פסוק א:וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר בסרקזם:
פסוק ב:אָמְנָם כִּי אַתֶּם־עָם, אתם הרבים ושואבים מכך את הביטחון שעמכם האמת, וְכל החכמה מוחזקת אצלכם, כך שעִמָּכֶם – עם מותכם תָּמוּת חָכְמָה.
פסוק ג:ובכל זאת, גַּם־לִי לֵבָב להבין כְּמוֹכֶם. לֹא־נֹפֵל אָנֹכִי, אינני גרוע מִכֶּם. וְאֶת־מִי־אֵין כְּמוֹ־אֵלֶּה?! ולמי אין תבונה כזאת?! הרי אינכם מחדשים דבר.
פסוק ד:שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ, מי שלועג לו רעו אֶהְיֶה, הייתי בעיני רעי מושא ללעג, או: אדם לועג. בעבר הייתי קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ, ועכשיו אני שְׂחוֹק בעיני 'צַדִּיק תָּמִים' כמו כל אחד מכם.
פסוק ה:לַפִּיד, אסון המביא בּוּז לְעַשְׁתּוּת, על עשתונותיו של אדם שַׁאֲנָן, האסון המערער את ביטחונו של האדם שהיה בטוח בעצמו, נָכוֹן, מוכן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל, לאלו שרגלם מעדה. אפשרות אחרת: לַפִּיד, כלפי סבלנות אתם מביעים בּוּז, ואילו לְעַשְׁתּוּת, לעקשנות ולקשיחות, הגורמות בדרך כלל מהומה, אתם מייחסים שַׁאֲנָן, שקט ושלווה, ובכך להולך בנתיב נָכוֹן אתם גורמים לְמוֹעֲדֵי, מעידת רָגֶל.
פסוק ו:ולעומת זאת, יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים. השודדים ישכנו באוהליהם בשלווה, וּבַטֻּחוֹת, וחיי ביטחון נשקפים לְמַרְגִּיזֵי אֵל. ואני יודע שגם התנהלות זו לא באה אלא לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ. גם התרחשויות בלתי צפויות ובלתי מובנות אלה הן מכוחו של אלוקים.
פסוק ז:וְאוּלָם שְׁאַל־נָא אפילו בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ, וכל אחת מהן תוכל ללמד אותך, שהרי הכול יודעים שהכול בידי ה', וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד־לָךְ.
פסוק ח:אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ, דבר אל הארץ וְהיא תֹרֶךָּ, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם.
פסוק ט:מִי לֹא־יָדַע בְּכָל־אֵלֶּה כִּי יַד־ה' עָשְׂתָה זֹּאת – הכול?!
פסוק י:אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל־חָי וְרוּחַ כָּל־בְּשַׂר־אִישׁ.
פסוק יא:הֲלֹא ביד ה' נתונה גם אֹזֶן אשר מִלִּין תִּבְחָן, האוזן הרגישה לשפה, וְאף חֵךְ אֹכֶל יִטְעַם־לוֹ, החך המבחין בטעמים.
פסוק יב:ה' הוא גם מי שנטע בִּישִׁישִׁים חָכְמָה, ובבעלי אֹרֶךְ יָמִים – תְּבוּנָה.
פסוק יג:עִמּוֹ – עם אלוקים חָכְמָה וּגְבוּרָה, לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה.
פסוק יד:הֵן כאשר הוא יַהֲרוֹס דבר – וְלֹא יִבָּנֶה, כשהוא יִסְגֹּר עַל־אִישׁ – וְלֹא יִפָּתֵחַ.
פסוק טו:הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם – וְיִבָשׁוּ, וִישַׁלְּחֵם, ישחרר אותם להציף – וְיַהַפְכוּ־אָרֶץ, ההצפה תהפוך אותה.
פסוק טז:עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה, עצה או תבונה, אבל גם לוֹ שֹׁגֵג הטועה וּמַשְׁגֶּה, והמטעה, השטן.
פסוק יז:מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל. מצליח לפתות את מי שאמורים להיות חכמים ועצמאיים בדעתם, וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל, יטריף את דעתם.
פסוק יח:מצד אחד, את מוּסַר, מוסרות, כוחם השלטוני של המְלָכִים פִּתֵּחַ. הוא נוטל את כוחם; ומצד שני – וַיֶּאְסֹר, קושר אֵזוֹר, חגורה בְּמָתְנֵיהֶם. הוא גם מי שמחזק אותם למלוך.
פסוק יט:מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל, וְאת האֵיתָנִים, החזקים יְסַלֵּף, הוא מעוות ומטעה.
פסוק כ:מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, מן האנשים המבוססים היציבים. הם שוכחים לדבר, או: הם כאילמים מול המציאות. וְטַעַם, תבונת זְקֵנִים יִקָּח מהם.
פסוק כא:שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל־נְדִיבִים, מבזה את העשירים והמכובדים, ואת מְזִיחַ, סכרם של אֲפִיקִים, זרמי מים רִפָּה, מחליש, משחרר.
פסוק כב:מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי, מתוך חֹשֶׁךְ, וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת.
פסוק כג:יש שה' מַשְׂגִּיא, מגדיל לַגּוֹיִם, ובעתים אחרות – וַיְאַבְּדֵם. שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם, פורש רשת ללכוד אותם, ומצד שני – וַיַּנְחֵם, מוליך ומנחה אותם.
פסוק כד:מֵסִיר לֵב נוטל את תבונתם של רָאשֵׁי עַם־הָאָרֶץ, המנהיגים, וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא־דָרֶךְ.
פסוק כה:יְמַשְׁשׁוּ־חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר, וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר.