א רוּחִ֣י חֻ֭בָּלָה יָמַ֥י נִזְעָ֗כוּ קְבָרִ֥ים לִֽי׃ ב אִם־לֹ֣א הֲ֭תֻלִים עִמָּדִ֑י וּ֝בְהַמְּרוֹתָ֗ם תָּלַ֥ן עֵינִֽי׃ ג שִֽׂימָה־נָּ֭א עָרְבֵ֣נִי עִמָּ֑ךְ מִֽי ה֝֗וּא לְיָדִ֥י יִתָּקֵֽעַ׃ ד כִּֽי־לִ֭בָּם צָפַ֣נְתָּ מִּשָּׂ֑כֶל עַל־כֵּ֝֗ן לֹ֣א תְרֹמֵֽם׃ ה לְ֭חֵלֶק יַגִּ֣יד רֵעִ֑ים וְעֵינֵ֖י בָנָ֣יו תִּכְלֶֽנָה׃ ו וְֽ֭הִצִּגַנִי לִמְשֹׁ֣ל עַמִּ֑ים וְתֹ֖פֶת לְפָנִ֣ים אֶֽהְיֶֽה׃ ז וַתֵּ֣כַהּ מִכַּ֣עַשׂ עֵינִ֑י וִֽיצֻרַ֖י כַּצֵּ֣ל כֻּלָּֽם׃ ח יָשֹׁ֣מּוּ יְשָׁרִ֣ים עַל־זֹ֑את וְ֝נָקִ֗י עַל־חָנֵ֥ף יִתְעֹרָֽר׃ ט וְיֹאחֵ֣ז צַדִּ֣יק דַּרְכּ֑וֹ וּֽטֳהָר־יָ֝דַ֗יִם יֹסִ֥יף אֹֽמֶץ׃ י וְֽאוּלָ֗ם כֻּלָּ֣ם תָּ֭שֻׁבוּ וּבֹ֣אוּ נָ֑א וְלֹֽא־אֶמְצָ֖א בָכֶ֣ם חָכָֽם׃ יא יָמַ֣י עָ֭בְרוּ זִמֹּתַ֣י נִתְּק֑וּ מ֖וֹרָשֵׁ֣י לְבָבִֽי׃ יב לַ֭יְלָה לְי֣וֹם יָשִׂ֑ימוּ א֝֗וֹר קָר֥וֹב מִפְּנֵי־חֹֽשֶׁךְ׃ יג אִם־אֲ֭קַוֶּה שְׁא֣וֹל בֵּיתִ֑י בַּ֝חֹ֗שֶׁךְ רִפַּ֥דְתִּי יְצוּעָֽי׃ יד לַשַּׁ֣חַת קָ֭רָאתִי אָ֣בִי אָ֑תָּה אִמִּ֥י וַ֝אֲחֹתִ֗י לָֽרִמָּֽה׃ טו וְ֭אַיֵּה אֵפ֣וֹ תִקְוָתִ֑י וְ֝תִקְוָתִ֗י מִ֣י יְשׁוּרֶֽנָּה׃ טז בַּדֵּ֣י שְׁאֹ֣ל תֵּרַ֑דְנָה אִם־יַ֖חַד עַל־עָפָ֣ר נָֽחַת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
רוּחִי חֻבָּלָה נחבלה מכל הצרות שפקדו אותה. יָמַי, ימי חיי נִזְעָכוּ, דעכו ואבדו, מכל ילדי רק קְבָרִים נותרו לִי.
פסוק ב:
אִם־לֹא, אני נשבע שהֲתֻלִים, אנשים מהתלים הלועגים לי הם הנמצאים עִמָּדִי. וּבְהַמְּרוֹתָם, הם ממררים את חיי, ובתוך חיים מרים אלה תָּלַן, ישֵׁנה עֵינִי. כעת פונה איוב לאלוקים ומבקש:
פסוק ג:
שִׂימָה־נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ. היֵה לי עָרב, שהרי אם אתה לא תבטיח את שלומי – מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ?! איש לא יתחייב לערוב לי.
פסוק ד:
כִּי את לִבָּם של הרעים שמסביבי צָפַנְתָּ, הסתרת מִשָּׂכֶל. אין בהם שכל. עַל־כֵּן לֹא תְרוֹמֵם אותם.
פסוק ה:
לְמי שחֵלֶק, דברי חלקלקות יַגִּיד רֵעִים, לרעיו – וְעֵינֵי בָנָיו של דובר חלקלקות זה תִּכְלֶנָה בציפייה שלא תתממש.
פסוק ו:
וְהִצִּיגַנִי רֵע בוגדני זה, הכאב; אליפז; או: אלוקים לִמְשֹׁל, למשל ולשנינה לעַמִּים. ואכן במשך הדורות איוב נעשה סמל לאדם המיוסר. ומשל ודוגמה לתֹפֶת, גיהינום לְפָנִים, עוד לפני המוות אֶהְיֶה.
פסוק ז:
וַתֵּכַהּ, כהתה, טושטשה ראייתה מרוב כַּעַשׂ, כעס עֵינִי, וִיצֻרַי, אברי גופי אינם מתפקדים ואין בהם ממשות כַּצֵּל כֻּלָּם.
פסוק ח:
יָשֹׁמּוּ, ישתוממו ויתקוממו אנשים יְשָׁרִים עַל־זֹאת, וְאדם נָקִי עַל החָנֵף המהתל יִתְעֹרָר להוכיחו.
פסוק ט:
וְיֹאחֵז צַדִּיק בדַּרְכּוֹ למרות הפורענות היורדת לעולם, וּטֳהָר־יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ. אחרי ניסוחיו הכלליים פונה איוב לרעיו בעלבון ישיר:
פסוק י:
וְאֻלָּם גם כאשר כֻּלָּם, כולכם תָּשֻׁבוּ ותדברו וּבֹאוּ נָאוְלֹא־אֶמְצָא בָכֶם חָכָם.
פסוק יא:
יָמַי עָבְרוּ, עוברים, זִמֹּתַי, מחשבותי נִתְּקוּ, נפסקו מרוב כאב וטרדה, הרהורים שהם מוֹרָשֵׁי לְבָבִי, שלבי הוריש לי.
פסוק יב:
רעַי, או: ייסורי לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ, יהפכו, שכן הם ימנעו ממני שינה, אוֹר הנראה קָרוֹב נסוג מִפְּנֵי־חֹשֶׁךְ.
פסוק יג:
אִם אֲקַוֶּה, זאת היא תקוותי – שהשְׁאוֹל יהיה בֵּיתִי, בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי, ארפד בשאול את יְצוּעָי, מיטתי.
פסוק יד:
לַשַּׁחַת, בור השאול קָרָאתִי: "אָבִי אָתָּה". "אִמִּי" וַ"אֲחֹתִי" קראתי לָרִמָּה. אִתן אני חי. אמי ואחותי אוכלות את בשרי.
פסוק טו:
וְאַיֵּה, היכן אֵפוֹ, אפוא תִקְוָתִי?! וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה, רואה אותה?!
פסוק טז:
אל בַּדֵּי, ענפי, מדורישְׁאֹל תֵּרַדְנָה תקוותי, אִם־יַחַד אתי עַל־עָפָר נָחַת, תרד תקוותי ותנוח.