכבד מנפשו אבל במה שבחרת בי להיות זקן ואני ממשפחת בעליך גם כי מי יודע אם באת מפני בחורי עמנו ועתה נודע כי לשם שמים נתגיירת עכ"ל:
פסוק י:
ובביאור לרב אחרון כתוב לאמר ברוכה את וגומר הבין והגדיל לדבר אליה דברי חן ופיוס לפי שדעתו היה להשיב לה כי יש גואל קרוב ממנו ולהיות זה האופן קצת מעלה היה אפשר שרות תחשוב בלבה שלתואנה היה אומר בועז כן ולכן הקדים לדבר על לבה ואמר לה ברוכה את לד' בתי כלומר משעה ראשונה היית ברוכה לד' כי נוססה בך רוח קדושה וטהרה ושם ד' נקרא עליך ומעשיך ודאי יקרבוך כי הנה הטבת חסדך האחרון הזה אשר יזכיר לבלתי לכת מן הראשון שהוא ההתגיירות כי בפועל ההוא היה אפשר לחשוב שמא מחמת דבר עשית כך אך הנה הוכיח סופך כי בחרת בזקן ולא נשאת פניך אל בחור בין שיהיה דל או עשיר ומואסת בזקן ואפשר לומר הטבת חסדך האחרון שבחרת בזקן וזה ודאי נראה בך מן החסד הראשון שעשית שבאת לחסות תחת כנפי השכינה משם נודע באמת כי חסדך האחרון טוב וישר והוא לבלתי לכת וגומר עכ"ל:
פסוק יב:
בהיות שהיה רוצה לומר לה שיש גואל קרוב ממנו ובוודאי שרות היתה חפצה יותר בבועז הצדיק שיהיה גואל לנפש מחלון בטהרתו יותר מאחר לזה אמר לה אף שיש גואל קרוב ממני אל תראי וזה כמה שארז"ל כי שלשה ימים לבד היו שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ולכן אמרה לה בתי אל תיראי שאין מי שידע שאת מותרות לבוא בקהל שעדיין לא נתפרסמ' ההלכה והגואל ההוא אינו יודע ההלכה ובוודאי שלא יחפוץ לגאול וכמ"ש לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי והכוונה לפי שהיתה מואבית שהיה משחית את נחלתו אם ישאנה וז"ש לה בועז ועתה בתי אל תיראי כלומר להיות ענין זה עתה שעדיין לא נתפרסמה הלכה וזהו ועתה לכן אל תיראי כי בודאי אנוכי אגאל וזהו כל אשר תאמרי אני הוא אשר אעשה לך לפי שאין מי יודע אם את מותרת לבוא בקהל או לא אלא אני וחבירי הסנהדרין וזהו כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את ומותרת לבוא בקהל ושאר העם אינם יודעים ולכן הגואל ההוא לא ירצה לשאול בודאי ואין מי שיגאל אלא אנוכי לבדי וזהו שאמר ועתה כי אמנם כי גואל אנוכי וכתיב אם ולא קרינן ליה לומר שאין ספק אלא קרוב לוודאי וזהו כי אמנם באמת אנוכי אהיה הגואל וגם אם יש גואל קרוב ממני ועל כן ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל כלומר אם גם שהוא קרוב לוודאי שלא יחפוץ לגאול אם באולי יחפוץ לגאלך לא תחוש כי בוודאי ראוי והגון הוא לגאול נפשו של מחלון כי אדם כשר הוא והוא גם הוא בטהרת כוונתו יגאל וזהו יגאל מיותר דקאמר כלומר אם יחפוץ לגאלך ראוי הוא לכך ויגאל בוודאי אבל אני מבטיחך שאם לא יחפוץ לגאלך בלב שלם ובנפש חפיצה וזה מורה לישנא דיחפוץ אם לא יהיה בחפץ שלימה אלא אם ידמה הענין וידבר קטנה או גדולה מיד וגאלתיך אנוכי חי ד' ולכן שכבי עד עד הבוקר ולא תחושי ולפי שהוא אמר לה ליני הלילה וגם אמר לה שכבי העיד הכתוב שמן השתים שאמר לה לא עשתה אלא השכיבה שישבה שם אבל לא לנה כלל מרוב טרדתה וזהו ותשכב מרגלותיו עד הבוקר וכיון שלא לנה ולא נתנה שינה לעיניה קמה בטרם יכיר איש את רעהו שאם היתה מתנמנמת אפשר שהית' השינה אונסת' עד אור הבוקר ומה גם בהיות שלא נתנה שינה לעיניה מתחלת הלילה עד אותה שעה שהיה אחר חצות אלא בהיות שלא נתנמנה כלל קמה בטרם יכיר איש את רעהו ולפי שראה בועז שאף אם בעת ההיא לא היה מקו' להכיר אית את רעהו מ"מ בין איש לאשה שההפרש רב ועצום ביניהם בודאי כל רואיה יכירו וידעו כי אשה היא כי האשה מביאה עליה רדיד או מטפחות וזה הדבר נראה אף בעת ההיא ולכן אמר בועז ראוי הוא שלא יודע כי באה האשה הגורן כי להיות אשה אפשר שיודע שיראו מרחוק המטפחת אשר עליה ויכירו כי אשה היא ולכן מה עשה צוה לה להסיר המטפחת אשר עליה וז"ש לה הבי המטפחת אשר עליך ואחזי בה וימד שש שעורים וישת עליה ובהיותה בלי מטפחת בראשה וגם המשאוי דשש שעורים שעליה מעלמת אופן לבושה וגופה ובזה לא הכירוה ולא נודע כלל כי בתיקון זה שעשה לה עשאה כאיש והעת ההיא עדיין לא היה עת להכיר בין איש לחברו ולא נודע כי באה האשה לגורן וז"ש ויבא העיר ולא אמר ותבא לשון נקיבה אלא ויבא לשון זכר לפי שבא' כזכר בלי מטפחות בראש' ובמשאוי אשר עליה שלא היתה ניכרות אם היא אשה או איש:
פסוק יב:
ואפשר עוד לפרש המשך כל הפסוקים בענין אחר והוא כי רות אמרה לו אנוכי רות אמיתך ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה אפשר שכונת שאלתה היה מ"ש רז"ל כי נשמת הגר אחרי היותה שמה בג"ע אינה עולה ליראות את פני האדון ד' עם שאר הנשמות של צדיקי' העולות פעם בפעם מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו לראות את פניו ית' מפני שאינן עולות אלא אותן שיש להן מלבוש כדי שלא יהיו ערומות לפניו ית' ונשמות הגרים אין להם המלבוש ההוא ואינם עולות אלא על ידי שלפעמים מתלבשות נשמת הגר בנשמת שום צדיק גמור אחר ועל ידי הצדיק ההוא עולה נשמת הגר למעלה ואפשר שלענין זה שאלה רות מבועז שיגאלנה שתתלבש נשמתה בנשמות של בועז הצדיק ועל ידו תעלה נשמתה למעלה לראות את פני ד' בעת שעולות שאר הנשמות וזה יהיה לה שמה אם יקח אותה לו לאשה פה בעולם הזה בוודאי שבזה תדבק נשמתה בנשמתו ויגאלנה וז"ש ופרשת כנפיך על אמתך הכוונה על המלבוש שלו שמה כי הוא להיותה גיורת היא ערומה ולא תוכל לעלות ולכן יפרוס הוא כנפי מלבושו עליה על נשמתה ותפלה על ידו ואמרה כי גואל אתה כלומר בוודאי צדיק גמור אתה וכח גדול לך לעלות ולהעלו' אחרי' על ידך ובוודאי גואל אתה ותוכל לגאלני בדבר זה ויען ויאמר לה ברוכה את לד' בתי כלומר אינך כשאר הגרים כי ברוכה את לד' ונשמתך תעלה ואין את צריכה לאחרים כי ברוב צדקתך הטבת ותקנת חסדך שהוא החסד שיעשה עמה הוא ית' שמה בעולם הבא וזהו האחרון שהוא בו דאי עולם האחרון ובמה תקנת והטבת אותו מן הצדקות והמעשים טובים שעשית בעולם הזה שהוא עולם הראשון וז"ש מן הראשון כי ממעשיך הטובים שעשית בעולם היטבת חסדך שיעשה עמך לעולם הבא כי מעשיך הטובים רבו למעלה ראש שבחרת אף גם זאת בהיותך אשה יפיפיה לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר וקדשת עצמך במותר לך ולכן עתה בתי אל תיראי כי אינך צריכה לגואל בדבר הזה כי נשמתך תעלה את פני ד' בלי סיוע אחרים ולכן אם יש ליך שום שאלה אחרת לשאול מאתי שאל מכאן והלאה ואעשה לך וז"ש כל אשר תאמרי אעשה לך לא אמר כל אשר אמרת אלא כל אשר תאמרי ותשאלי מכאן ואילך אעשה לך אבל מה ששאלת אינך צריכה אלי כלל כי יודע כל שפר עמי כי אשת חיל את ואינך צריכה לסיוע אחרים בדבר זה ומ"מ אף אם אינך צריכה אלי אני מבטיחך שאם באולי תצטרך אלי דעי לך באמת שאהיה לך לגואל וז"ש ועתה כי אמנם כי גואל אנוכי באמת אם תצטרך הריני גואל אבל לפי האמת אני חושב שאינך צריכה אלי כי יש לך גואל קרוב ממנו שהוא ד' אלהיך אשר באת לחסות תחת כנפיו ולכן ליני הלילה שהוא העולם הזה שנמשל ללילה והאדם בזה העולם נמשל לחולם חלום והיה בבוקר שהוא העול' הבא אם יגאלך טוב שהוא השי"ת שהוא טוב ומטיב לכל יגאל כמו שאמר הכתוב טוב ד' לכל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי חי ד' ואמר לה שכבי עד הבוקר:
פסוק יב:
א"נ אפשר לפרש כל הפסוקים כאלו על דבר אורך גלותינו כי כל דברי תורתינו הקדוש' יש להם פשט ורמז והתחיל ואמר ויהי בחצי הלילה הנה לילה יקרא הגלות אשר היא דומה ללילה והנה נתארך הגלות יותר מדאי ויהי בחצי הלילה כלומר במחצית שני הגלות ויחרד האיש דהיינו האל ית' כד"א ד' איש מלחמה והנה חרד חרדה גדול' וילפת בראותו אשר הנה היתה אשה שוכבת מרגלותיו ואשה זאת הלא היא השכינה אמן של ישראל ובהיות כי כאשר ישראל הם בגלות גם השכינה היא בגלות עמהם וכמאמרם ז"ל גלו למצרים שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם וכן ג"כ בזה הגלות היא גולה וסורה עמנו היום באופן כי כביכול אין לה הקמה כלל להתגדל להיות שוה אליו רק מי הוא שוכבת מרגלותיו ית' ויען ויאמר לה מי את ותענהו ותאמר אנוכי רות אמתך ופרשת כנפיך על אמתך כלומר ראוי לך לפרוש כנפיך עלי ולחזור לישא אותי כאשר בתחילה ואל תעזבינו עזובה ומגורשת ומשולחת ממך כאשר עד עתה הנחתני וכמו שאמר הכתוב ובפשעיכ' שולחה אמכם הלא היא השכינה כי הוא אמן של ישראל רק תפרוש כנפיו על אמתך כי גואל אתה כלומר אתה הוא הגואל האמיתי אשר אנוכי מצפה שהגאוני כי גואל אתה ואין זולתך לגאול:
פסוק יב:
ויען השם יתברך ויאמר לה ברוכה את לד' בתי כלומר גם אם עד עתה לא השפיע ד' עליך שום השפעה וברכה כאשר התחילה מכל מקום מעתה ומעכשיו ראוי שתקרא וברוכה את לד' שהוא שם הויה כי הוא ישפיע לך ברכות עד בלי די וקראה השי"ת בתי כלומר אינך ח"ו כאמה אלא כבתי ולכן קראה בתי ואמר היטבת חסדך האחרון מן הראשון כלומר החסד שעשית עם ישראל בגלות האחרון הזה במה שהלכת עמהם בגלות הוא טוב מן החסד שעשית עמהם בגלות הראשון הלא הוא גלות מצרים שגם כן נכנסת בגלות עמהם כמו שאמר הכתוב אנוכי ארד עמך מצרימה כן בעת גאולתם מטוב השי"ת עמהם לפי ערך הצער אשר סבלה בגלותם ובהיות הגלות הזה המר ונמהר בכמות ובאיכות יותר מן הראשון גם כן החסד האחרון המעותד לבוא בעת הגאולה יהי' יותר טוב מן הראשון ופירש גודל החסד הראשון שעשית עמהם הלא הם לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל וגו' כי בצאת ישראל ממצרים יצאו כולם מובחרי' אחד לאחד וכמו שאמרו ז"ל בפסוק וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמושים ויש אומרים אחד מחמש מאות כי כל הרשעים מתו בשלשת ימי אפלה ובצאתם מארץ מצרים הפליא לעשות וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש ולא רצה להוליך את ישראל לפניו כמנהג הרועה שמוליך לפניו אח הצאן אחר המדבר והוא אחריהם אבל התנהג עמהם כביכול כעבד המוליך את הפנס לפני רבו וכמאמרם ז"ל וז"ש כאן לבלתי לכת אחרי הבחורים כלומר כי לא רצה ללכת אחריהם רק לפניהם להאיר להם וזה עשה להם בין בזמן שהי' ישראל דל מן המצות כי גם כאשר הכעיסו במדבר את השי"ת לא ימיש עמוד הענן ועמוד האש וגו' ובין כאשר הי' ישראל עשיר מן המצות וזהו שאמר אם דל ואם עשיר כי לעולם נעשה פתגם החסד הזה עמהם כל שכן חסדך האחרון שבודאי יהי גדול עצום ונורא מאוד ובוודאי בשכר התהלכך עמהם בגלות הזה הטבת חסדך האחרון המעותד לבא עליהם יותר גדול מן הראשון וכדאמרן כי כפי גודל הצער הנסבל בגלות כן יגדל השכר בעת הגאולה:
פסוק יב:
או אפשר לפרש כפי דרך זה מה שאמר לבלתי לכת אחרי הבחורים וגומר והכוונה הטבת חסדך האחרון שתעשה עם ישראל בגאולה האת מן הראשון בגאולות מצרים וזכו ליתרון הזה בעבור שבגלות הזה לא עבדו ישראל ע"א ולא בחרו בע"ז לבחור ולהכין פסל לו וכמו שאמר הכתוב עץ לא ירקב יבחר וז"ש לבלתי לכת אחרי הבחורים וגו' הלא הם העבודות דמות יונה וכיוצא בה ובזה הושוו כולם הדלים והעשירים וזהו שאמר אם דל ואם עשיר לא כן בזמנים הקדמונים בזמן מלכי ישראל כי אם הי' תתעשר על פי הע"ז היה עובד אותה אמנם בגלות החיל הזה לא הלכו אחרי הע"ז בין אם הי' דל וגו' ודבר השכינה עם השי"ת וכה אמר ועתה כי אמנם כי אם גואל אנוכי כלומר אמת הוא כי גואל אנכי כאשר אמרת ופרשת כנפיך וגו' כי גואל אתה אבל גם יש גואל קרוב ממני הלא הם ישראל במעשיהם הטובים וכמו שאמרו זכו אחישנה לא זכו בעתה באופן כי ישראל הוא גואל יותר קרוב ממני כי על ידם יתקרב ויחיש הגאולה:
פסוק יב:
ואמר לה ליני הלילה והוא הגלות הזה הנמשלת ללילה ליני בו כי כבר נגזרה הגזרה ואפשר כי להיות הלילה גדולה וארוכה כי זה לנו אלף וחמש מאות ועשר שנים בגלות לכן כתוב ליני בלמ"ד גדולה כי היא בעונת לינה גדולה בלמ"ד רבתי והי' בבוקר אם יגאלך טוב וגו' כלומר לעת קץ כי קצים הרבה יש לגאולה הזאת ואז בעת ההיא באיזה טוב שיעשו בני ישראל תיכף יבוא הגאולה ועל ידי אותו הטוב נגאל כי אם זכו אחישנה וז"ש אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך לא אמר ואם לא יגאלך להודיע כי אפילו במחשבה ובחפץ טהור שיחפצו לעשות איזה טוב שיבוא לידם שיעשו אותו זאת המחשבה די כדי שבשבילה יגאלו כמ"ש ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל גם אם לא יחפוץ אפילו בחפץ ובמחשבה לעשו' מצוה כדי שבזה יהי' סיבה לגאלך ולא יחפצו בו וגאלתיך אנוכי חי ד' כלומר הריני נשבע חי ד' שגאלך אנכי ואנוכי לא אשכחך ולמעני למעני אעשה כי לא זכו בעתה כלומר בהכרח שיבוא בעתה ולכן שכבי עד הבוקר עד שיבוא זמן הגאולה וכן עשתה ותשכב מרגלותיו עד הבוקר והוא עת הגאולה ותקם בטרם יכיר איש את רעהו כלומר קודם שיכיר איש את רעהו לעשות זה עם זה צדקה וחסד ע"ד יהי מכירך ברוך וגם אם לא הכירו זה את זה להתחסד זה עם זה וכתיב בצדקה תכונני לא מפני זה תשארי לעולם ועד בגלות הזה אבל תהי' לה הקמת רגל ותקם בטרם יכיר איש את רעהו:
פסוק יב:
ואומרו ועתה בתי אל תיראי כל אשר תאמרי אעשה לך ולא אמר כל אשר אמרת גם זה מדרך המוסר כלומר לא לבד מה ששאלת אעשה אם יבוא מידי אבל אם תוסיפו לשאול כהנה וכהנה כל אשר תאמרי אעשה לך אבל יש עיכוב אחד לבד כי יש גואל קרוב ממני וצריך להודיענו ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי וגו':
פסוק יב:
והרב ר' יצחק ערמאה ז"ל כתב הי' לו לומר כל אשר אמרת אלא שזהו מדרך המוסר לומר שממה שדברה עדיין לא יוכל הענין לגומרו אלא דרך כלל על ההשקפה על ענייניה אבל שהוא מבטיחה לעשות כל אשר תאמרי ואמר כדי שלא מסתפק בזה מפני שפלותה כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את וראויה לכל דבר שבקדושה לכבוד עכ"ל:
פסוק יב:
ועתה כי אמנם כי אם גואל אנוכי וגם יש גואל וגומר כתב הר"ש הלוי ז"ל כי בועז בראותו כוונת רות הטובה לגאול נפש בעלה הראשון כאשר רמזנו שמח שמחה גדולה ופחד משני מונעים אחד מצדו ואחד מזולתו ואשר מצדו הנה הוא היותו זקן בא בימים בן שמונים שנה וזה לו ימים ושנים שלא נפקד ונסתפק אם יוליד אם לאו ואשר מזולתו הנה הוא היות טוב גואל קרוב ממנו להיותו אח לאלימלך ובועז בן אח ומצוה בקרובים וזהו שאמר ועתה כי אם אמנם אע"פ שדעתי ולבי ופי שוים לעשות רצונך בכל זאת יש לי ספק אם גואל אנוכי מסופק אם אוכל לגאול וגם יש גואל כלומר וגם יש ספק שני כי יש גואל קרוב ממני באופן שלפי הכתוב יש שתי ספקות ותיבת וגם באה על נכון ולפי הקרי אין בו רק ספק אחד והוא מבואר עכ"ל:
פסוק יג:
ליני הלילה וגומר כתב הר"ש הלוי ז"ל המסופק בדבר אשר יחפוץ בו ולא ידע איך יפול הנה הוא נבוך כל היום גם בלילה לא שכב לבו לא כן מי שהוא מובטח באשר ירצה ועני ועשיר האמורים בדברי שלמה המלך ע"ה עדים בדבר מתוקה שנת העובד וגומר והשבע לעשיר אינינו מניח לו לישון זה שהסתפקתו במה שיבוא וזה בשוטט במחשבתו במה שאין לו לכן בועז ראה להבטיחה שלא תספק בדבר עד שתדד שינתה אבל שתתיישב דעתה עליה ותישן וזהו ליני הלילה ואפשר שלכונה זו באה הלמ"ד של ליני גדולה שתהא הלינה הזאת בלב שקט לינה גדולה ובאה חילופה למ"ד לא אליכם כל עוברי דרך קטנה והטעם מפני שדרשו רז"ל עוברי דרכה של תורה וביען התפלל שלא מבוא עליהם רעה לא היתה תפלה זו בעין טובה כי טוב לא יהי' לרשע ולכן היתה קטנה:
פסוק יג:
והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל כבר הקדמנו כי איש טוב זה לא היה בן תורה ולא ירד לסוף כוונת רות הטובה בגאולת נפש מחלון באופן שכבר ראה בועז בעין שכלו כי אם עשה יעשה טוב דבר הגאולה יהי' מפני הבושה לא בחפץ ורצון טוב ולכן לא אמר אם יחפוץ טוב לגאלך יגאל כמו שאמר ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי כי נפשי היודעות מאוד כי הגאולה אם תהי' לא תהי' באופן בחפץ ורצון טוב והבלתי גאולה והמיאון יהיה בחפץ מלב והנפש והוא דקדוק נאה ככתוב וסוף הדברים כי אחרי שטוב הוא הקודם ראוי לדבר אליו ואף גם זאת הבטיחה בגילוי דעת כוונת טוב הגואל וכוונתו הטובה באופן כי הוא מובטח שהיא תהיה לו לאשה עכ"ל:
פסוק יג:
ואני אומר כי לדברי האומר כי לאו טוב שמיה דגואל ולא נודע לנו שמו אפשר לומר שהבטיחה בועז ואמר לה אם יגאלך בחפץ טוב ובאופן טוב ונאות יגאל ואם לא יחפוץ בחפץ טוב ורצון לגאלך וגאלתיך אנוכי ובזה לא קשה מידי למה לא אמר אם יחפוץ לגאלך יגאל כי החפץ הוא רמוז במלת טוב כלומר בחפץ טוב ובאופן טוב כדאמרן. והחסיד הה"ר יוסף יעבץ זלה"ה כתב בנימוקיו לפי שעד עתה היתה חושבות שהוא הגואל לא היה עון לעמוד עם בעלה וכאשר אמר לה כי יש גואל קרוב ממני נתחרטה ורצתה לקים אמר לה בועז ליני פה הלילה ועכ"ז היתה רוצה לקום עד שנשבע לה שכבי עד הבוקר כי לא רצה לשולחה בזו השעה שמא יקרה לה מקרה בלתי טהור ואין ראוי ללותה מפני הרואים עכ"ל:
פסוק יג:
ורב אחרון ז"ל כתב ועתה בתי אל תיראי כי אני אעשה כדברך ולא תחשוב שתשובתי היא להפיס דעתך ואין בלבי לעשות כן לפי שתחשובי בלבך כי עיני אתן במשפחה ובאשה חשובה ממך כי הנה אני אעשה כל אשר תאמרי ובזה אין לי גנאי לישא אותך כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל וצנועה את ולא יגנו אותי על שלקחתי אשה בלתי הגונה האמנם יש גואל קרוב ממני ולזה איני מאריך ליך הזמן עד שתחשוב שזה תואנה להפיס דעתך בלבד כי הבוקר אור לגמור להן או ללאו וזה ליני הלילה ובבוקר אם יגאלך הגואל ששמו טוב יגאל ואם לא יחפוץ אני אגאלך וכי לא תחשוב דברי אלה לשקר וכזב אומר לך שני דברים האחד שאני נשבע בשם ד' לקיים זה והשני שכבי עד הבוקר במקומך ולא תזוז ממקום זה וזה להוראה שלבי חפץ ביך וחז"ל דרשו שנזדרז על יצרו כיוסף ודוד והיינו דסמיך ליה ותשכ' מרגלותיו וגומר כלומ' שלא זזה משם עכ"ל:
פסוק יג:
ומורי זלה"ה כתוב ועתה כי אמנם כי אם גואל אנוכי וגומר אמר לה שעם היות פה שני סיבות שהיה אפשר לעכב בסיבתם שלא יצא מבוקשו לתכלית אחד בהיות שענין הגאולה עצמה הי' בה צד מחייב וצד פוטר ענין גאולת השדה הי' עצמי לבועז כ' היא נוהגת בכל הקרובים אלא שהקרוב קרוב קודם האמנם ענין הייבום אינו אלא באחי המת ככתוב בתורה וז"ש כי אם גואל אנוכי ומלת אם כתיב ולא קרי כאילו שם זה בבועז תלוי ועומד כתיב מפני גאולת השדה ולא קרי מפני גאולת הנפש המת אשר הכוונה היא בייבום ולכן בהיות הדבר רשות ולא חובה מחמת מצוה הי' מקום לזות שפתים בנישואי בועז עם רות וילעגו עליו כל בני המדינ' והרי זו סבה מונעת קצת:
פסוק יג:
עוד סיבה אחרת וגם יש גואל קרוב ממני והיא סיבה שנית ואמר שעכ"ז ישתדל שתבוא עד תכונת שאלתה וכדמפרש ואזיל ליני הלילה וגו' ואם לא יחפוץ לגאלך וגו' כלומר לא אסרהב ואפציר עמו פעם ושתים אלא בראות שמץ גילוי שלא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי ואפילו על פרטי זה נשבע לה חי ד' דאמר שכבי עד הבוקר כדי שיבוא הדבר לגמר ותכלית טוב בכבוד בלתי חשדא צריך שתהיה זהירה לשכב עד הבוקר לבד והכוונה שתקומי בבוקר השכם שלא יבוא הדבר לידי גילוי וכן עשתה ותשכב וגו' ותקם וגו' עכ"ל:
פסוק יד:
לפי שאמר לה שכבי עד הבוקר כן עשתה ותשכב עד הבוקר ותקם בטרם יכיר איש את רעהו ולפי שדרך הבאים לתוך כרם חבירו או גנו או גרנו שיתן לו חבירו איזה דבר מפרי הגורן מפני שלא יצא ריקם משם ויודע לי שנכנס לתוך גנו של חבירו שאם לא יוציא בידו שום דבר במה יודע לו לו או מה הנאה היתה לו במה שנכנס לשם ולכן אמר בועז אל יודע כי באה האשה הגורן כלומר האם ראוי שלא יודע ולא יוכר שבאה האשה הגורן אלא שתלך בידים ריקניות מן הגורן ולכן אמר לה הבי המטפחת אשר עליך וימד שם שעורים ויתן לה כדי שיהיה לו הנאה והיכר בידה שבאה לגורן:
פסוק יד:
ואל המפרשים ז"ל הוקשה להם איך אפשר שאשה היתה בה כח לשאת עלי' שש סאין ולכן פירשו שהם שש שעורים בלבד ואני אומר שלא זו בלבד עשתה שנשאה עליה משאוי שש סאין אלא הכתוב העיד יותר עליה וזה במה ששמעתי מהחכם השלם כה"ר משה קורדווארי זלה"ה על מה שאמרו רז"ל רבה פרשות שמות אצל כל עבודתם אשר עבדו בהם וגו' שאמרו ששינו מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים הכוונה כי בהיות שדרך האשה לעולם לסבול כובד משאה על ראשה ולא על גופה או גבה והטעם הוא כי בהיות הזרעת האשה תלויה במתניה לכן אינה יכולה לסבול כובד משאה על גבה אלא על ראשה והאיש הוא להפך שדרך האיש לשאת משאו על גבו ולא על ראשו והטעם כי בהיות הזרעת האיש יורד מן המוח לכן אינו נושא משא על ראשו אלא על גבו והמצריים הרשעים שהיתה כל כוונתם למעט פן ירבה היו משנים מלאכת נשים לאנשים שהיו מעמיסים להם משא על ראשיהם מלמעלה כדי שיזיק להם בענין ההזרעה וכן לנשים עשה שיהיו נושאות על גביהן להזיק להם במתניהן שיהי' במתניהן תמיד המעד ובזה אפשר לי לומר שהעיד הכתוב הכא על רות כי שש סאין שם על כתפה כאיש גבור חיל ולא על ראשה כדרך הנשים וז"ש וישת עליה לא אמר על ראשה אלא עליה על גבה כאיש ולכן אמר ויבוא העיר ולא אמר ותבא העיר לשון נקבה אלא ויבוא לומר שעשתה כמעשה זכר כמה שנשאה כל כובד משא על גבה וגם כנו וישת אפשר שאינו שב אל בועז אלא רות ונקט לה לשון זכר לומר שעשתה כמעשה איש וכדאמרן ומה גם כי הנקיבה תשש כחה והלואי שאחרים ישימו המשא על כתפה ותוכל להוליכה אמנם הזכר הוא בעצמו משים המשא על גבו מבלי סיוע אחרים וכן עשתה רות וישת כזכר המשא עלי' ויבא העיר:
פסוק יד:
ואמר ותקם בטרם יכיר איש את רעהו, כלו' כ"כ השכימה לקום כי באותה השפה לא היה מכיר איש אה רעהו הרגיל אצלו כ"ש מי שאינו רגיל. ואמר אל יודע כי באה האשה הגורן המתרגם כתוב ואמר לעולמוי לא אשתמודע לגבר ארי אתת איתתא לאידרא הנה לפי פירושו צוה והתרה בנעריו שלא יגלו הדברים ולא יוציאו הדבר מפיהם שבאה הגורן:
פסוק יד:
א"נ אפשר שהוא לשון תפלה כי נשא עיניו למרום ויאמר יהי רצון מלפניך ד' אלהי שאל יודע כי באה וגו' ולא יתגלה אולי יחשדני שומע אבל אל יודע כי באה האשה הגורן ובזה אהי' נקי מד' ומישראל וגם שלא יבא הדבר לידי גילוי כלל לא רצה לשאול מנעריו שיביאו שק כדי למוד בתוכה השעורי' רק אמר לה הבי המטפחת אשר עליך ותן לי בידי הצד האחד והוא אומרו הבי כדי שאאחוז בו ואתה בצד האחר וזה ואחזו בה וכדי שלא להטריחו שיאחז וגם ימוד אחזה היא לבדה המטפחת משני קצותיה וזהו ותאחז בה דקאמר ונשארה המדידה לו לבדו וז"ש וימד שש שעורים ואמר וישת עליה שאלמלא שבועז סייעה לשום עליה משאה בודאי שלא היתה יכולה היא לשום עליה שש סאין ויבוא בועז העיר כדי ללותה בדרך כדי שלא יפגעו בה אנשי' שאינם מהוגנים ובפרט בטרם יכיר איש את רעהו ואם יפגעו בה אנשים שאינם מהוגנים צעוק תצעק ואין מושיע לה על כן בא עמה וזהו ויבוא העיר:
פסוק יד:
ובמדרש ותשכב מרגלותיו עד הבוקר א"ר ברכיה בטרם יכיר איש בטרום כתיב מלמד שנשתהה שש שעות כמנין הוא"ו עכ"ל וראוי להבין כי מה שנשתהה שש שעות הי' בשכיבה שש שעות וא"כ למה רמז לנו ענין זמן השכיבה בקומה ואפשר לומר שהמאמר תפס לשונו ברישיה דקרא ותשכב מרגלותיו עד הבוקר לרמוז לנו כי במלת מרגלותיו יש וא"ו יתירה כי לעיל כתיב ותגל מרגלותיו ושניהם חסירים ורמז לנו קרא בכאן שכתב מרגלותיו בוא"ו להורות כי שש שעות שכבה מרגלותיו ותיכף קמה וז"ש ותשכב מרגלותיו מלא בוא"ו ומה שכתב בטרום בוא"ו להודיענו כי שש שעות נשתהה אפשר השמיענו כי לא הושלמו השש שעות בשלמות אבל קמה בטרם יושלמו הו' שעות כי אפילו הו' שעת לא היו שלמות וגם יובן עוד שהרי בחצי הלילה הרגיש בה בועז כמ"ש הכ' ויהי בחצי הליל' ויחרד וגו' ומחצי הלי' עד אור הבוקר שש שעות ואם הית' שוכבת כל הו' שעות בודאי שאז הי' מכיר איש את רעהו כי כבר האיר היום אבל בהיות שקמה בטרם יושלמו הו' שעות לכן הי' אותה שעה בטרם יכיר איש את רעהו ולכן כתוב הוא"ו במלות בטרם והודיענו בזה שבחו של בועז כי לא שעה אחת ולא שתים כבש את יצרו לבלתי יגע בה אבל וא"ו שעות שלימות שכבו ולא נגע בה וכן כתוב במדרש רבה של רות בטרום כתיב ששכבה מרגלותיו ו' שעות ולא נגע בה. ובמדרש ויאמר אל יודע כי באה האשה הגורן למי אמר אר"מ לבן ביתו א"ר חוניא ור' ירמי' בשם ר' שמואל בר רב יצחק כל אותו הליל' הי' בועז שטוח על פניו ואומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה כן יהי רצון מלפניך אל יודע כי באתה האשה הגורן ואל יתחלל בה שם שמים ע"כ:
פסוק יד:
והר"ש הלוי כתב הנה ר' מאיר ראה שהי' לו לומר ויקם בטרם יכיר איש את רעהו אחרי שהוא חשש שלא יודע הדבר עד שהרלב"ג כ' שהוא העיר אותה והם דברי נבואה והכתוב אמר ותקם לכן אמר ר"מ שהוא לא חשש מבני ביתו כי יודעים צדקתו וצדקתה ולא יעלה על לבם טינא על הדבר וכמעשה רב של אותו חסיד שפדה ריבה אחת וכההיא דר' יהושע כשנכנס אצל מטרונית' שגדולי רומי מצויין אצלה וגו' וכדאיתא בשבת פרק כל כתבי וכן דבר בועז כי הם מכירים אותו וכמו כן הכירו ענותנות בועז זה שלש חדשים וכן דעת המתרגם אמנם ר' שמואל בר רב יצחק לא ראה דברי ר"מ שבועז ידבר כדברים האלה לנעריו ואדרבה יהי' זה הכנסת חשד בלבם מה שלא יתעלם לכן אמר שהי' כל אותו הליל' שטוח על פניו בוכה ומתחנן שלא יודע באופן שאין צורך לויקם כי בליל' לא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו והוא לא הי' מתפלל עליו כי יודע כל שער עמו היותו תם וישר ק"ו מההיא ריבה כמו שנאמר אכל הי' בוכה ומצטער עלי' שמא תבא לידי חשד אחרי שהיא מואבית אשר זה דרכן להפקיר עצמן וז"ש ואל יתחלל בה שם שמים ומה גם בהיות הדור ההוא שטוף בזימה ותהי חטאת הנערים רבה בימים ההם כאמור והגירסא הזאת של ואל יתחלל בה ש"ש נראה בעיני עיקר ומי שמחק וגרוס בי בחנם דחק ובמדרש רבתי של רות, שלא יתחלל ובי או בה לא כתיב שמא פחד על שניהם עכ"ל ובמדרש ותאחז בה מלמד שחגרה מתני' כזכר ע"כ וכתב הר"ש הלוי הענין אצלי מתרי טעמי אם מייתורא דקרא דסתמא כפירושא ובוודאי שעשתה כאשר צוותה ואומרו ותאחז בה לדרשא שאחזה כא' הגברי' ואם כי נודע מטבע המציאות כי המטפח' יש לה ד' פיאות והי' צריך שני בני אדם בד' ידות ולכן דרשו שחגרה מתניה כזכר לעשות יותר ממה שבטבע הדבר ליעשות עכ"ל:
פסוק יד:
עוד כתב הר"ש הלוי וימד שש שעורים נראה לי שכיון בזה יפגעו בה ויראו משאה על שכמה יאמרו על כן נשארה בגורן הלילה לזרות את אשר לקטה כי הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה ויהי' זה כסות עינים עכ"ל ואין צורך בזה שהכתוב העיד שמה שכיון בזה היה כדי שלא תבוא ריקם אל חמותה וכמו שאמר הכתוב שם השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי אל תבואי ריקם אל חמותך:
פסוק יד:
והחסיד הר"ר יוסף יעבץ כת' בנימוקיו תיקן מה שאפשר לתקן מבית ומחוץ אם שזפתה עין שיחשוב שבאה לקנות שעורים ולזה נתן לה במדה כי אין מדרך נותן צדקה למדוד ע"כ ועוד כתב ז"ל בכל זה הענין לא נזכרו שניהם לצניעותם הרב ואפי' כשאמרה מי זאת בתי לא השיבה אנוכי רות עכ"ל, והביא הר"ש הלוי ראי' לדבריו כי כזה נמצא בס' הזוהר פרשת שמות וילך איש מבית לוי וגומר ולא נזכר שמו ר' יהודה אמר בשם ר' אבוהו מפני שבצנעה הלך ובצנעה חזר אשתו כדי שלא יכירו בו הה"ד וילך איש ולא נאמר וילך עמרם בפרהסיא ויקח את בת לוי אף היא בצינעה חזרה ולא נזכר שמה ע"כ:
פסוק יד:
ורב אחרון ז"ל כתב ויאמר אל יודע וגומר אמר בועז בלבו כל הפוגע בה יחשדוה ויאמרו עליה שבאה האשה אל הגורן לאיזה דבר רע ולכן ראוי לעשות אופן וענין שלא יודע שבאה הגורן ולזה אמר לה הבי המטפחת ושים בה שעורים וכל הפוגע בה יאמר במלאכתה היה עוסקות עכ"ל:
פסוק יד:
והרב מורי ז"ל כתוב ויאמר הבי המטפחת וגו' פירוש הבי הזמיני כמו שפירוש רש"י ז"ל בהבה נתחכמה לו ואמר אשר עליך כלומר לא שיסירה מעליה מכל וכל לשום בה השעורים ואח"כ ישאה על ראשה או על שכמה כדרך נושאי משא ותלך בדרך מגולה לעין כל כי כן לא תעשנה בנות ישראל הצנועות רק תלכנה עטופות ומכוסות ואפילו לפי שעה בפני בועז לבדו היה פריצות כ"ש שיעור רב עד בואה לעיר ואם היה בבוקר השכם ואיך יאמר בועז שתסיר המטפחת מעליה ולכן נראה שלא אמר לה אלא הזמיני המטפחת אשר עליך ואחזי בה כלומר אחזי בשתי הקצוות המשולשלות כי בזה יספיק להחזיק השעורים שהרי השתי הקצוות האחרות אחוזות עליה במטפחת וכדאמרן ובמ"ש יתישב היטב היאך יכלה רות לבדה לאחוז בארבע כנפות המטפחת כדי שתחזיק השעורים שהיה מודד בועז וג"כ יתישב מה שהוצרך לומר לה שתאחוז למטפחת ולכאורה היה יותר טוב שיקח המטפחת מעליה וישטחנה בארץ וימדוד עליה ולא תטריח באחיזתה בעוד שהוא מודד ואח"כ בין שניהם יסייעו לחזור לשומה עליה מלאה שעורים ובהיות הדבר כדא כן הדברים מוכרחים כהלכתן והוכרח לומר לה הבי ואחזי וגו' וכדאמרן עכ"ל:
פסוק טז:
ותבוא אל חמותה ותאמר מי את בתי כלומר שאלה מאתה האם עדיין היא פנויה וראויה ליקרא בשם בתי אם כבר כא עליה בועז והיא אשת איש וכבר יצאת מרשותה ונכנסה ברשות בועז וז"ש מי את האם את עדיין בתי או לא. אי נמי אמר ותבוא אל חמותה וגומר ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש הכוונה לפי שבפעם הראשון אמרה רות שם האיש אשר עשיתי עמו וגומר ואז"ל עמי לא נאמר אלא עמו לומר לך יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב וכמו שפירש' דבריהם לעיל במקומו עתה רות בפעם הזאת השנית הכירה וידעה גודל הטובה והחסד אשר עשה עמה בועז בפעם הזאת ולכן אמרה והגידה את כל אשר עשה לה כי הודית כי הוא עושה עמה וזה כי אם היה איש אחר היה עושה אחת משתים או שיבוא עליה ובעלה על כרחה מבלי המתנה לקדושין ולשבע ברכות או אם לא יהיה חפץ בה בוודאי שכשיראה אותה שוכבת מרגלותיו יגער בה ויחרפנה ויגדפנה ויכלימנה בפני הכל ובועז לא כן עשה אבל מלבד שלא קרב אליה ולא נגע בה דבר על לכה דברי תנחומין וכמ"ש ברוכה את לד' בתי וגומר ועתה בתי אל תיראי וגומר ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי וגומר ובוודאי שהוא גבר חסדו פד לשמים עד שראוי שיתואר כי הוא עשה עמי וז"ש ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש ולפי שהשש סאין של שעורים היה קצת הוכחה שבעל אותה ובא עליה והשעורים היו כמו אתנן על כן אמרה שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי אל תבואי ריקם אל חמותך כלומר לכבודך נתנם ובשבילך לא בשבילי כדי שתחשוב שהם לי לאתנן ומלת אלי קרי ולא כתיב להודיע ענותנותו של בועז כי אפילו כאשר אמר לי אלו הדברים אל תבואי ריקם וגומר מרוב ענותנותו ופרישותו לא היה מסתכל בי וכאלו לא היה מדבר אלי ח"כ דעי בוודאי כי אין זה לי אתנן רק לכבודך נתנם כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך:
פסוק יח:
ותאמר שבי בתי עד אשר תדעון איך יפול הדבר אמרה מלת יפול להודיע לה כי אין ענין הזווג תלוי בידי אדם כי הוא יתי הוא המזווג זיווגים ואם מאתו ית' נהיה הדבר הזה הדבר בעצמו יפול מאליו ועשה לא בחיל ולא בכח כי אם במאמר ד' צבאות ובפרט בזווג זה והאיש הזה ידעתי בו כי לא ישקיט כי אם כלה הדבר היום ובהיותו בועז יודע כי מאת ד' הם כל הזווגים על כן ישתדל לגמור הענין היום כי מן השמים יסייעו בדבר ויורו למי זיווגיה אם לגואל או לבועז:
פסוק יח:
אי נמי הורה לנו גודל זריזותה שעם היותה נושאת משא כבדה כזו באה כ"כ במרוצה מן השדה לעיר שעדיין כשבאה מצאה את חמותה בדלת ביתה סגורות בעדה שעדיין לא האיר אור היום ועדיין לא פתחה דלתות ביתה כי בהכרח השדות רחוקים מן העיר היא קמה בטרם יכיר איש את רעהו בלבד והגיעה אל בית חמותה ועדיין הפתח סגור עד שהוצרך לומר לה מי את שאם היה הפתח פתוח לא היתה שואלת מי את אלא בוודאי שאלה זו מורה היות הפתח נעול עדיין ועל כן שאלה מי את:
פסוק יח:
אי נמי אפשר שכל האמור כאן נעמי היפה המדברות כי רוח אלהין קדישין בה וז"ש ותבוא אל חמותה ותאמר מי את אני יודעות שאת בתי עדיין לא נכנסת ברשותו של בועז ותגד לה חמותה ברוח הקודש אשר בה את כל אשר עשה לה האיש ומאי דקאמר ותגד לה לאו ארות קאי אלא אחמותה שהיא הגידה מעצמה כל אשר עשה לה בועז שם בשדה ולפי שהיה אפשר שתתעצב רות אל לבה לאמר בוודאי לא ימהר בועז לעשות הענין הזה והורא' לזה שנתן לי שש סאין שעורי' ואם היה חפן למהר הענין ולישא אותי אליו למה נתן לי כ"ז האם ביום או ביומים אוכל שש סאין שעורים ולכן אמרה לה חמותה שש השעורים האלה נתן לי אלי ובעדי נתנה ולא בעדך וכל זה הם דברי נעמי לרות ולא דברי רות כדמשמע לכאורה ועל כן מלת אלי לא כתיבא אלא כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך אמרה נעמי לא תחוש למה שנתן לך שש השעורים כי שש השעורים האלה נתן לי לעצמי כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך ואמרה לה עוד נעמי שבי בתי עד אשר תדעון איך יפול הדבר כי בוודאי יפול מאליו כי נפילה יאמר על הדבר הנעשה במהירות על נקלה כי בוודאי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום ושש השעורים לי נתנם ולא לך. ומורי ז"ל כתוב ותאמר שש השעורים האלה נתן לי וגומר ירצה שרצתה לפייס את חמותה להוציא מלבה שלא תחשוב בראותה אותה קרובה אל המנוחה ואל הנחלה להנשא לבועז כי תאמר בלבבה שאבדה תקותה מכאן והלאה ולא תחוש רות בשירותה כבראשונה בהכירה איש אחר זולת מחלון בנה ונתפרדה החבילה ומה גם כי לא תהיה ברשותה כמו מקדמת דנא שהיתה יושבו' אלמנ' בבית' בלתי רשות אחרי' עליה ומצר זה תתעצב ולא מבעי' שלא תשמח ותגל במנוחת' ואף אם היא סבבה אותה במועצותיה הטובות ככתוב לעיל בבירור ולפיכך רצתה רות לדבר על לבה בדברי פיוס ולהכי נקט לשון ותאמר ואמרה שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי אל תבואי ריקם אל חמותך נראה בזה שכוונתו טובה עם החמות כמוה באופן שגם היא תמצא מנוח במנוחתה ולא יחסר דהר מכבודה כלל ולא שירות שום דבר כאשר בתחלה וטעם אלי דלא כתיב משום שלא מצינו שדבר בועז דברי' אלו אליה בפירוש וקרינין אלי משום דהיא אמרה כן שבועז אמר אליה דברים אלה פה אל פה כדי להטיב את לב חמותה כדאמרן ולקחה היתר לעצמה מותר לשנות מפני השלום ולא נכנסה בזה בכלל כת שקרנים שאינן רואות פני שכינה. או אפשר כי הבינה כך מכלל דבריו ועניניו בשבועתו ושאר מעשיו כיון דממה נפשך לא תהיה לילה אחרת לנה בלא איש לא היתה צריכה לשעורים שלו וא"כ הוה ליה כאילו אמר לה בפירוש אל תבואי ריקם אל חמותך ולא הוצרך לפרש הדבר בהיות רות בעיניו בחזקות בעלת חכמה ושכל ותבין תוכן הדברים ברמז כענין ולחכימה ברמיזא ולפיכך קרינן אלי כי לאשה כמותה הוה ליה כאילו נאמר הדברים בפירוש ולא כתיב משום דסוף סוף לא אמרם בועז בפירוש וכדאמרן:
פסוק יח:
ותאמר שבי בתי נראה הכוונה כי בהיות שיצאה בלילה אל גורן השעורים בעת הזרייה אשר כנראה כי כן מנהג ומשפט בנות ישראל המלקטות ללכת שמה כמו בזמן הקציר כי בוודאי זה היה לה כסות עינים ברדתה אל הגורן בלילה ההוא וכיון שכן בהיות כי עדיין לא כלתה זריית החטים והשעורים כי שיעור רב היה לו ולא יכלו לזרות את הבר בלילה אחת היה אפשר שהיא תרצה לרדת אל הגורן גם עתה כאשר עשתה כלילה ולפיכך אמרה לה שבי בתי עד אשר תדעון לפי שהזמן קצר כי בוודאי לא ישקוט האיש וגו' וראוי שתהי' מוכנת פה אם יקראוך לגמור הענין ולא יצטרכו ללכת להביאך מאחד השדות עכ"ל:
פסוק יח:
ואני אומר כי מה שאמר לה שבי בתי הכונה לפי שענין זה הוא מעשה רב ואפשר שלא יגמר הדבר היום ואולי תצטרך ללכת פעם אחרת אל השדה ולשכוב מרגלותיו כאשר בתחלה ואם בפעם הראשונה לא הרגישו בה ולא נודע כי באה האשה הגורן אולי לאו בכל שעתא ושעתא אתרחיש ניסא ואם תלך פעם שניה אולי ירגישו בה ותבא לידי בזיון על כך הבטיחה נעמי ואמר לה שבי בתי עד אשר תדעין וגו' כלומר דעי לך כי אינך צריכה לצאת עוד מדלתי ביתך החוצה לצורך ענין זה רק שבי בתי עד אשר תדעין איך יפול דבר כי ידעתי את האיש ואת שיחו כי הין שלו הין ולאו שלו לאו וכיון שהוא אמר לך והיה בבוקר אם יגאלך טוב וגו' דעי לך כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום:
פסוק יח:
ורב אחרון כתב ותבוא אל חמותה חז"ל דרשו וכי לא היתה מכרת אותה אלא אמרה לה מי את פנויה ותגד לה ונראה בעיני דמתשובתה דתכף ומיד הגידה את אשר עשתה ולא אמרה אנוכי רות בתך דרשו כן:
פסוק יח:
ולי אפשר שנעמי לא ראתה שינה בעיניה בלילה בחשבה בענין ולעת בוקר אנסתה שינת הבוקר ורות נכנסת פתאום בבית ועמדה נגדה ונתעוררה בבהלה וקום בראותה אמרה מי את אך אחרי ראותה לא הוצרכה לומר אני רות אמתך ולכן לא אמרה אלא סיפור הענין ואת כל אשר עשה לה האיש רמזה לשבועה שנשבע ולעכבתה שהשכיבתה במקומה כנזכר ואלה שש השעורים נתן לי לאהבתך כי אמר שלא אבוא אליך ריקם. ותאמר שבי בתי עד אשר וגו' אפשר שנעמי ורות דברו בענין זה וכי ראו כי היה הדבר מסופק מי יגאל אמרה רות בעצמה ואם רוצה טוב לגאול ולקחת אותי הנה איני חפיצ' בזה לפי שהוא היה נשוי אשה ולו בנים כמו שנאמר פן אשחית את נחלתי אז אמר נעמי שבי בתי כלומר השקיטי ואל תהמי ואל תדברי דבר עד אשר תדעון איך יפול הענין וידעתי כי לא יעברו ימים רבים כי אחרי שנשבע האיש ההוא ידעתי בו שלא ישקוט עד שיגמור הדבר ביום ההוא כי מצוא שפתיו ישמור עכ"ל:
פסוק יח:
והראב"ע ז"ל כתב מי את בתי יתכן שלא ראתה אותה עד שפחתה לה הדלת להכנס כמנהג וקצר הכתוב לאמר אנוכי רות אמתך וכמוהו קראן לו ויאכל לחם וכתיב ויואל משה עכ"ל:
פסוק יח:
ותאמר שש השעורים האלה נתן לי כתב החכם החסיד הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל פי' אל תדמי בנפשך שנתן זה אלי כמייאש אותי ואותך אבל הענין הוא שלא אבוא ריקם אליך כי עוד ידו נטויה לחונן ולתת ואפשר שכיון לזה במדרש לקח טוב שכתוב נאמר להלן ולא יראו פני ריקם ונאמר כאן ריקם מה להלן דבר מועט כדתנן הראיה שתי כסף אף כאן כן כי כיונה שכמו שדבר אלקינו אלינו אינינו כי אם ההשתעבדות וההודאה כן הדבר הזה כי אין בו כדי מתנה אבל הענין הוראות האהבה והחבה עכ"ל:
פסוק יח:
ואפשר לומר עוד כי מ"ש לה שבי בתי עד אשר תדעון וגו' כונתה להודיע לה עוצם המהירות שיהיה בענין זה עד שבמעט זמן שתשב רות לנוח מעט מהיגיעה שהיתה באה מן השדה ובמעט הזמן הזה אשר תשבי לנוח תיכף תדעון איך יפול דבר קודם שתקומי מהישיבה שתשבי עתה לנוח וז"ש שבי בתי עד אשר תדעון וגומר ואם יהיה שיתארך יותר דעי באמת כי לא יעבור הדבר מהיום וז"ש כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום: