וַיַּעַן אֱלִיהוּא (פרק ל"ה)

בפרקנו השיב אֱלִיהוּא על שאלת איוב מה יועיל בצדקתו יותר מחטאתו.

הַבֵּ֣ט שָׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וְשׁ֥וּר שְׁ֝חָקִ֗ים גָּבְה֥וּ מִמֶּֽךָּ׃
אִם־חָ֭טָאתָ מַה־תִּפְעָל־בּ֑וֹ וְרַבּ֥וּ פְ֝שָׁעֶ֗יךָ מַה־תַּעֲשֶׂה־לּֽוֹ׃
אִם־צָ֭דַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־ל֑וֹ א֥וֹ מַה־מִיָּדְךָ֥ יִקָּֽח׃
לְאִישׁ־כָּמ֥וֹךָ רִשְׁעֶ֑ךָ וּלְבֶן־אָ֝דָ֗ם צִדְקָתֶֽךָ׃
מֵ֭רֹב עֲשׁוּקִ֣ים יַזְעִ֑יקוּ יְשַׁוְּע֖וּ מִזְּר֣וֹעַ רַבִּֽים׃
(איוב לה ה-ט)

ובא המענה, כי כל דבר פעולה, התועלת הבא ממנו לא תמלט מחלוקה אם שהוא לתועלת הפועל או לתועלת זולתו.

ועתה הַבֵּ֣ט שָׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וְשׁ֥וּר שְׁ֝חָקִ֗ים גָּבְה֥וּ מִמֶּֽךָּ; אם ירצה היוצר עבודתך לתועלתו, הלא השָׁמַיִם והשְׁחָקִים גָּבְה֥וּ מִמֶּֽךָּ לשרתו, ואתה אפס ואין נגדם. מזה נודע שאין התועלת והפגם מגיע לו. כי אִם־צָ֭דַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־ל֑וֹ. וכיוון שאין התועלת לזולתו (של האדם, דהיינו לתועלת הקב"ה), בלי ספק התועלת אל הפועל (האדם).

מזה נודע כי לְאִישׁ־כָּמ֥וֹךָ רִשְׁעֶ֑ךָ וּלְבֶן־אָ֝דָ֗ם צִדְקָתֶֽךָ, רק לְאִישׁ (מגיע) נזק החטא, וּלְאָדָם תועלת הצדקה. וכיוון שלאָדָם התועלת, נחפשה ונביטה איה התועלת. הלא נביט מֵ֭רֹב עֲשׁוּקִ֣ים יַזְעִ֑יקוּ, ממה שראינו דמעת העשוקים ולא נעשה בו משפט, ועל כרחך כיוון שאין תועלת ונזק הנה בהכרח התועלת והנזק לעולם הבא.

וְֽלֹא־אָמַ֗ר אַ֭יֵּה אֱל֣וֹהַּ עֹשָׂ֑י נֹתֵ֖ן זְמִר֣וֹת בַּלָּֽיְלָה׃
מַ֭לְּפֵנוּ מִבַּהֲמ֣וֹת אָ֑רֶץ וּמֵע֖וֹף הַשָּׁמַ֣יִם יְחַכְּמֵֽנוּ׃
שָׁ֣ם יִ֭צְעֲקוּ וְלֹ֣א יַעֲנֶ֑ה מִ֝פְּנֵ֗י גְּא֣וֹן רָעִֽים׃
אַךְ־שָׁ֭וְא לֹא־יִשְׁמַ֥ע ׀ אֵ֑ל וְ֝שַׁדַּ֗י לֹ֣א יְשׁוּרֶֽנָּה׃
אַ֣ף כִּֽי־תֹ֭אמַר לֹ֣א תְשׁוּרֶ֑נּוּ דִּ֥ין לְ֝פָנָ֗יו וּתְח֥וֹלֵֽל לֽוֹ׃
וְעַתָּ֗ה כִּי־אַ֭יִן פָּקַ֣ד אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָדַ֖ע בַּפַּ֣שׁ מְאֹֽד׃
(איוב לה י-טו)

פירש בני מהר"ל (=מורנו הרב ליב): לָּיְלָה הוא כינוי אל צרה, כמו "וְהָיָ֣ה יוֹם... לַי-הֹוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה"(זכריה יד ז), והוא יתברך נֹתֵ֖ן זְמִר֣וֹת שיר על ידי הצרה בַּלָּֽיְלָה. וגם ראינו כי מַ֭לְּפֵנוּ מִבַּהֲמ֣וֹת אָ֑רֶץ, שם ראינו גודל חסדו וטובו על בריותו שהכין לכל מין מחייתו על האופן הנפלא כמבואר בטבע, ולמה יהיה נעדר חסדו מבני אדם? האם בחיר הברואים נגרע ערכו להניחו עשוק ורצוץ? מזה נודע כי מה ששָׁ֣ם יִ֭צְעֲקוּ וְלֹ֣א יַעֲנֶ֑ה הוא מפני כי אַךְ־שָׁ֭וְא לֹא־יִשְׁמַ֥ע ׀ אֵ֑ל, דבר שהוא שָׁ֭וְא והבל לֹא־יִשְׁמַ֥ע ׀ אֵ֑ל להושיע תמיד את העשוק מעשקו, כי הכל הבל, על כן יאריך לו אפו לעושק וְ֝שַׁדַּ֗י לֹ֣א יְשׁוּרֶֽנָּה, מתנהג כאילו לֹ֣א יְשׁוּרֶֽנָּה, כי לא נחשב בעיניו למאומה. ושמא תֹ֭אמַר כִּֽי באמת לֹ֣א תְשׁוּרֶ֑נּוּ, על זאת אמר, דע כי דִּ֥ין לְ֝פָנָ֗יו לשלם לרע כרשעתו וּתְח֥וֹלֵֽל לֽוֹ, תהיה בטוח בו שישלם לך שכר פעולתך. וְעַתָּ֗ה כִּי־אַ֭יִן; רק עתה בעולם הזה, כי אין ואפס הוא וכלא נחשב כׇל דָּיְרֵ֤י אַרְעָא֙ (=תושבי הארץ, על פי דניאל ד לב), על כן פָּקַ֣ד אַפּ֑וֹ לייסר את הצדיק שכמותך בעולם הזה ההבלי.

"וְלֹֽא־יָדַ֖ע בַּפַּ֣שׁ מְאֹֽד" – וְלֹֽא־יָדַ֖ע איוב מה שפַּשׁ ונתרבה על ידי זה מְאֹֽד לנצח נצחים (בַּפַּ֣שׁ עניין ריבוי כפירוש רש"י).