פסוק א:ואמר ותאמר לה נעמי חמותה להורות על חסידות נעמי שאע"פ שהיתה חמותה ולא הי' ראוי שתזכיר לה נישואים כדי שלא תזכור מיתת בנה מחלון עכ"ז אמרה לה הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך כלומר אחר שטרחת ועמלת אחר מזונותי לבקש לי מנוח ראוי לי ג"כ שאבקש לך מנוח אשר ייטב לך בבקשת בעל ראוי כי זאת היא מנוחתך ואעפ"י שאני יודעת שיש לך מנוח עמי כבת ואם. עכ"ז אינו מנוח אשר ייטב לך כאומרם ז"ל מכאן שאין מנוח לאשה אלא בבעלה ולא לאיש מנוח אלא מאשתו וז"א אשר ייטב לך:
פסוק ב:ועתה הלא בועז מודעתנו כלומר אחר שיש לי לבקש לך מנוח מבעל יותר טוב שיהי' הבעל שאר בשרינו ולא איש נכרי וא"כ אחר שבועז מודעתנו והוא גואלינו הקרוב אלינו ועוד שכבר התחיל עמך לעשות חסד אשר היית עם נערותיו ראוי לנו להשתדל בדבר ולא תתעצל בדבר הזה ואע"פ שיראה לך בשת וחרפה כי ראוי לאיש לחזר על אבידתו ולא לאשה לבקש הבעל עכ"ז ראוי לך עתה בעת ובעונה הזאת לעשות עצתי בענין שלא יקדמך אחר וכמו שאחז"ל בענין הנישואין אפי' בט"ב שצא יקדמנו אחר וזהו ועתה הלא בועז מודעתינו זורה את גורן השעורים הלילה וצריך שתכין עצמך מיד בלילה הזאת אחר שהוא מצוי שם כי ביום אין ראוי לעשות דבר כזה וגם יש לו עסקים גדולים לפי שהוא שופט.
פסוק ג:ורחצת וסכת כפשוטו וכן רמזה לה ע"ד רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם. שתרחץ עצמה מטינוף ע"ז וסכת במעשים טובים ובמצות. ותלבש בגדי שבת בענין שזכות שבת יסייע כאומרו ותלבש אסתר מלכות מלכות ממש כדאמרינן שבת מלכתא וזה ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן ואח"זל וירדתי כתיב אמר זכותי תרד עמך:
פסוק ד:ויהי בשכבו. הנה זה הפסוק לעד שהיא נתכוונה לש"ש וחמותה ג"כ לפי שנעמי היתה יודעת כחו של בועז הצדיק שאפי' בהרהור לא יחטא ולכן לא אמרה אלא והיא יגיד לך את אשר תעשון כי לא צותה לה אלא שתשאל ממנו עצה מה תעשה והוא בחכמתו יגיד לה הראוי לה וכן תרגם יב"ע ותהא שאלה מיניה עיטא והוא יחוי לך בחכמתיה ית דתעבדין נראה שלא נתן לה עצה לדבר אחר אלא שתבקש עצה מחכמתו וטעם הרחיצה והסיכה לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו רצתה שתהי' בהיתר ולא באיסור ואולי לפי טעם זה אמרה הוא זורה את גורן השעורים ומה לנו שיהי' גורן חטים או שעורים ועוד שכבר אמר למעלה שכבר תמו גרנות החטים והשעורים ועוד כי השעורה אביב והחטה מאוחרת ומי נתן גורן השעורים אחר כלות החטים. ואולי נזדמן לבועז גורן שעורים מאוחרת לסבת מה ונעמי בחכמתה הכירה שהוא עת מזומן בלילה הזה משאר הלילות לפי שהוא זורה גורן השעורים והוא כמו מן הסערה שהיה רוח סערה עושה דברו והוא מצד שמאל והעד מנחת קנאות של הסוטה שהיתה משעורים רמז למדות הדין הנקראת סערה והיא עומדת לעוות אדם בריבו ולהטעותו כאומרו ואליך