פסוק א:ויוסף איוב שאת משלו ויאמר: במענה הזה ישא משלים, כמו לא תסולה בכתם אופיר, וכוונתו בו לאמר שהוא צדיק, והנה יש צדיק ורע לו, וכל שכן רשע וטוב לו, כי אין זה חמס גדול כראשון, ואם נראה כי הרשעים נכרתים בעולם הזה, זה הבל הוא ואינו עיקר מוצא החכמה וסופה, כי החכמה נעלמת מבני אדם, ולא גלה להם האל ממנה אלא שייראו מלפניו ויסורו מרע, אך ענשם ושכרם ושלות הרשעים וייסוריהן של צדיקים לא נגלה לבני אדם, כי אין איוב מוצא ורואה בהם דין ומשפט, ולא שומע מחביריו דבר חכמה על הענין:
פסוק ב:חי אל הסיר משפטי, ישבע: חי האל שהסיר משפטי, ועשה לי רע על לא חמס בכפי שהמר נפשי, כי כל עוד שאני חי לא אדבר עולה ורמיה לרמות בני אדם השומעים, ונשבע שאינו יודע לנפשו עון אשר חטא ולא עולה ורמיה, ויצדיק את נפשו:
פסוק ה:חלילה לי אם אצדיק אתכם, לאמר שהאמת עמכם, כי אז אחיה חונף ורשע להחניף לכם או להחניף לאל:
פסוק ה:לא אסיך תומתי ממני, אמרו המפרשים לא אודה לדבריכם לאמר שאינני תם: רק
פסוק ו:בצדקתי החזקתי, לומר שאני צדיק תמים:
פסוק ו:ולא ארפה, דברי אלו. והנכון בעיני כי לא אסיר תומתי ממני לאמר שמעולם לא הייתי רשע, כדי להחניף לכם, כי אלוה ישאל כל נפש חונף:
פסוק ו:לא יחרף לבבי, לא ישוב אחור לי מן הנעורים להיות פתי או רשע, כי זקנתי בצדקי:
פסוק ו:יחרף, מן בימי חרפי. והתרגום אמר: לא יחסד, מלשון חרפה, יאמר שלא יתן חרפה על נפשו לעולם לאמר שהיה רשע אחרי שהיה צדיק מעודו:
פסוק ז:יהי כרשע אויבי, איננו מקלל, רק אומר כי אויבו המרשיע אותו יהיה על כל פנים כרשע, מפני שהוא חנף ונושא פנים בתורה, והאלהים יעניש החנף:
פסוק ח:כי מה תקות חנף כי יבצע, בעבור כי הגוזל מן האדם צדקו כגוזל ממונו, יאמר כי כרשע הוא אויבי, ומה תקותו כי בצע בצע ויגזול:
פסוק ח:כי ישל האל נפשו מעליו, לשון של נעלך, ונשל הברזל:
פסוק יא:אורה אתכם ביד אל, אלמד אתכם לעבוד את האל ולאמר האמת:
פסוק יא:אשר עם שדי לא אכחד, רק אומר האמת, וכן תעשו אתם אמרו אמת לעולם ולא תשאו פנים בתורה. ורבינו שלמה ז"ל פירש אורה אתכם המדה שביד האל והדרך אשר עם שדי לא אכחד, כמו כי ידע דרך עמדי:
פסוק יב:הן אתם כולכם חזיתם, שזה חלק אדם רשע עם אל:
פסוק יב:ולמה זה הבל תהבלו, להיות רשעים וחנפים. לשון הרב ז"ל. והנכון בעיני, כי יחזור למחלוקת שלהם לאמר, הן כולכם ראיתם רשעים מצליהים, ולמה זה הבל תהבלו, זה לכם חלק רשע עם האל:
פסוק יד:שאם ירבו בניו, יהיו לחרב. ואין זה מוצא החכמה ומקור הבינה, רק טעם אחר וסוד אחר יש בענין הזה, ולא גלהו האל לבני אדם, למד אותם לומר איני יודע, כי יותר תנוח דעתי בזה מאשר ירשיעוהו על כל פנים, כי הוא צדיק בעיניו, והאריך לספר ברעות הבאות על זרעו של רשע אחריו ואמר אפילו יהיה כדבריכם שיבואו על זרעו של רשע כל הצרות שבעולם ויעוף כבודו במותו, אין כל זה מוצא החכמה, כאשר התלונן כבר, כי מה חפצו בביתו אחריו, ועוד שיש צדיק ורע לו, היא הקושיא אשר בה היתה תלונתו מתחלה, וכל עיקרו עליה יזעק:
פסוק טו:שרידיו במות יקברו, הנשארים לו מן החרב ימותו ויקברו:
פסוק טו:ואלמנותיו, נשואות בניו, לא תבכינה להם, כי תשמחנה על אשר מתו על מיטתן ונקברו ולא היו כראשונים שנפלו בחרב, והיו דומן על פני האדמה:
פסוק יז:יכין וצדיק ילבש, אחריו במותו, כי לא תשאר נחלתו לבנו:
פסוק יח:בנה כעש ביתו, תולעת, מענין כבגד אכלו עש, יאמר כי לא יקום ביתו ולא יעמוד:
פסוק יט:עשיר ישכב ולא יאסף, עשרו, כי במותו לא יאספוהו בניו, כי יפלו בחרב טרם אספם עשרו וממונו:
פסוק יט:עיניו פקח, הפוקח בו ואיננו: כי
פסוק כ:תשיגהו כשטף מים, כל אחד מן הבלהות. ונכון לי לפרש, עשיר ישכב, על מטתו, ולא יאסף אל עמיו בעשרו. עיניו פקח ואיננו, על עשרו במותו, לראות אם יקחוהו בניו, והנה איננו לעושר כי שללוהו הנגזלים, וזה ממענה צופר שאמר לו ככה, בניו ירצו דלים וידיו תשיבנה אונו:
פסוק כב:וישלך עליו ולא יחמול, יאמר כי רוח הקדים ימהר וישלך עצמו עליו ולא יחמול, ומיד ברוח יברח, הרשע, כי ירוץ יותר ממנו וילך לאבדון ולא ישיגהו רוח הקדים אשר ירדפהו. מהירות המרוצה יקרא השלכת, כדרך וישליכו הרצים והשלישים וילכו עד עיר בית הבעל. או הפסוק וישלך עליו נקשר עם פסוק הקודם וישערהו, ואמר כי רוח הקדים ישליך השערה לשערו ממקומו ולא יחמול:
פסוק כג:ישפוק עלימו כפימו, יודעיו לפנים ישפוק כל אחד על הרשעים כפיו:
