פסוק א:ויוסף אליהוא ויאמר:
פסוק ב:כתר לי זעיר ואחוך, במענה הזה לא יוסיף אליהוא לתפוש על איוב דבר שכבר האשים אותו עד די בשלשת מעניו בכל אחד בדבר ידוע, כמו שפירשתי, רק עתה יוסיף אליהוא לבוא בדרך החבירים שיספר בשבח האל ובשמירתו לעולם, ויאמר כי אחר שהוא שומר עולמו ומשגיח עליו תמיד, על רוממותו ומעלתו ושהוא רם ונשא יתברך, אי אפשר להאמין בהסרת ההשגחה מן אישי השפלים מפני מעלתו ושפלות האדם, כי התחתונים בעבור האדם נבראו כי אין בהם מכיר בוראו זולתו, ואם כן כל השגת האל ושמירתו למיני השפלים בעבור האדם הוא, ואיך לא ישגיח עליו. ויאמר אליהוא עוד כי מלבד הטעם שפירש אשר הוא מספיק לכל אדם מתרץ קושיותיו של איוב, יש לנו לתת צדק ליוצר הכל בראותינו אותו מלך גדול שופט צדק ומשגיח ושומר הכל ברוך הוא:
פסוק ב:כתר לי זעיר ואחוך, התרגום אמר: אמתין לי ציבחר ואחוינך, וכן דעת המפרשים, וכמוהו כתרו את בנימין, כי המתינו להם עד שיצאו ורדפו אחריהם, כמו שכתיב ונתקנוהו מן העיר, ומצאו לו חברים כי יונתן בן עוזיאל תרגם ולתורתו איים ייחלון, יכתרון, וכן וזרועי ייחלון, יכתרון. רק ראב"ע פירש כתר לי, שים כתר וכבוד מעט ושמע לי, וכתרו לשון סביב, כי כתר ועטרה קרובים בענין, ומצאנו עוטרים את דוד, וכן רשע מכתיר את הצדיק:
פסוק ג:אשא דעי למרחוק, יאמר כי מלבד הטעם המספיק שפירש ישא דעו לנעלם, לדבר שהוא רחוק רחוק מי ידענו ועמוק מי ימצאנו ויתן בו צדק לפועלו, ילמד סתום מהמפורש ונעלם מן הידוע לחכמים בחכמתם:
פסוק ד:כי אמנם לא שקר מלי, רק דבר ברור ונכון, מסוד היצירה פירשתי לך, ומן הסוד הזה ידעת כי האל תמים דעים הוא עמך, כלומר שהוא משגיח ויודע אותך ידיעה שלימה והרעות והטוב הבאות לך, ממנו הם לדעת ולרצון בהשגחה שלימה ומשפט וצדק:
פסוק ה:הן אל כביר, יאמר הנה האל כדבריך גדול הוא בכל ענייני גדולה ורוממות, לא ימאס יגיע כפיו רק ישגיח עליו, והוא כביר כח להנקם מן הגאים, וכביר לב בחכמה ללכוד החכמים, ועל כן
פסוק ו:לא יחיה רשע, עם גאותו וגאונו כי האל כביר כח ממנו:
פסוק ו:ומשפט עניים יתן, כי לא יבזה ענות עני כאשר אמר, ולא ימאס:
פסוק ז:לא יגרע מצדיק עיניו, זה הכתוב מפרש ענין גדול בענין ההשגחה ובאו בו פסוקים רבים, כי אנשי התורה והאמונה התמימה יאמינו בהשגחה כי האל ישגיח וישמור אנשי מין האדם, כמו שכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואמר דוד כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין, ולא בא בתורה או בנבואה שיהיה האל משגיח ושומר אישי שאר הבריות שאינן מדברות, רק שומר את הכללים בכלל השמים וצבאם, ולכן הותרה השחיטה לצורך האדם, וגם לכפר על נפשותינו בדמם על המזבח, והטעם הזה ידוע וברור כי האדם מפני שהוא מכיר את אלהיו ישגיח עליו וישמור אותו, ולא כן שאר הבריות שאינן מדברות ואינן יודעות בוראם, ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים, כי כאשר לבם ועיניהם תמיד עמו, כן עיני ה' עליהם מראשית השנה ועד אחרית שנה, עד כי החסיד הגמור הדבק באלהיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאלו יחשב מכת העליונים אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים, וכפי קרבתו להדבק באלהיו ישתמר שמירה מעולה, והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים. ובאו בזה פסוקים רבים, אמר דוד עליו השלום רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו, אמר כי [הקרובים אליו בתכלית השמירה והרחוקים ממנו מזומנים למקרים ואין להם מציל מן הנזק, כמו ההולך בחשך אשר נפילתו קרובה] אם לא ישתמר וילך לאט. ואמר כי לא בחרב ובהנית יהושיע ה', וכתיב עין ה' אל יראיו המיחלים לחסדו, יאמר כי עיניו עליהם כאשר הם מיחלים לו תמיד ונפשם דבקה עמו. ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית, צותה התורה החלץ הנלחמים, וענין משוח מלחמה להשיב היראים, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים, כגון וישאל דוד בה' ויאמר לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים וגו', וכגון לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש, כי אם ראוים הם יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק, ואילו היו חייבים בנצוח עם לא יועיל למו, רק הענין כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה, והענין הזה בארו הרב זצ"ל ביאור יפה בספר מורה הנבוכים. ועתה אמר אליהוא בדרך הזה, לא יגרע מצדיק עיניו, כי האל לא ימנע עיניו שעה ורגע מן הצדיק אלא יראה בו תמיד, כענין עיני ה' אל יראיו:
פסוק ז:ואת מלכים לכסא, כי הוא יושיבם לנצח ויגביה מלכותם, כי לא בכחם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו:
פסוק ח:ואם אסורים בזיקים, אמר: ואם יש אסורים בזיקים, בחבלי עוני נלכדו: כי
פסוק ט:יגיד להם, האל בענוי זה פעלם ופשעיהם כי רבו, וייסר אותם כדי שישובון מאון:
פסוק יא:אם ישמעו למוסר ויעבדו, יבלו בטוב ימיהם ושנותיהם בנעימים, ויתכן על דרך האמת כי שניהם מענין,
פסוק יב:ואם לא ישמעו בשלח יעבורו, כבר פירשתי ענין השלח וענין העברה:
פסוק יג:וחנפי לב ישימו אף, יקרא חנפי הלב המחניפים עצמם ונושאים פנים לנפשם לאמר שהם צדיקים, והתלאות הבאות להם על לא חמס בכפם, והוא רומז לאיוב וכיוצא בו, והם ישימו אף, על עצמם, כי לא ישועו לאל:
פסוק יג:כי אסרם, ועל כן לא יתיר מאסרם, רק
פסוק יד:תמות נפשם בנעריהם:
פסוק יד:וחיתם בקדשים, כתרגומו: וחיתהון היך מרי זנו. והענין הזה אמרו אליפז במענהו הראשון בהנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוה ומוסר שדי אל תמאס, והפסוקים הבאים אחרי כן, וגם צופר [יאמר אם אתה הכינות לבך וגמר הענין ובלדד באם אתה תשחר אל אל] וגמר עניינו. וראיתי לרבינו שלמה ז"ל שכתב דברי אליהוא תנחומים שלימים היו ולא קנטורין, אל תדאג על ייסורין כי לטובתך הם באים לך. ולא ידעתי במה היו התנחומים האלה ואיך חשב דברי החברים לקנטור, אם אמרם אליהוא בנחת וקול נמוך, ואמרום החבירים בצעקה וקול רם, או במה יהיה להם הדבר הזה, רק הענין כאשר פירשתי, אליהוא תירץ קושיותיו של איוב יפה וכהוגן ושתק אליו איוב, ואחרי כן שב אליהוא לדבר עוד, על דרך חבריו, כי הוא לא ידע מאיוב אם אמת כדבריו שיהיה צדיק גמור, ולכן אמר כי המתייסרים בעולם טעמים רבים להם וכולם במשפט, כי יש מהם מן הסוד שרמז לו, ויש נעלם עוד ודעו רחוק מהם, רק יתן בו הצדק לפועלו, ויש למוסר ולהסיר האדם מחטאיו, כי דבר החברים לא יכזיבנו אליהוא אבל יורה כי האל ישפוט במדה ההיא לפעמים, רק כל אדם איננו מן הדין ההוא:
פסוק טו:יחלץ עני בעניו, ואמר כי מלבד האסורים בזיקים שאסרם להשיבם מאון יחלץ מכל רע העניים בעניים, כי יביא עליהם דקדוקי עניות לחלצם ממות ולגלות אזנם במוסר בלחץ עניים:
פסוק טז:ואף הסיתך מפי צר, וגם אתה איוב הסיתך האל והצילך מפי צר ומצוק אל מקום רחב שאין מוצק תחתיה, כי כולו רחב:
פסוק טז:ונחת שלחנך, שם, מלא דשן. יאמר כי מכאובו הצילו מצרה וצוקה ויושיבנו בסוף במקום רחב אשר ינוח ויהיה דשן ושמן, וגם זה מדרד החבירים:
פסוק טז:הסיתך, כמו יסיתם אלהים מעליו, והוא מענין כי יסיתך אחיך בן אמך, כי הסית רוחם לסור מעליו, ואף זה הסית רוחך להסירך מפי צר, כי מפני שבא לו שלא כרצונו יקרא הסתה:
פסוק יז:ודין רשע מלאת, ואתה היית ראוי למלאות בך דין רשע, רק האל מחל לך וייסר אותך לשוב לפניו. דין ומשפט רשע, יתמכו, אותך, כי חייב היית בהם, כענין ובחבלי חטאתו יתמך:
פסוק יח:כי חמה פן יסיתך בשפק, כי חמה פן יסיתך וישליכך עם ספוק ממונך הגדול שלא יועיל לך:
פסוק יח:ורב כפר, אשר לך אל יטך מזה ולא יצילך ביום אף ה'. זה דעת המפרשים. והתרגום אמר: ארום ירגיז דילמא יטעינך במיסת מזלא וסגי פורקן דעתרא לא יצלינך, יאמר כי חמה יש לאל בך פן הסיתך מיראתו בספוק הגדול שנתן לך, ורב עושר שהעשירך לא יטה לבך מעליו. הוא הדבר אשר התנצל בו אם אשמח כי רב חילי. העושר והממון בעבור שיפדה בו האדם את נפשו יקרא כופר:
פסוק יט:היערך שועך, כמו שועתך. יערוך, כמו בקר אערך לך, יאמר היקבל האל ערך שועתך:
פסוק יט:לא בצר, בבוא עליך צר ומצוק:
פסוק יט:וכל מאמצי כח, לא יערך שועם ולא ינצלו נפשם מצר בכהם ובתוקפם:
פסוק כ:אל תשאף הלילה, מן כעבד ישאף צל. יאמר אל תשאף הלילה ואל תקוה בקר, כי בטרם בקר יעלו עמים תחת מאמצי כח, כי יוסרו ממקומם:
פסוק כא:השמר אל תפן אל און, שלא תפנה לדברי אנשי און התולים כל אלה הדברים במקרה:
פסוק כא:כי על זה, שאמרתי תבחר מענייך, כי מאשר ענה אותך האל תבהר בדברי ותדע ותשכל כי האל ענה אותך וגלה אזנך למוסר, ויאמר לך כי תשוב מאון:
פסוק כב:הן אל ישגיב, המעונים, בכחו: מי כמהו מורה חטאים בדרך:
פסוק כג:מי פקד עליו דרכו, יאמר מי יפקוד דרך האל לראות אם דרך טובה היא, ומי אמר פעלת עולה. ויתכן לפרש כן: מי הפקיד על האל שיהיה הוא השליט והאל פקידו ויאמר לו פעלת עולה ולא צויתיך לעשות כן, הלא הוא האדון השליט:
פסוק כד:זכור כי תשגיא פעלו, יאמר זכור פעל האל כי תשגיא ותגדיל פעלו בלבך מכל אשר שוררו וישבחו האנשים כולם, כי אפילו המשוררים הנושאים משל ומפליגים במליצה לא יוכלו לספר כל מלאכותיו. ויש פותרים שוררו, מן אשורנו ולא קרוב. והתרגום אמר: אדכר ארום תפיש עובדיה די שבחו גוברין צדיקין. יאמר: כי תשגיא ותגדל פעלו כי בכן ישבחו אותו החכמים, ויאמרו כי פליאה דעת מהם נשגבה לא יוכלו לה:
פסוק כה:כל אדם חזו בו, כל אחד יחזה בפעליו היושר אשר אני מגיד, איש איש כפי דעתו וחכמתו:
פסוק כה:אנוש יביט בו מרחוק ויראה בדרך החכמה שהיא רחוקה כי פעלו טוב וישר נורא ונשגב:
פסוק כו:הן אל שגיא ולא נדע, יאמר כי האל שגיא מאשר נוכל אנחנו לדעת:
פסוק כו:ומספר השנים, אשר עשה בהם הגדולות והנוראות אין להם חקר אצלנו, כי מאז
פסוק כז:יגרע נטפי מים, וימנעם מהמטיר כשירצה, ופעמים יבואו מים מזוקקים לאיד אשר יצוה וימלאו העבים גשם, ואחרי כן
פסוק כח:יזלו השחקים וירעפו על הרבה בני אדם, או ירעפו על אדם גשם רב:
פסוק כט:אף אם יבין מפרשי עב, פירשו בו שהוא יוצא, כמו הבן להלז את המראה, יאמר שהאל כאילו יעשה במטר פלא אחר, כאלו ישים בינה למפרשי העב ולתשואות סוכתו שימטירו על המקום אשר יצוה:
פסוק כט:תשואות סוכתו, הוא הרעם שעושה המון ותשואות בעב שהוא פרוש עליו כסוכה:
פסוק ל:הן פרש עליו אורו, יאמר כי האל יפרוש על העב אור והוא השמש המאיר למנוע המטר, ופעמים כסה בעב שרשי הים לשאוב מים ולהמטיר:
פסוק לא:כי בם, באור ובמטר, ידין עמים, כך פירש ראב"ע ז"ל. ויתכן לאמר אף אם יבין מפרשי עב חוזר לאדם הנזכר כענין התדע על מפלשי עב, יאמר כי גם אם יבין האדם מפרשי העב ותשואות סוכתו שהוא הרעם, ידע באמת כי האל פרש על העב מטרו:
פסוק לא:ושרשי הים כסה בו, כי בעב וברעם ידין העמים. אורו, הוא הגשם וכן אור עננו, ודומה להם כחום צח עלי אור, וכן תרגומו פרש עלוי מטריה, ובדברי רבותינו ז"ל אמר ר' יוחנן כל אורה הנאמרה באליהוא בירידת הגשם הכתוב מדבר, ויתכן שנקרא הגשם אור בעבור כי ברדתו יאיר היום, וחשכת העבים תסור. וכבר פירשתי במענה הראשון לאליפז למה יאריכו בספר הזה על מפלאות המטר:
פסוק לא:יתן אכל למכביר, יתן אכל לשבעה למרבה לאכול [מלשון ואוריד כביר יושבים, וכן כביר מאביך ימים, או יהיה למכביר שם] כלומר לרוב, וכן אמר התרגום: יהב מיכלא לסוגעא:
פסוק לב:על כפים כסה אור, יגיד פלא אחר בעבים, כי כסה המטר עליהם והם רצים ושבים כאלו נצטוו לפגע זה בזה ואין הגשם יורד:
פסוק לג:יגיד עליו רעו, הוא הרעם הבא לפניו, מלשון את קול העם ברעה:
פסוק לג:מקנה אף על עולה, פירש החכם ראב"ע ז"ל, כי אפילו המקנה והעולה, מלשון עלות עלי, ירגישו ויגידו בהתקרב זמן המטר, וסימנים רבים לבני אדם בבקר ובצאן ובשכיבתם על ימין ובשאר החיות. ויש מפרשים יגיד על העב הרעם ההוה עמו בהורידו המטר, ויגיד המקנה אף על העב אשר יעלה מן הארץ שעדיין איננו נראה בסימנין אשר הם עושים קודם, והוא כלשון מעלה נשיאים, ונכון הוא הפירוש הזה, כי על הראשון יקשה מלת על. רק לא נדע אם דבר הצאן בסימן אשר אמר הראב"ע הוא אמת. ויתכן שנפרש יגיד עליו רעו כי הוא קשור למעלה, יאמר כי המבין מפרשי עב, ידע כי האל פרש עליו המטר להוריד הגשם לרצונו:
פסוק לג:כי בם ידין, העמים, ויתן אכל למכביר, הוא המאסף אוכל לעת הבצורת, כי הוא מכסה המטר על העננים ואינו יורד:
פסוק לג:ויצו עליה, אחרי כן להורידו, כי יפגיע בו ויתפלל בעדו הצריך אליו:
פסוק לג:מפגיע, מלשון אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בו, יפגעו נא בה' צבאות:
פסוק לג:יגיד, על הגשם איש על רעהו לקנאת אף וחמה על העב העולה מים, כי כן יעשו העוברים לאוצרי הפירות בבוא המטר להקניאו ולאמר כי הצילו האל מידו, כדרך לשום שפלים למרום, האמור למעלה. ויתכן שיהיה עליו במקום אליו, וכן שיגיד אל המכביר חבירו כמפגיע קנאת אף על עב מים, ישעה האדם על עושהו, ולא ישעה על המזבחות, וכן לך בא אל הסכן על שבנא, וכמוהו עוד עגלה על שני הנשיאים כמו לשני, והחונים עליו מטה מנשה, במקום אליו, וכן רבים. ואמר שיגיד רעו, רע המכביר הנזכר, או האדם המבין מפרשי עב:
פסוק לג:מקנה, מלשון סמל הקנאה המקנה:
פסוק לג:כפים, הם העננים הקטנים, כלשון הנה עב קטנה ככף איש עלה מים, ויתכן שנקראו העננים כפים בעבור כי בהיותם ככפים פרושות יקבלו, ובהתקבצם ישפך אשר בתוכם, ויהיה "ככף איש" חוזר לעב, כלומר ככף איש פרושה:
