א וַיֹּ֥סֶף אֱלִיה֗וּא וַיֹּאמַֽר׃ ב כַּתַּר־לִ֣י זְ֭עֵיר וַאֲחַוֶּ֑ךָּ כִּ֤י ע֖וֹד לֶאֱל֣וֹהַּ מִלִּֽים׃ ג אֶשָּׂ֣א דֵ֭עִי לְמֵרָח֑וֹק וּ֝לְפֹעֲלִ֗י אֶֽתֵּֽן־צֶֽדֶק׃ ד כִּֽי־אָ֭מְנָם לֹא־שֶׁ֣קֶר מִלָּ֑י תְּמִ֖ים דֵּע֣וֹת עִמָּֽךְ׃ ה הֶן־אֵ֣ל כַּ֭בִּיר וְלֹ֣א יִמְאָ֑ס כַּ֝בִּ֗יר כֹּ֣חַֽ לֵֽב׃ ו לֹא־יְחַיֶּ֥ה רָשָׁ֑ע וּמִשְׁפַּ֖ט עֲנִיִּ֣ים יִתֵּֽן׃ ז לֹֽא־יִגְרַ֥ע מִצַּדִּ֗יק עֵ֫ינָ֥יו וְאֶת־מְלָכִ֥ים לַכִּסֵּ֑א וַיֹּשִׁיבֵ֥ם לָ֝נֶ֗צַח וַיִּגְבָּֽהוּ׃ ח וְאִם־אֲסוּרִ֥ים בַּזִּקִּ֑ים יִ֝לָּכְד֗וּן בְּחַבְלֵי־עֹֽנִי׃ ט וַיַּגֵּ֣ד לָהֶ֣ם פָּעֳלָ֑ם וּ֝פִשְׁעֵיהֶ֗ם כִּ֣י יִתְגַּבָּֽרוּ׃ י וַיִּ֣גֶל אָ֭זְנָם לַמּוּסָ֑ר וַ֝יֹּ֗אמֶר כִּֽי־יְשֻׁב֥וּן מֵאָֽוֶן׃ יא אִֽם־יִשְׁמְע֗וּ וְֽיַ֫עֲבֹ֥דוּ יְכַלּ֣וּ יְמֵיהֶ֣ם בַּטּ֑וֹב וּ֝שְׁנֵיהֶ֗ם בַּנְּעִימִֽים׃ יב וְאִם־לֹ֣א יִ֭שְׁמְעוּ בְּשֶׁ֣לַח יַעֲבֹ֑רוּ וְ֝יִגְוְע֗וּ כִּבְלִי־דָֽעַת׃ יג וְֽחַנְפֵי־לֵ֭ב יָשִׂ֣ימוּ אָ֑ף לֹ֥א יְ֝שַׁוְּע֗וּ כִּ֣י אֲסָרָֽם׃ יד תָּמֹ֣ת בַּנֹּ֣עַר נַפְשָׁ֑ם וְ֝חַיָּתָ֗ם בַּקְּדֵשִֽׁים׃ טו יְחַלֵּ֣ץ עָנִ֣י בְעָנְי֑וֹ וְיִ֖גֶל בַּלַּ֣חַץ אָזְנָֽם׃ טז וְאַ֤ף הֲסִיתְךָ֨ ׀ מִפִּי־צָ֗ר רַ֭חַב לֹא־מוּצָ֣ק תַּחְתֶּ֑יהָ וְנַ֥חַת שֻׁ֝לְחָנְךָ֗ מָ֣לֵא דָֽשֶׁן׃ יז וְדִין־רָשָׁ֥ע מָלֵ֑אתָ דִּ֖ין וּמִשְׁפָּ֣ט יִתְמֹֽכוּ׃ יח כִּֽי־חֵ֭מָה פֶּן־יְסִֽיתְךָ֣ בְסָ֑פֶק וְרָב־כֹּ֝֗פֶר אַל־יַטֶּֽךָּ׃ יט הֲיַעֲרֹ֣ךְ שׁ֭וּעֲךָ לֹ֣א בְצָ֑ר וְ֝כֹ֗ל מַאֲמַצֵּי־כֹֽחַ׃ כ אַל־תִּשְׁאַ֥ף הַלָּ֑יְלָה לַעֲל֖וֹת עַמִּ֣ים תַּחְתָּֽם׃ כא הִ֭שָּׁמֶר אַל־תֵּ֣פֶן אֶל־אָ֑וֶן כִּֽי־עַל־זֶ֝֗ה בָּחַ֥רְתָּ מֵעֹֽנִי׃ כב הֶן־אֵ֭ל יַשְׂגִּ֣יב בְּכֹח֑וֹ מִ֖י כָמֹ֣הוּ מוֹרֶֽה׃ כג מִֽי־פָקַ֣ד עָלָ֣יו דַּרְכּ֑וֹ וּמִֽי־אָ֝מַ֗ר פָּעַ֥לְתָּ עַוְלָֽה׃ כד זְ֭כֹר כִּֽי־תַשְׂגִּ֣יא פָעֳל֑וֹ אֲשֶׁ֖ר שֹׁרְר֣וּ אֲנָשִֽׁים׃ כה כָּל־אָדָ֥ם חָֽזוּ־ב֑וֹ אֱ֝נ֗וֹשׁ יַבִּ֥יט מֵרָחֽוֹק׃ כו הֶן־אֵ֣ל שַׂ֭גִּיא וְלֹ֣א נֵדָ֑ע מִסְפַּ֖ר שָׁנָ֣יו וְלֹא־חֵֽקֶר׃ כז כִּ֭י יְגָרַ֣ע נִטְפֵי־מָ֑יִם יָזֹ֖קּוּ מָטָ֣ר לְאֵדֽוֹ׃ כח אֲשֶֽׁר־יִזְּל֥וּ שְׁחָקִ֑ים יִ֝רְעֲפ֗וּ עֲלֵ֤י ׀ אָדָ֬ם רָֽב׃ כט אַ֣ף אִם־יָ֭בִין מִפְרְשֵׂי־עָ֑ב תְּ֝שֻׁא֗וֹת סֻכָּתֽוֹ׃ ל הֵן־פָּרַ֣שׂ עָלָ֣יו אוֹר֑וֹ וְשָׁרְשֵׁ֖י הַיָּ֣ם כִּסָּֽה׃ לא כִּי־בָ֭ם יָדִ֣ין עַמִּ֑ים יִֽתֶּן־אֹ֥כֶל לְמַכְבִּֽיר׃ לב עַל־כַּפַּ֥יִם כִּסָּה־א֑וֹר וַיְצַ֖ו עָלֶ֣יהָ בְמַפְגִּֽיעַ׃ לג יַגִּ֣יד עָלָ֣יו רֵע֑וֹ מִ֝קְנֶ֗ה אַ֣ף עַל־עוֹלֶֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיֹּסֶף אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר׃
פסוק ב:
כַּתַּר, המתן לִי זְעֵיר, מעט וַאֲחַוֶּךָּ, ואומר לך, כִּי־עוֹד לדוברים למען אֱלוֹהַּ ובשמו מִלִּים.
פסוק ג:
אֶשָּׂא את דֵעִי, דעתי לְמֵרָחוֹק, וּלְפֹעֲלִי, על יוצרי אֶתֵּן־צֶדֶק, אודיע את צדקתו.
פסוק ד:
כִּי־אָמְנָם, אכן לֹא־שֶׁקֶר מִלָּי. אינני בא כנגדך, איוב. הרי אני תְּמִים דֵּעוֹת, דעותי שלמות עִמָּךְ, אני מדבר אליך בכנות, ומתוך הבנה שלמה ללבך.
פסוק ה:
הֶן האֵל כַּבִּיר, וְלֹא יִמְאָס יהרוס וישחית לחינם שכן הוא כַּבִּיר כֹּחַ לֵב, הודות לכוחו וחכמתו הוא יכול להכיל הרבה.
פסוק ו:
ובכל זאת, הוא לֹא־יְחַיֶּה רָשָׁע, הואיל וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן. הוא יפעל לפי שורת הדין עם הרשע הפוגע בעניים.
פסוק ז:
לֹא־יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, ה' ישגיח היטב על הצדיק, וְאֶת־מְלָכִים יקים לשבת על כִּסֵּא, המלוכה, למלוך, וַיֹּשִׁיבֵם במקומם הנכבד לָנֶצַח, וַיִּגְבָּהוּ, כיוון שהוא רומם אותם.