תשוקתו ולכן ראתה נעמי בחכמתה שהי' זמן ראוי לתגבורת יצה"ר בסבת גורן השעורים ולכן צותה לה ג"כ ורחצת וסכת בבשמים ובתמרוקי הנשים בענין שהלכה מזורזת לשאול עצה מחכמתו ומקושטת למצא חן בעיניו וכל אלה סבות אלהיות לקיים הנגזר מימי קדם ולזה רמזו רז"ל באמרם כל אשר תאמרי אלי קרי ולא כתיב אמרה הדור שטוף בזמה ובעבירות שמא יבא בן כלב אחד ויפגע ביך אמר כל אשר תאמר אלי אעשה עליך ליישב את הדברים כתיב אני ידעתי נאם ה' עברתו ולא כן בדיו ר"ח בר פפא אמר מתחלת עיבורה של מואב לא היתה לש"ש אלא לשם זנות שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב בדיו לא כן עשו לא עשו לשום זנות אלא לש"ש ותרד הגורן ותעש אר"ל מתחלת עיבורה לש"ש וסופה לש"ש ע"כ נראה מכאן שהכל נמשך מהשם וזהו אלי עלי ליישב את הדברים ולכן לא נכתב אלי אלא נקרא ולא נכתב להורות שהדבר חוזר אל השם ולא אל רות כי בחק אדם ואשה א"א להעשות זה אם לא הי' מהשם וכעין זה בתמר צדקה ממני ממני יצאו הדברים:
פסוק ו:ואמר ותרד מהגורן ותעש ככל אשר צותה חמותה להורות על טוב שכלה וחכמתה שהוסיפה לקח על דברי חמותה ואמר איך אעשה זה לילך מקושטת ומבוסמת בשווקים ובדרכים לכן ספר שירדה הגורן כמנהגה ואח"כ בגורן קשטה עצמה כמאמר נעמי:
פסוק ז:ואמר ויאכל בועז וישת וייטב לבו להורות שהי' לו לב טוב ושמח בחלקו כאומרו וטוב לב משתה תמיד ואע"פ שהי' נשיא הדור ושופט הי' עומד בגורן ואוכל ושותה כתאות לבו ולא כתאות גופו וזהו וייטב לבו ולא גופו שלא הי' אוכל מעדנים אלא פת במלח וארוחת ירק ושלוה בה והי' שבע כאלו אכל מאכלי עולם וזהו וייטב לבו כמו ונשבעה ונהיה טובים ויבא לשכב בקצה הערמה בלי כר וכסת לקיים ועל הארץ תישן וכ"ז לפי שבתורה אתה עמל עד שלזה אמרו במדרש וייטב לבו שבירך על מזונו ד"א וייטב לבו שהי' מבקש אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב זה לאות על מ"ש למעלה בגורן השעורים שנכנסה בלבו תאוה. ד"א וייטב לבו שהי' עוסק בתורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. ויבא לשכב בקצה הערמה בועז גדול הדור והי' שוכב בקצה הערמה כו' עד ולא עוד אלא שהצדיקים מתרחקים מן הגזל לפיכך ממונם חביב עליהם ע"כ וזה ע"ד שאמרו ביעקב שכח פכים קטנים. ואעפ"כ כל זמן הגרנות של חטים ושעורים לא ספר שהלך לגורן בלילה אלא בכאן להודיענו שמה' היתה זאת ולכן היא נפלאת בעינינו. ואולי ירד הגורן להודות לה' על שעצר הרע והביא שבע לעולם ואולי שלזה נטה דעת יב"ע שתרגם ואכל ושתי בעז ואוטים לביה ובריך שמא ד"ה דקביל צלותיה ואעדי כפנא מן ארעא דישראל כו' נראה מכאן שנתן הודאה להשי"ת על הסרת הרעב ולכן וישכב בקצה הערימה וכ"ז ג"כ סבה אלהית בענין שתבא רות בלט ותגלה מרגלותיו ותשכב והוא לא ירגיש הדבר ואולי שלזה אמר ויאכל וישת וייטב לבו להורות שבועז בא לגורן להתענג בלילות הקיץ והוא עצמו טרח לזרות הגורן לעזור הנערים עד שלסבת זה וישת וייטב לבו ונתנמנם מיד כאומרו מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל עד שלא הרגיש בגלוי מרגלותיו עד חצות הלילה:
פסוק ח:ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת וגו' יש לתמוה איך נתעורר משנתו בחצי הלילה כי אחר שזרה גורן השעורים בלילה מפני שרוח מצויה בלילה יותר מביום ואח"כ אכל ושתה ובירך על מזוני ועסק בתורה כדין התורה כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כו' ואח"כ נתנמנם כאיש זקן תש ונלאה ומיד בחצי הלילה נתעורר וחרד ולא הי' ראוי לפי זה להיות כל שנתו כשינת הסוס. אלא שיש לנו לומר שהיתה סבה אלהית ולכן שינתו נהייתה עליו לפי שהי' עתיד לצאת מכאן איש גבור חיל העומד בחצי הלילה כדכתיב חצות לילה אקום להודות לך. וכן יש לנו לומר כי הטעם שאמר בחצי הלילה להורות לנו מעלת בועז בחכמה לפי שידוע שאמרו אין רכה של תורה אלא בלילה כאומרו קומי רוני בלילה ובועז הי' חכם גדול כאומרם ז"ל ג' דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה וכו' עמד בועז ובית דינו והסכימו לשאול בשלום בשם כו' ומן הידוע שהי' עוסק בתורה ובפרט בחצי הלילה כמוזכר בר"ע בסוף ברכות ולפי שהוא הי' רגיל לעמוד בחצי הלילה בתמידות לעסוק בתורה ובזאת הלילה לא הי' בבית מדרשו אלא בגורן. כשהגיע הזמן שהי' רגיל לקום. שנתו נהייתה עליו בזאת השעה וזהו ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש לפי שהלב בקי והי' חרד ורועד פן יבא השעה הידועה שיש לו לעסוק בתורה כאומרם ז"ל קבעת עתים לתורה ולכן ויחרד האיש וילפת פרושו שנהפך מצד אל צד והוא לשון עוות כמו ילפתו ארחות דרכם ולי נראה שהוא לשון חיבור והוא כמו ילפת שהוא מין גרב שמחובר עמו עד יום המות ולכן בועז כשנתעורר משנתו התחיל לפשוט איבריו כמו שעושים האנשים שמקיצים משינתם שמאריכים עצמם ואיבריהם עד שבסבת זה נגע ברגליו אל רות שהיתה שוכבות מרגלותיו ובסבת החיבור הכיר שהיתה אשה שוכבת מרגלותיו וזה הכיר או מצד שערה או מצד אחר. באופן שמעשה אבות ירשו בנים ובא זה הדבר בקבלה מבועז לעובד ומעובד לישי ומישי לדוד ולז"א דוד חצות לילה אקום להודות לך וכ"ז לפי שקבל מאביו סוד דבר זה כמו שכ' הקדוש רשב"י ז"ל שהקב"ה קם בחצי הלילה להשתעשע בגן עדנו עם הצדיקים ולכן היא שעה רצויה לכל אדם לעסוק בד"ת ולבקש מהשי"ת על ביתו ועל מקדשו עד שלזה אמר מי נתן לשכוי בינה ואמרו שר"ע הי' מוליך עמו תרנגול בדרך לידע העת הידועה של חצות לילה וכן קצת החכמים היו עושים כלים מסודרים בחכמה לידע חצות לילה עד שלזה אמר דוד עירה הנבל וכנור אעירה שחר ואמרו כנור של דוד הי' מנגן מאליו וכן האמת כי הוא עצמו נקרא חצות לילה. ולפי שהשי"ת רוצה לבלתי ידח ממנו נדח נתן לשכוי בינה שהוא התרנגול להבין בין יום ובין לילה וקורא התרנגול בחצי הלילה כאומרם מאי קרא הגבר קרא תרנגולא וכ"ז להעיר נרדמים ולכן התרנגול קורא בקול רם ואומר הקיצו ישנים מתרדמתכם מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו לפי שאני יודע לכוין השעות יותר מכל העופות בחכמת בוראי. באופן שראוי לאדם לקום משנתו לעסוק בתורה אחר שכבר הוא מותרה ועומד מצד קריאת הגבר בחכמת בוראו כמו שכ' הקדוש ז"ל כי בעת חצי הלילה בא כמו חוט של אש מג"ע ובטש תחות גדפי דתרנגולא באופן שנכנס בקרבו כמו אש בוערת ומצד החום הוא מכה בכנפיו וקורא בחצי הלילה לעורר ישנים באופן שלא יאמרו אנוסים היינו או שוגגים ומוטעים ולכ"א בכאן ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת כי כן ראוי לכל אדם להזדעזע לעבודת בוראו כשיגיע עת הראוי לעבוד את השי"ת:
פסוק ט:ויאמר מי את. אולי שהיא אמרה לו שהיא אשה ולכ"א לה מי את ותאמר אנכי רות אמתך רצתה בזה שהיא רות אמתו לפי שאמרה לו ואנכי לא אהי' כאחד שפחותיך אשר רמזה לו בדבריה שאחר שעשה עמה חסד שיכירה להיות לו לאשה ולפי שהוא אמר בדבריו שמותרת לבא בקהל אחר אשר באה לחסות תחת כנפיו ולפי שידוע כנפי השם הם הצדיקים שמגינים ומכסים על העולם אמרה לו ופרשת כנפיך על אמתך לפי שהם לי כמו כנפי שכינה אחר שאתה גואל וקרוב לגאול גאולתי וכבר כתבתי כי ענין הכנף הוא נאמר על כנף השכינה דכתיב על ציצית הכנף פתיל תכלת. ובפסוק אשר באת לחסות הארכתי.
פסוק י:ואמר ברוכה את לה' בתי וגו' ועתה בתי אל תיראי וגו' ועתה כי אמנם וגו' ליני הלילה וגו' הנה בועז ענה לה על כל דבריה לפי שהיא אמרה ג' דברים הא' אנכי רות אמיתך והשני ופרשת כנפיך והג' כי גואל אתה והי' זה לפי שהיתה רוצה לומר דבר זר מאד ופרשת כנפיך על אמתיך אמרה התנצלות ע"ז בתחלה ובסוף. בראשונה אמרה אל תתמה מדברי כי אני מדברת אלו הדברים לפי שאני מדברת אותם כאמתיך ועוד שאני יודעת שאתה גואל מן התורה ואני כמו יבמה לך ולך משפט הגאולה ואחר שאני יבמה לך הריני כאשתך לכל דבר ואיני חסרה אלא דבר זה כמאמר התורה יבמה יבם עליה ואמרו ביאה גומרת בה ולכן אל תתמה ע"ז והוא בענותנותו השיב לה לכל דבריה ואמר כנגד הראשונה שאמרת אנכי רות אמתיך. אינך כאמה אלא כבת אהובה וזהו ברוכה את בתי לה' וכנגד מה שאמרת ופרשת כנפיך על אמתך שנראה דבר מגונה איני כן אלא דבר גדול וחסד עשית עם המתים ועם החיים וזהו היטבת חסדך האחרון מן הראשון במה שלא רצית להנשא לאיש ושהית עצמך להתיבם עם הגואל לגאול גאולתו לפדות נפשו מני שחת כמו שהוא בסוד הייבום וזהו חסד גדול שעשית באחרונה יותר מבראשונה שנתגיירת ובאת לחסות תחת כנפי השכינה ולכן אין זה דבר מגונה אחר שהכל יודעים צניעותך במה שאתה רוצה להתדבק בזקן בעל שיבה ואינך רוצה לילך אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר.
פסוק יא:ועתה בתי אל תיראי ר"ל מצד העת והזמן שאולי יצחקו ממך בני העיר שבאת אל הגורן ושכבת מרגלותי אל תיראי ואל תחשוב שאני דוחה אותך בקש כי כל אשר תאמרי אעשה לך ואקיים דברי וממה שאתה יראה מבני העיר שיצחקו ממך זה הבל כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל אתה להעמיד עצמך בכח בחיל כאשת חיל בת גדולים ואינך הולכת אחרי הבחורים אלא אחר איש בא בימים רב פעלים וכנגד מה שאמרת כי גואל אתה השיב אם אמנם כי גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני ואמר כי אם אמנם ולא קאמר אלא כי לרמוז שהי' הדבר ספק אם הי' גואל אם לא. אבל אני אומר שאמנם אני גואל ואני עושה עצמי גואל אע"פ שגם יש גואל קרוב ממני ולכן ליני הלילה וגו' ולפי שלא תחשוב שהי' כ"ז דברים בעלמא לזה לקרר דעתה נשבע ואמר חי ה' שכבי עד הבקר ורבותינו אמרו ליצרו נשבע וכן תרגם יב"ע וכבש יצריה כו' כמא דעבד יוסף צדיקא וכמא דעבד פלטי כי' ותרגם היטבת חסדך האחרון מן הראשון ע"ד שפירשתי הראשון שנתגיירת והאחרון שעשית עצמך כאשה שומרת יבם קטן עד זמן שיגדל לבלתי לכת אחרי הנערים לעשות זנות עמהם וכן תרגם אשת חיל את אשה צדקת ושיש בך כח לסבול עול מצות השם ואמר זה לתקן מלת חיל באשה כי באיש נופל יפה איש גבור חיל אבל באשה אין לה לצאת למלחמה אבל לעשות המצות ולסבול עול התורה צריך כח גדול כאומרו ברך ה' חילו וכן תרגם וגאלתיך אנכי חי ה' על הדרך שפירשתי אמר בשבועה קדם ה' כמא דמלילת כי' דמוכי עד צפרא.
פסוק יא:ובמדרש רות אמרו ליצרו נשבע ויחרד האיש וילפת חרדת אדם יתן מוקש חרדה שהחרידה רות לבועז ראויה היתה לקללה כו' נתן הקב"ה בלבו וברכה דכתיב ויאמר ברוכה את וגו' וילפת לפפתו חזזית התחיל ממשמש בשערה אמר רוחות אין להם שער. אמר לה אשת איש או פנויה אמרה לו פנויה טהורה או טמאה א"ל טהורה א"ר ברכיה ארורים הרשעים דכתיב ותתפשהו בבגדו ברם הכא ופרשת כנפיך על אמתך כנף בגדך לכסותני בטליתך ר' יוחנן וריש לקיש אמרי אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן שיברכהו שהרי בועז בן פ' שנה היה ולא נפקד כיון שנתפללה עליו אותה צדקת נפקד דכתיב ותאמר נעמי ברוך הוא לה' רות בת מ' שנה היתה ולא נתיבמה ולא נפקדה ממחלון כיון שברכה אותו צדיק נפקדה וכו' עד אמר רב הונא גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח אלו שכזדרא על יצרן ע"כ אבל לפי הפשט פי' יב"ע נראה עיקר:
פסוק יד:ותשכב מרגלותיו גו' אמר ותשכב מרגלותיו להורות על מעלת בועז וחסידותו כי ראוי הי' אחר שעברה העת הידוע של חצות הלילה שאז תגבורת יצה"ר. שתלך לה למקום אחר לשכב דלאו בכל שעתא מתרחש ניסא אבל בועז לא שת לבו גם לזאת לפי שנקרא שמו בישראל איש גבור חיל הכובש את יצרו ועוד שכבר נשבע כאומרו חי ה' ולכן ותשכב מרגלותיו בלי פחד ולפי הפשט שהשבועה היתה שיגאל איתה אמר ותשכב מרגלותיו לפי שכבר היתה כאשתו לכ"ד ואיני דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו.
פסוק יד:ואמר עד הבוקר להורות שהיתה ממתנת לעורר השחר ולא היתה ישינה ומכאן בא לו לדוד אעירה שחר ואין השחר מעורר אותו ולכן ותקם בטרם יכיר איש את רעהו כדי שלא יכירוה וכמו שהיא היתה בזאת המחשבה כן בועז הי' חושב ודואג ואומר מי יתן והי' שלא יודע כי באה האשה אל הגורן וזהו ויאמר אל יודע כמו אמרת אני בלבי. ויב"ע תרגם ואמר ועולימוהי אל ישתמודע לגבר. לומר שדיבר עם נערו ואמר להם השמרו בנפשותיכם שלא יודע דבר זה. א"כ דעתו היה שהנערים ידעו בביאת האשה אל הגורן ואינו נכון כי הכתוב אמר שהמתינה במקום ידוע עד שאכלו ושתו ושכבו ואח"כ ותבא האשה בלאט בסתר וכן תרגם הוא ברז וא"כ מהו הסוד אחר שהנערים ידעו בדבר וחברא דחברך חברא אית ליה ועוד שהכתוב אומר וימד שש שעורים ואחר שהנערים ידעו בדבר למה מדד הוא בעצמו יקומו נא הנערים וימדדו לפניו וכמו שהי' בוטח בהם בעיקר הדבר שלא יגלו כ"ש במדידת השעורים ועוד למה לא צוה לא' מנעריו שיוליך השעורים לביתה ולא תשאם היא. וגם אין הדעת נותן שנעשה דבר זה באופן שהרגישו הנערים ע"כ נראה כמו שכתבתי. ורבותינו ז"ל תירצו זה ואמרו ר' הונא ור' ירמיה בשם רשב"י כל אותו הלילה הי' בועז שטוח על פניו ואומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה יהי רצון מלפניך שלא יודע כי' שלא יתחלל שם שמים בפרהסיא. דעתם לומר שהי' מדבר עם השי"ת בתחנה ובהשחויה שלא יתגלה דבר זה. ועוד אמרו ויאמר הבי מלמד שהי' מדבר עמה בלשון זכר כדי שלא ירגיש שום ברי' כי' עד דוד דכתיב יודע נגן וכו' באופן שכ"ז נראה רמיזה לעתיד ומאת ה' היתה זאת וכ"ז דברי סתר ואין ראוי לנערים שידעו דבר זה.
פסוק טו:ויאמר הבי המטפחת וגו' אחר שראה בועז שהדבר מאת השי"ת ושכבר היא כאשתו ואין ראוי שתבא עוד אל הגורן אלא שתשב כאשת ארוסה כבודה בת מלך פנימה. ואולי יתארך הדבר בינו ובין הגואל ראוי להיות לה ביני וביני לחם ומזון למאכלה לכ"א הבי המטפחת וימד שש שעורים וישת עליה ויבא העיר ולא אמר ותבא לרמוז לפי שזאת המשא אינה ראויה לישא אותה אדם חזק כ"ש אשה בת מ' שנה והי' ראוי שתתאחר בהליכה עכ"ז הלכה בזריזות ובמהירות לעיר בעלה כדי שלא יכירו בה וזהו ויבא העיר כאיש חזק וכן רמז וישת ויבא כאלו קפצה לה הדרך ומיד ששת עליה באה לעיר ורבותינו אמרו לא הי' צריך לומר אלא ותבא העיר אלא שהי' מהלך אחריה על פתחה שלא יבגד בה אחד מן הנערים. רצו בזה שבא בועז ולכ"א ויבא ולא אמר ותבא וכן תרגם יב"ע ועל בועז לקרתא:
פסוק טז:ותבא אל חמותה קודם אור הבוקר ולכן שאלה מי את בתי לפי שהי' בטרם יכיר איש את רעהו והיא השיבה אנכי רות אמתיך ואז הגידה לה כל הדברים ושנשבע לה שישאנה. ואולי שנעמי תמהה כשראתה אותה שבאה לפי שהיא היתה בטוחה בבועז שאחר שהוא גואל ורות שמה עצמה באותה בושה שלא ישיב פניה ריקם ושתשאר בביתו וכשראתה שבאה תמהה ואמרה מי את בתי כלומר מה הדבר הזה אומר את בתי אשה צדקת וגדולה שתעבור עליך דבר זה אז השיבה לה בחכמה גדולה ואמרה את כל אשר עשה להרגיש ולא אמרה את אשר דבר אלא את אשר עשה כאלו כבר נעשה הדבר ונגמר ביניהם בשבועה ובקנין סודר כדכתיב ותאחז בה כי המטפחת היא כמו סודר ועוד כי שש השעורים האלה נתן לי ובהם אני מקודשת לו וכ"ז לקרר דעתה.
פסוק יח:ותאמר שבי בתי כלומר אחר שזה כן בודאי לא ישקוט האיש. ואולי שרות לא נתקררה דעתה במה שעשה בועז כי אחר שנתביישה היה לו לאסוף חרפתה ולהכניסה בביתו וכן חמותה תמהה ואמרה מי את בתי כנ"ל ואז הגידה לה כל אשר עשה לה שהשיבה בשוליה על ראשה ולא היה לה שק או דבר אחר להוליך השעורים אלא הצעיף אשר עליה. וכן שדחה אותה בקש ובדברים בעלמא וכדי ליישב דעתה נתן לה שש שעורים כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך מכל וכל אחר שאת הולכת ריקם מהשאלה העיקרית. ואז חמותה כדי ליישב דעתה אמרה לה שב בתי בכבודך ותתישב בדעתך עד אשר תדעון איך יפול דבר מן השמים לפי שענין הזיווגין הם מאת השם ואם הדבר הוא מאתו י"ת לא תתעצב ממה שאמר לך כי יש לך לדעת שלא ישקוט האיש עד שישלים הדבר היום בהשתדלות נמרץ ואולי הפי' איך יפיל דבר איך יהי' זה החיבור והוא מלשון אל הכשדים אתה נופל אתה מתחבר והוא רמז על החיבור הבא מאת השם כי מצד האיש לא ישקוט. ואולי לפי הפי' שפירשתי יהי' איך יפול דבר לשון חסרון כמו לא נופל אנכי מכם והענין לומר שרות חשבה שדחה אותה בדברים כדי שלא לביישה יותר ואולי שחשבה שלא ישלים דברו לפי שהי' זקן מאד או לפי שהיתה מואביה ולכן אמרה לה נעמי שבי בתי והתיישבי בדעתך ולא יהיו פניך רעים עד שתדע שאינו רוצה להשלים דברו וזהו איך יפיל דבר איך הוא יחסר את דברו כי אני סבורה שלא ישקיט האיש עד שישלים דברו וזהו כי אם כלה הדבר בלי איחור ועיכוב ביום הזה ולכן בתי אל תיראו כי לא יפול דבר מכל דבריו ארצה. והעד ובועז עלה וכו'. ואולי יאמר שבי בתי כי אולי רות לפי חריצותה היתה רוצה לילך ללקוט או לעשות דבר אחר ולכן אמרה לה שבי בתי בכבודך עד אשר תדעון איך יפול דבר כי לא יתאחר הדבר יום או יומים ויב"ע תרגם את כל אשר עשה לה האיש ית כל דעבד לה גברא על פום מימר נבואה כו' וכן תרגם איך יפול דבר איכדין אתגזר מן שמיא ואיכדין יתפרש פתגם. ובמדרש אמרו אל תבואי ריקם כל מקום שנכנסו לא יצאו ריקנים ביזת מצרים ביזת הים כי' רמזו בזה שכל זה מרמז על העתיד לבא: