פסוק א:אַל־תִּתְהַלֵּל, תתפאר בדברים חיוביים שאתה צופה שיקרו לך בְּיוֹם מָחָר, בעתיד, כִּי לֹא־תֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם, מה עתיד לקרות.
פסוק ב:יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא־פִיךָ. בכל הנוגע לתהילה, מוטב שהיא תבוא מפי אחרים ולא מפיך; יהללך נָכְרִי וְאַל יפארו אותך שְׂפָתֶיךָ שלך.
פסוק ג:יש כֹּבֶד, משקל כבד לאֶבֶן, וְגם נֵטֶל הַחוֹל, משא כבד הוא, וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם. יש דברים מכבידים ומייגעים בעולם, אבל כעסו של אוויל הוא הקשה והמכביד מכולם.
פסוק ד:יש אַכְזְרִיּוּת שבאה מתוך חֵמָה, כעס, וְשֶׁטֶף, שיטפון של אָף, זעם. תכונות אלה פועלות ללא אבחנה, ואולם מִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה?! קנאה קשה וסוחפת יותר מכעס.
פסוק ה:טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה יותר מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת, נסתרת, שכן אהבה שאין לה ביטוי חיצוני אינה מועילה הרבה. לעומת זאת תוכחה מגולה עשויה להועיל, גם אם אינה נעימה.
פסוק ו:נֶאֱמָנִים, מתאימים ומתקבלים פִּצְעֵי, הפצעים שפוצע אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת, מרובות ומכבידות נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא. טובות הן התוכחה והנזיפה שבהם פוצע האוהב, ואילו נשיקותיו של השונא הן מיותרות תמיד.
פסוק ז:נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס, תבחל בנֹפֶת. אדם שאכל יותר מדי יכול לאבד את התיאבון לחלוטין, ולדחות אפילו מאכל מתוק וטעים. ולנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל־מַר מָתוֹק. לחכו של הרעב ערֵבים גם מאכלים מרים.
פסוק ח:כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן־קִנָּהּ לתור אחר מאכל או משום הפרעה אחרת, שלא תמצא מנוח עד שתחזור אל מקומה, כֵּן־אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ לשם פרנסה או מחמת צרות אחרות. אף הוא משתוקק לשוב ואינו שקט ומיושב.
פסוק ט:שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח, משמחים לֵב בעידונם ובריחם הטוב, ודומה לקורת-הרוח הזאת מֶתֶק של רֵעֵהוּ הבא מֵעֲצַת־נָפֶשׁ. יש מתיקות ושמחה מיוחדת בעצת נפש שמקבל אדם מחברו הטוב.
פסוק י:ובאותו ענין: רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב, שמור על חברות נאמנה, ועם זאת לבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ, אסונך, משום שהוא סובל יחד אתך, ונוכחותך רק תכביד עליו. טוֹב, מסייע ומועיל שָׁכֵן קָרוֹב יותר מֵאָח רָחוֹק. אם אחיך מרוחק ואינו מעוניין להתקרב אליך, הוא לא יועיל לך.
פסוק יא:היֵה חֲכַם, בְּנִי, ותְשַׂמַּח בכך את לִבִּי, וְאז אָשִׁיבָה לחֹרְפִי, מי שמקלל אותי או בז לי דָבָר. לפעמים אנשים מקללים אדם נוכח כישלונו של תלמידו או של בנו. הבן או התלמיד המוצלח עשוי להגן על ההורה או המחנך מביזיון או השפלה.
פסוק יב:עָרוּם, איש נבון ופיקח רָאָה רָעָה ומיד נִסְתָּר, ואילו הפְּתָאיִם עָבְרוּ במקום המסוכן ונֶעֱנָשׁוּ, מפני שאינם יודעים להיזהר.
פסוק יג:לאדם שהלווה אומרים: "קַח את בִּגְדוֹ של פלוני כִּי עָרַב לזָר, וגרם לעצמו נזק בלי שהיה מוכרח לכך"; וּ"בְעַד, בעבור אשה נָכְרִיָּה שביקשה ממנו לחלץ אותה מצרה חַבְלֵהוּ, קח אותו במשכון". מוטב לאדם שלא לערוב לחובות של אחרים, כל שכן לזרים שמבקשים טובה קטנה, כי בסוף הוא עלול לאבד את מה שיש לו.
פסוק יד:מי שמְבָרֵךְ את רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים, כשהכול שומעים את ברכתו; בזריזות יתר; או: בשעה שאינה מתאימה – קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. לא כל אדם אוהב להתברך בקול רם. ועוד, ברכות ושבחים רבים מדי בפומבי עלולים להזיק לו. אם יישמע ברבים שהוא נדיב, למשל, עלולים רבים לשחר לפתחו כדי לבקש ממנו תמיכה וסיוע. מוטב לברך בצנעה ובנסיבות ההולמות.
פסוק טו:דֶּלֶף טוֹרֵד שאינו פוסק בבית בְּיוֹם סַגְרִיר, גשום מאוד וקר – וְאליו אֵשֶׁת מִדְיָנִים, מריבות נִשְׁתָּוָה, שווה.
פסוק טז:היא אפילו גרועה מן הדלף שכן צֹפְנֶיהָ, המבקשים להסתיר פגעיה של אשה כזו דומים למי שצָפַן־רוּחַ, שזהו מעשה בלתי אפשרי, וְהיא דומה לשֶׁמֶן שבימִינוֹ יִקְרָא, יכריז. נוכחותה אינה ניתנת להעלמה כמו השמן המרוח על יד ימין ומשאיר עקבות על כל דבר.
פסוק יז:בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל אחר יָחַד, מתחדד, על ידי שפשופם זה בזה, וְכך אִישׁ יַחַד, מתחדד עם פְּנֵי־רֵעֵהוּ. כששני ידידים יושבים יחד, הם מחכימים ומחדדים זה את זה.
פסוק יח:נֹצֵר, השומר ומפקח על עץ התְּאֵנָה, שהיא מבשילה את פרותיה במשך זמן ממושך ולא ביום אחד, הוא זה שיֹאכַל את פִּרְיָהּ. כדי לזכות בפרותיה יש להיות נוכחים ליד העץ ולשמור שהתאנים לא יינזקו בנשירתם, לא יילקחו על ידי אחרים ולא ייאכלו על ידי בעלי חיים. ובאותו אופן שֹׁמֵר אֲדֹנָיו או רבו בהתמדה ובמסירות יְכֻבָּד, יזכה לכבוד – פרי מעשיו.
פסוק יט:כַּמַּיִם המשקפים את הַפָּנִים לַפָּנִים. המסתכל במים רואה את פניו כמו בראי, והמים ישקפו לו כל העוויה של חיבה או של כעס שיעשה, כֵן לֵב הָאָדָם משקף לָאָדָם, לזולת את רגשותיו. נפש האדם מתייחסת לחבר בהתאם ליחסו של החבר אליה.
פסוק כ:שְׁאוֹל, הקבר וַאֲבַדֹּה, האבדון לֹא תִשְׂבַּעְנָה. לעולם מכניסים אליהם עוד ועוד אנשים. וְכך גם עֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה. הן 'בולעות' הכול ומשתוקקות תמיד לעוד. החמדנות האינסופית היא מעין גיהינום בתוך האדם.
פסוק כא:מַצְרֵף, תנור התכה משמש לצריפת כֶּסֶף. במצרף בוחנים את טהרת הכסף, וְכוּר, כלי התכה שחומו גדול עוד יותר, לַזָּהָב, וְהאִישׁ נבחן ואפשר לעמוד על מהותו וטיבו לְפִי מַהֲלָלוֹ, השבחים שאומרים עליו.
פסוק כב:גם אִם־תִּכְתּוֹשׁ אֶת־הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ, כלי כתישה לתבואה, מדוכה, בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת, גרגרי הדגן הנגרסים, ותכה בו בַּעֱלִי – מוט קטן מאבן שכותשים בו, גם אם תייסר אותו – לֹא־תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ. הוא יישאר טיפש. לכן אין תועלת במוסר האוויל.
פסוק כג:יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ, הכר אותן ואת צורכיהן, שִׁית, שים לִבְּךָ לַעֲדָרִים, אף שאינם דורשים השגחה מרובה בדרך כלל,
פסוק כד:כִּי לֹא לְעוֹלָם נשאר החֹסֶן, העושר והכוח החומרי, וְגם אִם בידך נֵזֶר, כתר, המייצג דבר יקר או מעמד רם – הוא לא יישאר לְדוֹר וָדוֹר. על כן ראוי שתשים לב גם לדברים הקטנים והפרוזאיים, כמו הטיפול בצאנך, גם אם התעסקויות אלו אינן מלהיבות.
פסוק כה:בשדות גָּלָה, התגלה החָצִיר, עשב למאכל בהמות, וְנִרְאָה הדֶשֶׁא, וְנֶאֶסְפוּ, צמחו ונצברו עִשְּׂבוֹת, עשבי הָרִים. המרעה המזין את הצאן שב וצומח בכל פעם, כך שתמיד יהיה במה להאכיל אותם.
פסוק כו:הכְּבָשִׂים בצמרם ישמשו לִלְבוּשֶׁךָ, וּמְחִיר, תמורה לשָׂדֶה ישמשו העַתּוּדִים, התיישים. כיוון שתיישים אינם מספקים חלב וצמר, אפשר למכרן לאחרים ולקנות במחירם שדה.
פסוק כז:וְדי בחֲלֵב העִזִּים לְלַחְמְךָ ולְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. חלב העזים יספיק למאכל המשפחה כולה, וְחַיִּים, צורכי מחיה ובריאות יעניק החלב גם לְנַעֲרוֹתֶיךָ, למשרתות. אף על פי שהחזקת צאן אינה הופכת את בעליהן לעשיר מופלג, אבל הצאן אינן דורשות דאגה מרובה והן נושאות הכנסה יפה ובטוחה. ראוי אפוא לשים לב אליהן ולשמרן.