פסוק ח:
ולעומתם אִם יש אֲסוּרִים בַּזִּקִּים, בשלשלאות, יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי־עֹנִי, עינויים –
פסוק ט:
וַיַּגֵּד לָהֶם אלוקים באמצעות הייסורים שהוא מטיל עליהם את פָּעֳלָם, מעשיהם הרעים, וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ, המתעצמים והולכים.
פסוק י:
ובאופן זה – וַיִּגֶל, ה' חושף את אָזְנָם לַמּוּסָר, כך שיקבלו מוסר, וַיֹּאמֶר להם באמצעות הסבל כִּי־יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן, מן החטא.
פסוק יא:
אִם־יִשְׁמְעוּ לדבר ה' שנגלה אליהם דרך כאביהם, וְיַעֲבֹדוּ אותו, הם יְכַלּוּ, ישלימו את יְמֵיהֶם בַּטּוֹב, ואת שְׁנֵיהֶם, שנותיהם בַּנְּעִימִים.
פסוק יב:
וְאִם־לֹא יִשְׁמְעוּבְּשֶׁלַח, בחרב יַעֲבֹרוּ, ייהרגו, וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי־דָעַת.
פסוק יג:
וְחַנְפֵי־לֵב, הרשעים יָשִׂימוּ, מעוררים בה' אָף, כעס. לֹא יְשַׁוְּעוּ, יתחננו אליו גם כִּי, כאשר הוא אֲסָרָם, כובל אותם בצרותיהם.
פסוק יד:
תָּמֹת בַּנֹּעַר, בצעירותם נַפְשָׁם, וְחַיָּתָם, חייהם יגיעו לקצם באופן לא מכובד – בַּקְּדֵשִׁים, עם הגברים המיועדים לזנות.
פסוק טו:
ושוב הוא חוזר לדבר באנשים המקשיבים לייסוריהם כמסר מאלוקים: יְחַלֵּץ, יושיע ה' עָנִי בְעָנְיוֹ, בעינוייו, וְיִגֶל בּאמצעות הלַּחַץ את אָזְנָם. הם ישכילו להקשיב לדברי ה' הבאים לביטוי דווקא בייסוריהם.
פסוק טז:
לאחר שאליהוא תיאר את האנשים המקשיבים לדבר ה' המתבטא בייסוריהם ואת המתכחשים אליו, הוא פונה אל איוב: וְאַף לגביך הדברים אמורים. דווקא באמצעות הייסורים שהמיט ה' עליך, הוא הֲסִיתְךָ, הסיר והרחיק אותך מִפִּי־צָר, צרה המבקשת לבלעך הדומה לבאר שחת, שפיה העליון צר, אך רַחַב, רוחב לֹא־מוּצָק תַּחְתֶּיהָ. הגיהינום מדומה כאן לתנור, שבדרך כלל הוא רחב מלמטה וצר מלמעלה, וחומו ועשנו נצברים בתוכו. וְלא זו בלבד, הוא ייטיב בנַחַת את שֻׁלְחָנְךָ, מָלֵא דָשֶׁן, שומן. לא רק שעל ידי הייסורים אתה נחלץ מדינה של גיהינום, הם גם מזכים אותך בשלווה וטובה גדולה.
פסוק יז:
וְגם אם דִין הראוי לרָשָׁע מָלֵאתָ, עליך לדעת שדִּין וּמִשְׁפָּט יִתְמֹכוּ, אלו עשויים דווקא לסייע לך.
פסוק יח:
כִּי בזמן שתיתךְ עליך חֵמָה, כעסו של אלוקים, היזהר פֶּן־יְסִיתְךָ היצר לעזוב את דרך הישר בְשָׂפֶק, בספק ופקפוק, או: במכה, וְרָב־כֹּפֶר, ותשלום של כסף רב אַל־יַטֶּךָּ, לא יוכל לחלץ אותך. או: אל יסירו אותך הייסורים הרבים המכפרים מן האמת.
פסוק יט:
הֲאם יַעֲרֹךְ, תיערך שׁוּעֲךָ, שוועתך, תפילתך לֹא בְצָר, בלא שתתנסה בצרות?! הצרות הן המעוררות את האדם לפנות לאלוקים, וְהאם תשטח תפילה בלי שתידרש לכֹל מַאֲמַצֵּי־כֹחַ?!
פסוק כ:
אַל־תִּשְׁאַף להגיע כבר אל הַלָּיְלָה, המוות, כי עוד יבוא זמן שבו תהיה לך עצמה כה רבה שתוכל אפילו לַעֲלוֹת, לכרות, או: לסלק עַמִּים תַּחְתָּם.
פסוק כא:
הִשָּׁמֶר אַל־תֵּפֶן, שלא תפנה אֶל־אָוֶן, חטא, כִּי עַל־זֶה – את החטא בָּחַרְתָּ, העדפת עד עכשיו יותר מֵעֹנִי, הכנעה.
פסוק כב:
הֶן־אֵל יַשְׂגִּיב, נשגב ועצום בְּכֹחוֹ, מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה?! מי יכול ללמד כמוהו?!
פסוק כג:
מִי־פָקַד עָלָיו דַּרְכּוֹ?! אי-אפשר לצוות עליו לעשות כך או אחרת, וּמִי־אָמַר לו: פָּעַלְתָּ עַוְלָה. אי-אפשר לטעון שלא פעל כראוי.
פסוק כד:
זְכֹר מעשיו, כִּי, כאשר תַשְׂגִּיא, תראה את גדולת פָעֳלוֹ אֲשֶׁר עליה שֹׁרְרוּ, חיברו שירים אֲנָשִׁים.
פסוק כה:
גם כָּל מה שאָדָם חָזוּ, ראו בוֹאֱנוֹשׁ יַבִּיט בו רק מֵרָחוֹק. האדם לא יוכל להיווכח בה' ובדרכיו אלא לקבל מהם רושם כללי מרוחק בלבד.
פסוק כו:
הֶן, הרי אלוקים הוא אֵל שַׂגִּיא, כביר וְלֹא נֵדָע את גדולתו, מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא־חֵקֶר. אין הוא נתון תחת ממד הזמן. הוא נצחי.
פסוק כז:
לא נדע כִּי, כאשר יְגָרַע, יזיל נִטְפֵי־מָיִם, כאשר יָזֹקּוּ יזוקקו, יסוננו או: יתְעַבו טיפות המָטָר לְאֵדוֹ, מן האדים,
פסוק כח:
אֲשֶׁר־יִזְּלוּ טיפות הגשם מן השְׁחָקִים, יִרְעֲפוּ, יטפטפו עֲלֵי, על אָדָם רָב, אנשים רבים. האדם אינו יכול להגיע לחקר גדולת ה' ומפעליו. אין הוא עומד על סוד הורדת הגשם. ולא זאת בלבד אינו יכול לתפוס בהכרתו –
פסוק כט:
אַף אִם האם הוא יָבִין מִפְרְשֵׂי־עָב, לאן שט הענן, תְּשֻׁאוֹת, רעשי סֻכָּתוֹ, עננו, כלומר רעמיו?!
פסוק ל:
הֵן־פָּרַשׂ עָלָיו – על הענן את אוֹרוֹ, ברקיו, וְאת שָׁרְשֵׁי, עיקר או קצה הַיָּם הוא כִּסָּה.
פסוק לא:
כִּי־בָם – בברקים ובגשם יָדִין עַמִּים, ובאמצעותם גם יִתֶּן־אֹכֶל לְמַכְבִּיר, לרוב.
פסוק לב:
עַל־כַּפַּיִם, בכפיו של ה', כלומר בענניו, הוא כִּסָּה את האוֹר. וַיְצַו עָלֶיהָ – על העב, הענן בְמַפְגִּיעַ, להתנגש בענן אחר כדי להמטיר.
פסוק לג:
יַגִּיד, יספר ויעיד עָלָיו – על אלוקים וגדולתו, או: על הגשם רֵעוֹ, תרועתו, הרעם, מִקְנֶה הנשימה שלכיוון האַף עַל־עוֹלֶה. הרעם מדומה לתרועה העולה מנשיפת אפו של אלוקים.