א וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ ב אָ֭מְנָם כִּ֣י אַתֶּם־עָ֑ם וְ֝עִמָּכֶ֗ם תָּמ֥וּת חָכְמָֽה׃ ג גַּם־לִ֤י לֵבָ֨ב ׀ כְּֽמוֹכֶ֗ם לֹא־נֹפֵ֣ל אָנֹכִ֣י מִכֶּ֑ם וְאֶת־מִי־אֵ֥ין כְּמוֹ־אֵֽלֶּה׃ ד שְׂחֹ֤ק לְרֵעֵ֨הוּ ׀ אֶֽהְיֶ֗ה קֹרֵ֣א לֶ֭אֱלוֹהַּ וַֽיַּעֲנֵ֑הוּ שְׂ֝ח֗וֹק צַדִּ֥יק תָּמִֽים׃ ה לַפִּ֣יד בּ֭וּז לְעַשְׁתּ֣וּת שַׁאֲנָ֑ן נָ֝כ֗וֹן לְמ֣וֹעֲדֵי רָֽגֶל׃ ו יִשְׁלָ֤יוּ אֹֽהָלִ֨ים ׀ לְשֹׁ֥דְדִ֗ים וּֽ֭בַטֻּחוֹת לְמַרְגִּ֣יזֵי אֵ֑ל לַאֲשֶׁ֤ר הֵבִ֖יא אֱל֣וֹהַּ בְּיָדֽוֹ׃ ז וְֽאוּלָ֗ם שְׁאַל־נָ֣א בְהֵמ֣וֹת וְתֹרֶ֑ךָּ וְע֥וֹף הַ֝שָּׁמַ֗יִם וְיַגֶּד־לָֽךְ׃ ח א֤וֹ שִׂ֣יחַ לָאָ֣רֶץ וְתֹרֶ֑ךָּ וִֽיסַפְּר֥וּ לְ֝ךָ֗ דְּגֵ֣י הַיָּֽם׃ ט מִ֭י לֹא־יָדַ֣ע בְּכָל־אֵ֑לֶּה כִּ֥י יַד־יְ֝הוָה עָ֣שְׂתָה זֹּֽאת׃ י אֲשֶׁ֣ר בְּ֭יָדוֹ נֶ֣פֶשׁ כָּל־חָ֑י וְ֝ר֗וּחַ כָּל־בְּשַׂר־אִֽישׁ׃ יא הֲלֹא־אֹ֭זֶן מִלִּ֣ין תִּבְחָ֑ן וְ֝חֵ֗ךְ אֹ֣כֶל יִטְעַם־לֽוֹ׃ יב בִּֽישִׁישִׁ֥ים חָכְמָ֑ה וְאֹ֖רֶךְ יָמִ֣ים תְּבוּנָֽה׃ יג עִ֭מּוֹ חָכְמָ֣ה וּגְבוּרָ֑ה ל֝֗וֹ עֵצָ֥ה וּתְבוּנָֽה׃ יד הֵ֣ן יַ֭הֲרוֹס וְלֹ֣א יִבָּנֶ֑ה יִסְגֹּ֥ר עַל־אִ֝֗ישׁ וְלֹ֣א יִפָּתֵֽחַ׃ טו הֵ֤ן יַעְצֹ֣ר בַּמַּ֣יִם וְיִבָ֑שׁוּ וִֽ֝ישַׁלְּחֵ֗ם וְיַ֖הַפְכוּ אָֽרֶץ׃ טז עִ֭מּוֹ עֹ֣ז וְתֽוּשִׁיָּ֑ה ל֝֗וֹ שֹׁגֵ֥ג וּמַשְׁגֶּֽה׃ יז מוֹלִ֣יךְ יוֹעֲצִ֣ים שׁוֹלָ֑ל וְֽשֹׁפְטִ֥ים יְהוֹלֵֽל׃ יח מוּסַ֣ר מְלָכִ֣ים פִּתֵּ֑חַ וַיֶּאְסֹ֥ר אֵ֝ז֗וֹר בְּמָתְנֵיהֶֽם׃ יט מוֹלִ֣יךְ כֹּהֲנִ֣ים שׁוֹלָ֑ל וְאֵֽתָנִ֣ים יְסַלֵּֽף׃ כ מֵסִ֣יר שָׂ֭פָה לְנֶאֱמָנִ֑ים וְטַ֖עַם זְקֵנִ֣ים יִקָּֽח׃ כא שׁוֹפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל־נְדִיבִ֑ים וּמְזִ֖יחַ אֲפִיקִ֣ים רִפָּֽה׃ כב מְגַלֶּ֣ה עֲ֭מֻקוֹת מִנִּי־חֹ֑שֶׁךְ וַיֹּצֵ֖א לָא֣וֹר צַלְמָֽוֶת׃ כג מַשְׂגִּ֣יא לַ֭גּוֹיִם וַֽיְאַבְּדֵ֑ם שֹׁטֵ֥חַ לַ֝גּוֹיִ֗ם וַיַּנְחֵֽם׃ כד מֵסִ֗יר לֵ֭ב רָאשֵׁ֣י עַם־הָאָ֑רֶץ וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא־דָֽרֶךְ׃ כה יְמַֽשְׁשׁוּ־חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־א֑וֹר וַ֝יַּתְעֵ֗ם כַּשִּׁכּֽוֹר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רמב"ן

רמב״ן

פסוק א:
ויען איוב ויאמר, כבר פירשתי כי איוב ישוב על תלונתו ברשע וטוב לו, וישוב להצדיק עצמו בכל המענים האלה:
פסוק ב:
אמנם כי אתם עם, פירשו בו שהוא בוזה להם, אמנם כי אתם עם שעמכם תמות החכמה בעבור כסילותם, כענין נסרחה חכמתם. ואיננו נכון אצלי בעבור "גם לי לבב כמוכם", כי יהיה כסיל כמותם, רק פירושו אמנם כי אתם עם, כלומר מבחר האנשים הראויים להקרא עם הדור, כי שאר האנשים בהמה המה להם:
פסוק ב:
ועמכם, תמות החכמה במותכם:
פסוק ג:
גם לי לבב כמוכם לא נופל אנכי מכם, איני נופל ממעלת החכמה מכם, וכמוה ויפלו מאד בעיניהם:
פסוק ג:
ואת מי אין כמו אלה, לדעת כי האל נשגב ונעלה, ונעלם מדעת היצורים חקר מעשיו, וכן אמר התרגום: בקושטא ארום אתון חבריא:
פסוק ד:
שחוק לרעהו אהיה, שחוק איש לרעהו מכם אהיה עתה:
פסוק ד:
קורא לאלוה ויענהו, הוא השלם אשר באו כל משאלותיו, יאמר אני שחוק לכם. וקורא לאלוה ויענהו, וצדיק תמים, שחוק לכם, ר"ל שהם משחקים על מי שהיה שלם ואהוב לאלהיו, וגם הוא צדיק כי לא חטא, כן נראה לי. או יאמר שחוק לרעהו אהיה אני הקורא לאלוה ויענהו ושחוק צדיק תמים הוא השחוק הזה שתשחקו עלי. ויתכן לפרש כי אל"ף אהיה במקום יו"ד, וכן אהי דבריך מות, אהי קטבך שאול, והפסוק נקשר עם השני הבא אחריו, יאמר שחוק לרעהו יהיה השלם והשקט אשר הוא קורא לאלוה, לשחוק הוא הצדיק התמים, כי
פסוק ה:
לפיד? בוז וגו', כי תבא עליו הרעה פתאום תחת טובתו ויבוזו לו:
פסוק ה:
לפיד בוז, הנכון בעיני שהוא מלשון הקולות ואת הלפידים, ופירושו כי בזיון בוער יבא פתאום למי שהיה לו עשתות שאנן, כלומר מחשבת השקט ובטחה, והוא נכון ומזומן שימעדו רגליו ויפול:
פסוק ה:
עשתות, מן אבדו עשתונותיו, אולי יתעשת האלהים לנו, וכן אמר התרגום: מחשבא:
פסוק ו:
ישליו אהלים לשודדים, אמר כאשר ראיתי הצדיק הקורא לאלהיו שחוק לרעהו ותבא עליו רעה פתאום בשלותו, כן ראיתי שישליו אהלים לשודדים ולגוזלים, ומשכנות מבטחים יש למרגיזי אל, לאשר הביא האלהים ואנה לידו השלוה והבטחה, ואמנם כי אפילו
פסוק ז:
בהמות, והעופות ועצי הארץ ודשאיה ודגי הים יספרו לך,
פסוק ט:
כי יד ה' עשתה זאת, והענין לאמר כי שמירת מיניהם תורה על ההשגחה בכלל, אע"פ שהמשפט מעוקל בפרטים, וידו העושה הכל, כי
פסוק י:
בידו נפש כל חי, בעופות גם בדגים ורוח כל בני אדם, וכל זה מדעתו של איוב וממה שיאמין הוא בהשגחה כאשר פירשתי:
פסוק יא:
הלא אוזן מילין תבחן, להבדיל בין האמת והשקר:
פסוק יא:
וחך אוכל יטעם לו, לדעת בין מתוק ובין מר, ולמה לא תבדילו אתם בין דבר לדבר:
פסוק יב:
בישישים חכמה, פירשו כי אפילו הישישים יש להם חכמה בזקנתם ובאורך ימיהם תבונה, וכיון שכן ראוי שיהיה עמו תבונה שהוא קדמון הנצח. ואיננו נכון בטעם, אף כי הגבורה איננו מן המנין. והנראה בעיני כי יאמר כי בזקנתו יחכם, וברוב אורך ימיו יתבונן במקרים שראה, שהענין כאשר אמר ישליו אהלים לשודדים, על כן יענהו אליפז על זה גם שב גם ישיש בנו, שראו תולדות הזמנים כמוך:
פסוק יג:
עמו חכמה וגבורה, כי אין אדם יכול להנצל בחכמה ולא בכח:
פסוק יג:
לו עצה, להביא על האדם מקרהו פתאום מבלי שיתבונן לו: על כן
פסוק יד:
יהרוס ולא יבנה יסגור על איש ואין פותח מאסרו, וזה המשפט באישים וגם המינים ידון כרצונו: כי
פסוק טו:
יעצור במים וייבשו הזרעים, ולפעמים ישלחם בלא מדה ויחפרו כל הארץ:
פסוק טז:
עמו עוז ותושיה, כלומר הכח וכל היש בידו, ולו האדם השוגג והמשגה אחרים בדרך, כי בידו להטעות אדם שיטעה עצמו או שיטעוהו אחרים להוליכו בדרך לרע לו:
פסוק יז:
מוליך, החכמים יועצי המלכים שולל מדעת, והוא שם:
פסוק יז:
ושופטי הארץ יהולל, כי יעשו הוללות וסכלות כאשר יחשבו לעשות משפט, והנה הוא חכם מכל החכמים וגם הוא תקיף מכל בעלי היכולת:
פסוק יח:
מוסר מלכים פיתח, להסיר עולם מעל שכם אחרים כי יעביר ממשלתם, והוא נותן להם הממשלת ואוזר אזור במתניהם להיות להם תוקף ומלוכה, כענין מהעדא מלכין ומהקם מלכין. והתרגום אמר: שושילתא דמלכיא משרי ואסר קמור בחרציהון. והוא מלשון חכמינו ז"ל נהי דאהני לך קמרא דאבוך לשוויך אב בית דין. וכתב בעל הערוך ז"ל שהיא חגורה שחוגרין אותה כאבנט, אלא שהיא רחבה יותר וקובעין עליה כסף וזהב ומשמשי מלכים לובשין אותה. ואמר שהיה אביו של רבי נתן ראש גולה בבבל והיו ראשי גליות רגילין ללבוש חגורות דאינון קמרין ולעמוד לפני המלכים הפרסיים עד סוף מלכות פרס, ועלה רבי נתן לארץ והיה אב בית דין, ואמר לו רבן גמליאל הלא די לך זה ובקשת לך להיות גם נשיא, זה פירש בשם רב שרירא גאון ז"ל. והנה לפי הענין פי' הפסוק שהאל מפתח מוסר המלכים ומסיר ממשלתם ואוזר להם אזור במתניהם שיהיו משמשי המלכים הקמים תחתם:
פסוק יט:
מוליך כהנים, הם הנכבדים בכל עם, כמו ובני דוד כהנים, הוא מוליך אותם שולל מעושר ונכסים וכבוד, ואיתנים יסלף, מדרכם:
פסוק כ:
מסיר שפה לנאמנים, כי החכמים אשר יאמין כל העם בדבריהם יסיר מהם הדבור ולא ידעו דבר נכוחה:
פסוק כ:
וטעם זקנים יקח, זקנים שהיו יודעים לתת טעם וראיה לדבריהם יקח מהם, כענין מטעם המלך וגדוליו, וכן טוב טעם ודעת למדני, והמפרשים אמרו כי נאמנים הם הדברנים, מגזרת וינאמו נאום:
פסוק כא:
ומזיח אפיקים רפה, פירש"י ז"ל חגורת החזקים מרפה ומפתח חגורותם כמו ולמזח תמיד יחגרה. אפיקים, כמו אפיקי מגינים. ואחרים פירשו, חוזק התקיפים מרפה ומחליש, מלשון אין מזח עוד. וכן אמר התרגום: ותקוף מלכיא מחליש:
פסוק כג:
משגיא לגוים, מרבה, ואחר כשירצה יאבדם ולא ינצלו בהיותם רבים ועצומים:
פסוק כג:
שוטח אותם על פני כל הארץ להרבות אותם:
פסוק כג:
וינחם, למקום אבדון, והוא כפול כדרך התוכחות, והתרגום אמר: משטח מצודתא לאומיא ודברינון, כלומר שוטח רשת לרגליהם וינחם ברגליהם להלכד ברשתם:
פסוק כד:
מסיר לב ראשי עם הארץ במלחמותם, כענין יאבד לב המלך ולב השרים:
פסוק כד:
ויתעם, מדרכם ללכת בתוהו אין שם דרך ללכת אל עיר: