פסוק א:נקטה נפשי בחיי, מלשון ונקטותם בפניכם, כלומר אני מתקוטט בעצמי כאשר אעזוב שיחי בתוך לבי, וכאשר אדבר יהיו דברי במרירות נפשי, כענין כי החרשתי בלו עצמי:
פסוק ב:אומר אל אלוה אל תרשיעני, תחלה הודיעני על מה תריבני:
פסוק ג:הטוב לך כי תעשוק, כלומר שתעשה לי עושק גזל ולגזול ממני מעשי הטובים, או טוב לך כי תמאס בי, ואני יגיע כפיך, כי תופיע ותראה בי עצת הרשעים, כלומר מחשבות כפירה. אולי ידע איוב בנפשו כי הרהר מתחלה אחרי מדותיו של הקב"ה, והיה מסתפק ואומר כי אין טוב לאלהים שימאסנו ויענישהו על ספיקות מחשבתו אחרי שהוא יגיע כפיו, או יאמר כן על מחשבתו אחרי בא עליו הרעה:
פסוק ג:עצת רשעים, היא הכפירה שמסתירים הרשעים בלבבם, וכן עצת רשעים רחקו מני, כפירה:
פסוק ד:העיני בשר לך, שתעשה לי רעה לנסות אותי לדעת כל לבבי אם אהבתיך בכל נפשי:
פסוק ה:הכימי אנוש ימיך, ולא תוכל להמתין עד בא חליפתי, ואם חטאתי תענישני אחר כך:
פסוק ו:כי תבקש, לי עון וחטא, ואתה היודע באמת שלא ארשע בנסותך אותי. וגם ידעתי שאין מידך מציל ואין צורך לנסות כחך וגבורתך עמי. ויתכן לפרש בפסוקים האלה ענין אחר, הטוב לך כי תעשוק אותי ותמאסני ואני יגיע כפיך, או הופעת על עצת רשעים מסיתים אותך עלי לאמר כי אני רשע:
פסוק ו:העיני בשר לך שיטעוך עדי שקר:
פסוק ו:הכימי אנוש ימיך שיאמרו לך שחטאתי בימים הקדמונים טרם. עתך אותי:
פסוק ו:כי תבקש לעוני ולחטאתי ותדרשם מאחרים, ואתה היודע שלא רשעתי, ועם כל זה אין מידך מציל, ואלה התלונות על דרך מלכי בשר ודם, והראשון יותר נכון בעיני:
פסוק ח:ידיך עצבוני, ידיך עמלו ונשאו בי עצב ויגיע כפיך תבלעני. והמפרשים פירשו אותו מלשון משנה, אין מעצבין את הקטן, והוא תיקון האברים:
פסוק ח:ויעשוני יחד סביב, כלומר ידיך עשוני ותקנו אותי אברים סביב להיות גופי תקיף וחזק, ועתה תבלעני. וכן אמר התרגום: ידך ציירוני ועבדו יתי כחדא חזור חזור וסלעמתא יתי. ויש אומרים כי החוטים הבאים מן המוח וחוט השדרה נקראו עצבים בלשון הקודש, כי כן נקראו בלשון ישמעאל עצב, וירצה לומר תקנו חוטי וגידי סביב לעצמות להיות נקשרים בחוזק:
פסוק ט:כי כחומר עשיתני, כי כחומר היוצר אשר יעשה החומר מן המים והעפר וישוב ויעשה כלי, ככה עשית אותי וסופי להשיבני אל העפר. וירצה לומר אחרי שעמלת בגופי להיות ימי מספר למה תצמית ימי, כי הנה עמלך לריק יהיה:
פסוק י:תתיכני, כמו כהתוך כסף:
פסוק י:וכגבינה תקפיאני, סיפר ענין היות האדם:
פסוק יב:חיים וחסד עשית עמדי, בבטן אמי ואחרי צאתי:
פסוק יב:ופקודתך שמרה רוחי, שאתה צריך לפקוד הבריות ולספק צרכם, ואם לא תפקדם תמיד לא יהיו, כענין ותפקדהו לרגעים, וה' פקד את שרה, וכן אמר התרגום: ודכרנך נטרת רוהי:
פסוק יג:ואלה צפנת בלבבך, להביאם עלי בסוף:
פסוק יג:ידעתי, כי זאת המחשבה היתה עמך כשבראתני והטיבות לי כי לא חטאתי אחרי כן, ומפני שהמטיב לאדם נראה כאוהב, ואם ישנאהו הנה איבתו צפונה וטמונה בלב, על כן אמר צפנת בלבבך, כלומר לא גלית שהיית אויב לי ורוצה לעשות עמי רעה. והכוונה להתאונן במה שאמר הרבה פעמים, למה יברא האלהים את האדם להשחיתו:
פסוק יד:אם חטאתי ושמרתני, כדי לראות חטאתי ושלא תנקני מעונותי:
פסוק טו:אם רשעתי אללי לי, סיפר כי ישמור ויזכור חטאיו ולא ינקה מהעונות, ויביא עליו צרות רבות ורעות על רשעו, ואם צדק לא ישא ראשו:
פסוק טו:שבע קלון, יאמר על עצמו כי הוא שבע קלון, ויחסר מלת אני:
פסוק טו:וראה עניי, פירשו בו כי הוא דרך תפלה, כלומר ראה עניי והצילני. והנכון כי יאמר לא אשא ראשי אשר הוא שבע קלון על נגעיו ויבוש, וראה עניי כי תכיר כי כן הוא, וראוי להיות שבע קלון עליו:
פסוק טז:ויגאה, העוני ויגבה עד כי תצודני בעבורו, כמו השחל שאדם מרים עליו חרב וחנית עד אשר יצודנו:
פסוק טז:ותשוב תתפלא בי, תשוב כל היום ותראה פלאך בי, כענין אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום:
פסוק יז:תחדש עדיך נגדי, הנגעים המעידים שאני רשע תחדש לבקרים להביא עלי חליים משונים:
פסוק יז:נגדי, דרך המעידים באדם לשבת נגדו, כמו הושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו:
פסוק יז:ותרב כעשך עמדי, יראה כאילו כל היום הוספת כעס חדש על הראשון, ואני חליפות וצבא עמדי מתחלה, כי מלבד הנגעים היה סופי לחלוף ולמות, וזמני הקצוב כבר הוא עמי. והענין כי החטאים יקצרו ימי ויעשו אותם מעט ורעים, והצדק לא יאריך ולא ייטיב לי, כי צבאי וזמני עמי מעודי:
פסוק יח:ולמה מרחם הוצאתני, רק אגוע שם ולא יראני עין בחיים, וכאילו לא נבראתי אהיה, ומבטן המפלת אל הקבר הייתי מובל:
פסוק כ:הלא מעט ימי יחדל, פותרין אותו מלשון אדעה מה חדל אני, והפכוהו מן יושבי חלד. ולדעתי הוא מל' ויחדלו לבנות העיר, ועניינו הלא מעט ימי וחדל ממני:
פסוק כ:ושית, זה על לב והתבונן כי כן הוא, מלשון שיתי אותותי אלה בקרבו, כענין מבלי משים. או יאמר הלא מעט ימי וחדל לך מהם, ושית ממנו לבך אל דבר אחר ואתחזק מעט. ולדעת התרגום ירושלמי פתרונו ושים שאבליג מעט, כלומר שים ריוח שאבליג מעט. אמר: הלא קלילין יומי ופסקן ושוי ריוח עלי ואנוה זעיר. ועשה "וחדל" שם, כלומר וימי נחדלים ממני ושית בהם שאבליג מעט:
פסוק כא:בטרם אלך ולא אשוב, לא יתכוין הספר הזה אל תחיית המתים רק כנוהג שבעולם יתאונן:
פסוק כב:עפתה כמו אופל, מלשון עושה שחר עיפה, והוא ענין חשך. רק התרגום אמר ארעא דתימורהא היך קבל, והם אמרו נתרי האור הזורחים אחרי עמוד השחר ועושים תימורים, והם כאילו עפים לעיני האדם, והיא ארץ צלמות ואין בה סדרי העתים, קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה:
