א נָֽקְטָ֥ה נַפְשִׁ֗י בְּחַ֫יָּ֥י אֶֽעֶזְבָ֣ה עָלַ֣י שִׂיחִ֑י אֲ֝דַבְּרָה֗ בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי׃ ב אֹמַ֣ר אֶל־אֱ֭לוֹהַּ אַל־תַּרְשִׁיעֵ֑נִי הֽ֝וֹדִיעֵ֗נִי עַ֣ל מַה־תְּרִיבֵֽנִי׃ ג הֲט֤וֹב לְךָ֨ ׀ כִּֽי־תַעֲשֹׁ֗ק כִּֽי־תִ֭מְאַס יְגִ֣יעַ כַּפֶּ֑יךָ וְעַל־עֲצַ֖ת רְשָׁעִ֣ים הוֹפָֽעְתָּ׃ ד הַעֵינֵ֣י בָשָׂ֣ר לָ֑ךְ אִם־כִּרְא֖וֹת אֱנ֣וֹשׁ תִּרְאֶֽה׃ ה הֲכִימֵ֣י אֱנ֣וֹשׁ יָמֶ֑יךָ אִם־שְׁ֝נוֹתֶ֗יךָ כִּ֣ימֵי גָֽבֶר׃ ו כִּֽי־תְבַקֵּ֥שׁ לַעֲוֺנִ֑י וּ֭לְחַטָּאתִ֥י תִדְרֽוֹשׁ׃ ז עַֽל־דַּ֭עְתְּךָ כִּי־לֹ֣א אֶרְשָׁ֑ע וְאֵ֖ין מִיָּדְךָ֣ מַצִּֽיל׃ ח יָדֶ֣יךָ עִ֭צְּבוּנִי וַֽיַּעֲשׂ֑וּנִי יַ֥חַד סָ֝בִ֗יב וַֽתְּבַלְּעֵֽנִי׃ ט זְכָר־נָ֭א כִּי־כַחֹ֣מֶר עֲשִׂיתָ֑נִי וְֽאֶל־עָפָ֥ר תְּשִׁיבֵֽנִי׃ י הֲלֹ֣א כֶ֭חָלָב תַּתִּיכֵ֑נִי וְ֝כַגְּבִנָּ֗ה תַּקְפִּיאֵֽנִי׃ יא ע֣וֹר וּ֭בָשָׂר תַּלְבִּישֵׁ֑נִי וּֽבַעֲצָמ֥וֹת וְ֝גִידִ֗ים תְּסֹכְכֵֽנִי׃ יב חַיִּ֣ים וָ֭חֶסֶד עָשִׂ֣יתָ עִמָּדִ֑י וּ֝פְקֻדָּתְךָ֗ שָֽׁמְרָ֥ה רוּחִֽי׃ יג וְ֭אֵלֶּה צָפַ֣נְתָּ בִלְבָבֶ֑ךָ יָ֝דַ֗עְתִּי כִּי־זֹ֥את עִמָּֽךְ׃ יד אִם־חָטָ֥אתִי וּשְׁמַרְתָּ֑נִי וּ֝מֵעֲוֺנִ֗י לֹ֣א תְנַקֵּֽנִי׃ טו אִם־רָשַׁ֡עְתִּי אַלְלַ֬י לִ֗י וְ֭צָדַקְתִּי לֹא־אֶשָּׂ֣א רֹאשִׁ֑י שְׂבַ֥ע קָ֝ל֗וֹן וּרְאֵ֥ה עָנְיִֽי׃ טז וְ֭יִגְאֶה כַּשַּׁ֣חַל תְּצוּדֵ֑נִי וְ֝תָשֹׁ֗ב תִּתְפַּלָּא־בִֽי׃ יז תְּחַדֵּ֬שׁ עֵדֶ֨יךָ ׀ נֶגְדִּ֗י וְתֶ֣רֶב כַּֽ֭עַשְׂךָ עִמָּדִ֑י חֲלִיפ֖וֹת וְצָבָ֣א עִמִּֽי׃ יח וְלָ֣מָּה מֵ֭רֶחֶם הֹצֵאתָ֑נִי אֶ֝גְוַ֗ע וְעַ֣יִן לֹא־תִרְאֵֽנִי׃ יט כַּאֲשֶׁ֣ר לֹא־הָיִ֣יתִי אֶהְיֶ֑ה מִ֝בֶּ֗טֶן לַקֶּ֥בֶר אוּבָֽל׃ כ הֲלֹא־מְעַ֣ט יָמַ֣י יחדל (וַחֲדָ֑ל) ישית (וְשִׁ֥ית) מִ֝מֶּ֗נִּי וְאַבְלִ֥יגָה מְּעָֽט׃ כא בְּטֶ֣רֶם אֵ֭לֵךְ וְלֹ֣א אָשׁ֑וּב אֶל־אֶ֖רֶץ חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָֽוֶת׃ כב אֶ֤רֶץ עֵיפָ֨תָה ׀ כְּמ֥וֹ אֹ֗פֶל צַ֭לְמָוֶת וְלֹ֥א סְדָרִ֗ים וַתֹּ֥פַע כְּמוֹ־אֹֽפֶל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק א:
נקטה. מענין מריבה, כמו ובתק וממיך אתקוטט, ועמ"ש (יחזקאל ו' ט'), שיחי, השיח הוא הדבור הנפלט מן המצטער שלא בכונה מתוך צערו, עז"א אעזבה, והדבור הוא מה שידבר ויתוכח בשכל ובכונה (כנ"ל ז' י"א):
פסוק ב:
תרשיעני תעשה שאהיה רשע:
פסוק ג:
הופעת. היא השפע השמיימית, כמו ואל תופע עליו נהרה:
פסוק ה:
כימי אנוש, כימי גבר. מלת ימי מציין לפעמים ימים פרטים, ולפעמים מציין ימים כללים, כמו ויהיו ימי אדם אשר חי, כימי השמים על הארץ, ואנוש הוא החלוש, וגבר הוא הנאזר בגבורה. יאמר וכי ימיך כימים פרטים של אנוש, או גם הכי נוכל לומר ששנותיך הם כימים הכללים שחי בהם גבר גבור, למשל שנאמר שמספר השנים שחי אדם ונח יהיה אצלך שנה אחת:
פסוק ו:
תבקש לעוני. ולחטאתי תדרוש. הבקשה היא אם הדבר נמצא, והדרישה יהיה להעניש, כמו דורש דמים, ודמו מיד הצופה אדרוש, והעון הוא עוות המחשבה שהוא נעלם וצריך בקשה, אבל החטא גלוי כי הוא במעשה, וא"צ בקשה רק דורש להעניש עליו, ועמ"ש בפי':
פסוק ז:
על. מלת על בסבה, בעבור שידעת כי לא אחטא:
פסוק ח:
עצבוני. כמו עשינו לה כונים להציבה (ירמיהו מ״ד:י״ט) העצב נבזה (שם כ'), ונעלם מלת אשר, ידיך אשר עצבוני:
פסוק ט:
כחמר. החומר אינו מתוקן עדיין שאז נקרא חרס משנצרף בכבשן, וקודם שנצרף בעודו חומר מוכן להעשות ממנו כל כלי כחמר ביד היוצר (ירמיהו י״ח:ו׳):
פסוק יב:
שמרה. מוסב על הפקודה פקודת ה' וציויו שמרה את הרוח בל יצא מן הגוף:
פסוק יג:
ואלה. מוסב על עוני וחטאתי שהזכיר בפסוק ו':
פסוק טו:
שבע. מקור, לשבוע קלון, וכן וראה כמו וראות:
פסוק טז:
ויגאה. מוסב על הקלון והעוני, שיגדל יותר, תתפלא, ההתפעל מורה על הפעולה המדומה, תעשה א"ע כמתפלא:
פסוק יז:
חליפות. שינויי המחשבות המתחלפות, וצבא, הוא הזמן, כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ:
פסוק כ:
מעט וחדל. דבר החדל ופוסק. ושית, המ"ם שאחריו מורה ההפך של השיתה עליו, שהמ"ם מורה ההסרה ממנו:
פסוק כב:
עיפתה. כמו עפעפי, שחר תעופה כבקר תהיה, עלות השחר: