פסוק א:ויחבל רוחו וימיו נזעכו, ויכבה אורם:
פסוק א:קברים לי, מוכנים להקבר באחד מהם במקום אשר יבוא קצו:
פסוק א:נזעכו, כמו נדעכו והוא לשון כבוי, ידעך נרו, או כמו נדעכו ממקומם, כי בלשון ארמי יתחלפו תמיד, כמלות זהב, וכל לשון זכירה וזביחה, וכן הרוב, ובא ממנו בלשון הקודש שבתה מדהבה, כמו מזהבה. והקדמונים אומרים בתפלתם זועכים אף בלחשם, ירצו בו שיכבו האף בתחנונותם:
פסוק ב:אם לא התולים עמדי, שם תואר מן לב הותל. והפסוק נמשך עם הבא אחריו, יאמר לאליפז רעהו העונה אותו:
פסוק ג:שימה נא ערבון עמדי, ומי זה יתקע כפו עמי, אם לא התולים עמדי, כי באמת אין דבריכם כי אם התולים ושחוק:
פסוק ג:ובהמרותם תלן עיני, כי לא אלין בלילה עד שימררו חיי. או שימירו כבודי בקלון וצדקי ברשע, וכן אמר התרגום אין לא מתלעבין עמי ובפירוגיהון תבית עיני. פירוג לשון תמורה, כי שוא תהיה תמורתו, תרגומו תהי פירגותיה, וכן במקומות רבים. ורבים פירשו אם לא, אמתת הדבר,, כאומר באמת התולים עמדי, וכן אם לא כאשר דימיתי כן היתה, אם לא כן אעשה. והנכון כי הם חסרי שבועה וקיום הענין, כי יתחיל הפסוק אני ה' דברתי, אם לא זאת הקללה:
פסוק ד:כי לבם צפנת משכל, יחזור לדבר על האל הנזכר למעלה, כי לבם הסתרת מהשכיל, מן ותצפנהו, ואלה צפנת בלבבך:
פסוק ד:על כן לא תרומם, אותם, רק יהיה נבזים ושפלים, וכן אמר התרגום ארום לבהון אנושתא מסוכלתנו מטול הכנא, על כן לא תרומם להון:
פסוק ה:לחלק יגיד רעים, אמרו המפרשים שהוא מן שפת חלקות, אשר יגיד לרעיו חלקות יקולל:
פסוק ה:ועיני בניו תכלנה, התרגום אמר למפליג על אחוותא חבריא עיני בנוי תשתיצון, יאמר החולק על הגדת רעיו כי יספרו ויגידו עליהם לטובות עיני בניו תכלינה, וכנגד חביריו יקלל, כי חולק על המגידים עליו מאז טובות, וזה הפירוש טוב מן הראשון. והנכון בעיני כי הוא כפשוטו, מן זה חלקי מכל עמלי, יאמר כי לב החבירים טמנת מהשכיל, וירמוז לאליפז כי יגיד את חרעים לחלק אדם רשע מהאל שהוא ועיני בניו תכלינה, כלומר אבל הרא יכלה ימיו בטוב, והנה המגיד ורעיו שומעים לו לא ישכילו ולא יתרוממו בכבוד או בחכמה, ואמר ועיני בניו, כי הוי"ו מוסיף על ענין ראשון שלא הוזכר, באמרו יהיה חלק האיש עצמו רע או טוב ועיני בניו תכלינה על כל פנים:
פסוק ו:והציגני למשול עמים, יאמר כי עוד זה יעשה רעה המגיד הזה והוא אליפז, כי הקימני שאהיה משל בגוים ויקללו בי המתחסדים בשקר, ובעבור כי אליפז המתחיל בו, גם הוא גדול החבירים, יתלה עליו, כי הוא יגיד רעים ויטעה אותם והוא יעמידני משל בגוים. או יהי' והציגני על אלוה הנזכר שהעמידו למשל ולשנינה מפני הרעה הגדולה הבאה עליו:
פסוק ו:ותופת לפנים אהיה, התי"ו האחרונה נוסף, יאמר כי עתה הוא למשל, ולפנים היו שמחים בו בני אדם, כמו השמחים לתוף וכנור. והחכם ראב"ע פירש במקום התופת אהי' לבני אדם ובעיניהם, כי בראותם אותי כאילו יראו הקברות ויזכרו יום המיתה והייסורין. והתרגום אמר: ובגיהנם מן לגיו אהי, רוצה לומר אני היום בגיהנם פנימה נדון בחיי. כי ייסורי קשים כמשפט רשעים בגיהנם, פירש "לפנים" כמו מן ההיכל לפנים, ויחסר הבי"ת כמו שבי אלמנה בית אביך, ורבים כן:
פסוק ז:ותכה מכעש עיני, מן הכעס אשר יכעסוני חבירי, כמו וכעסתה צרתה, או הכעס מצער הכאב, וכן לו שקול ישקל כעסי, וכעס הרבה:
פסוק ז:ויצורי כצל כולם, אמר התרגום ואברי היד טולא כולהון, יאמר שהם כלים ובורחים כצל:
פסוק ח:ישומו ישרים על זאת, יאחזם שממון וידאגו מן הפורענות, כי לא יכלו לבטוח בישרם:
פסוק ח:ונקי על חנף יתעורר, יאמר כנגד אליפז המלמד עליו חובה להחניף לאל ויתעורר כל נקי לחלוק עליו, כי ידע בנפשו שיבואו תלאות רבות על לא חמס:
פסוק ט:ויאחז צדיק, כדרך הזה:
פסוק ט:וטהר ידים יוסיף אומץ, לחלוק עליהם ולדעת האמת מן השקר:
פסוק י:ואולם כולם תשובו ובואו נא, כמו שמעו עמים כולם, תשובו מדעתכם זה ובואו ואלמדכם, כי לא מצאתי בכם חכם, כי אמרתם אלי שהוא מוסר השם והוא יכאיב ויחבש: ואני
פסוק יא:ימי עברו זמותי נתקו, ומורשי לבבי נתקו, מחשבות האל אשר חשב בהם ימים רבים היו חזקים בו, יקראו לו מורשה ונחלה:
פסוק יב:לילה ליום ישימו, התולים אשר עמדי, וכנגד חביריו יאמר כן כאשר הזכירם באמרו ואולם כולם תשובו ובואו נא:
פסוק יג:אם אקוה שאול ביתי, שימיתני חליי:
פסוק יג:בחשך רפדתי יצועי, לשכב שם, מדעתי שאמות באמת, ואז אקרא
פסוק יד:לשחת אבי, ואכבדנו כבן יכבד אב, ואקרא לרמה אמי ואחותי, לשכב בחיקה כבן תשא אמו ואחותו: ואמר יצועי, בלשון רבים כמו שפירש בפסוק קברים לי.
פסוק טו:ואיה, איפה התקוה אשר אתם אומרים שאקוה ואוחיל עד עבור המוסר הזה:
פסוק טו:ותקותי, שאמרתם, מי יראנה, הלא כולנו נמות טרם בואה:
פסוק טז:בדי שאול תרדנה, אל בדי שאול תרדנה התקוה שלי, והתקוה שלכם:
פסוק טז:אם יחד על עפר נחת, כי כאשר נמות יאבדו התקוות כולן:
פסוק טז:בדי, כלשון ותעש בדים ותשלח פארות, עשה שאול כעץ עושה בדים למטה: ואמר אם, כמשחק ואומר, אם נמות תאבד תקותינו באמת, ורוצה לומר כי אין הצלה לאבדן התקוה אחרי שהמות מעותד לו. זה הטוב מכל מה שצפצפו בו. והנכון עוד בעיני כי יאמר הבדים הנושאים את השאול תפולנה מכובד המשא, ואם, רמז לכל הנבראים, ורוצה לומר אם כל הנבראים מאז יחד על עפר נרד ונמות בבת אחת, על כן ימותו לאחד אחד, הנולד ראשון ימות ראשון אם צדיק ואם רשע, ולמה תביאו ראיה מן הרשעים שמתים, כי הכל ימותו זה אחר זה, והוא כמלעיג להם על טענותם. והמשיל כן בדי שאול מפני ארון המתים אשר לו בדים, לשאת אותו בהם:
