פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה30 פסוקים📜
רש"ירש״י30 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא37 פסוקים📜
עמנואל הרומיעמנואל הרומי64 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג28 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי14 פסוקים📜
רב פניניםאלשיך52 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר36 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר30 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי5 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם25 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם43 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ30 פסוקיםמאמרים על הפרק
עמנואל הרומי
עמנואל הרומי
פסוק א:
אמר על דרך הרחבת הלשון כי היין הוא לץ והשכר הוא הומה והטעם כי הוא יביא האדם השותה אותו להיות לץ והומה והוא כאילו אמר לץ שותה היין והומה שותה שכר. וכל שוגה בו כלומר כל מי שהוא מתענג ומשתעשע בשתיית היין לא יוכל לבא לידי חכמה כי השכרות יטרדהו מקנות החכמה. ואפשר שלקח היין והשכר במקום התענוגים כולם ואמר כי מי שחשקה נפשו באהבת תענוגי העולם לא יחכם כי החכמה ותאות קנייני העולם הם כשתי צרות כמו שאמר אחד מן החכמים התאוה והשכל שתי צרות לא תרצה האחת עד שתקציף האחרת.
פסוק א:
ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו שאמר נכונו ללצים שפטים ואמר כי סבת היות האדם לץ הוא היין כי לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם ויביאנו גם כן להתעבר ולכעוס עם המלך שאימתו היא כנהם הכפיר אשר המכעיסו מתחייב נפשו וכל שכן אם יהיה המלך הנז' מלך מלכי המלכים הקב"ה. וכבוד הוא לאיש שבת מריב כלומר שלא יתעבר עם המלך וכל איש אויל יתגלע ולא יפחד מהריב עם המלך ולא יעשה מצותו. ומתוך שיתעצל בימי חרפו לחרוש כשישאל אחר מותו לקצור פרי מעשיו לא ימצא כופר לנפשו והוא הוא שחטא בנפשו כי כמים עמוקים עצה יש בלב איש ומי שהוא איש תבונה ידלנה כלומר יוציא אל הפועל מה שיש לו להוציא וזה שהתעצל ולא דלה העצה מלבו הוא שפשע בנפשו. וגם האיש תבונה שידלנה פעם יהיה איש אמונים שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו ופעם לא יהיה איש אמונים ותהיה חכמתו מרובה ממעשיו ויתפאר בחכמתו וזה רצה באמרו רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. אמנם כשימצא איש אמונים שיהיה תמים בחכמתו ובמעשיו אשריו ואשרי בניו והוא שאמר מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו והבוחן לבות וכליות לדעת הזכים והטהורים הוא מלך מלכי המלכים והוא מזרה בעיניו הרעים והוא שאמר מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע. מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. אבן ואבן איפה ואיפה תועבת יי' גם שניהם. ואע"פ שה' ית' בוחן לבות וכליות גם במעלליו של נער יתנכר ר"ל יוכל האדם להכיר אם זך ואם ישר פעלו. ויש לאדם לפקוח עיניו בדרישת החכמה והוא שאמר אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. ולכן אמר דרך עצה אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם. רע רע יאמר הקונה יש זהב כמו שנפרש אחר זה.
פסוק ב:
אמר כי האימה שיהיה לעבד מן המלך כשיקצוף עליו הוא לדמיון מה שיקרה לאיש מן האימה בעת שינהום עליו כפיר אריות שישאג לקראתו ותקון המלות הוא בענין זה נהם כנהם הכפיר יש לאימת המלך כלומ' בעת שהוא מטיל אימה על עבדיו. מתעברו חוטא נפשו כלומר מי שהוא גורם שהמלך חמלא עברה עליו הוא חוטא על נפשו והטעם שיגרום מיתתו. והזכיר זה להזהיר האנשים מהמרות לפני מלך מלכי המלכים שהוא אלהים חיים ומלך עולם אשר מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו.
פסוק ג:
אמר כי כבוד הוא לאיש שבת ולא יעשה הריב והטעם שאם יריב אדם עמו לא יענה לדבר קשות כנגדו רק ישתוק ולא יריב עמו. ואמר לא תחשוב שישמע אדם חרפתו מאותו שיריב עמו או שיסבול ממנו נזק ובשת ויסבול שיהיה לו זה הדבר לחרפה ולבושת רק כבוד הוא לו בעת שלא יריב כי הסבל הוא מן המדות המהוללות. מצורף אל זה שהוא בעבור שתיקתו ינחם חבירו שגדף אותו ולא יוסיף לריב עמו עוד. אמנם מי שיענה על כל דבר הוא גורם שישמע מן הדברים של בזיון כהם וכהם ולפיכך השתיקה גורמת לאיש כבוד. אמנם האויל יתגלע כלומר יפרסם עצמו על הריב ויתפשט בו וירחיב המאמר בענייני הריב עד שהוא יכעוס מדבר אחד שישמע ושטותו גורם שישמע כהם וכהם.
פסוק ד:
אמר כי האדם העצל מפחד קור זמן החורף הוא לא יחרוש אדמתו ואדמתו תשאה שממה לא תזרע ולא תצמיח ומתוך כך כשיבא זמן הקציר שבו יקצור האדם מה שזרע בחורף הוא ישאל תבואה מאותם שזרעו ועבדו שדותיהם בחורף ואין מי שיתן לו שאילתו.
פסוק ד:
וכמו שיקרה בענין עבודת האדמה כן יקרה בכל ענייני העולם כי מי שלא ישתדל לקנות הון בימי חרפו כשיגיעו ימי זקנותו לא יהיה לו דבר שיתפרנס ממנו. וכן יקרה בקנין החכמה ובעבודת ה' ית' כי מי שיטרח בערב שבת והוא משל אל העולם הזה שהוא עולם המעשה יאכל בשבת כלומר ימצא עונג ושמחה בשבת שהוא משל לעולם שכולו שבת והוא עולם הנשמות. וקרא העולם הזה וזמן הבחרות המעותד לקניית החכמה ולעבוד האלהים ולעשות מצותיו חורף כי הם ימי חרפו. ואמר כי העצל והוא המקצר בעבודת האל ית' ולא יפרע חובות האלהים עליו והוא יתרשל בימי חרפו ובהיותו בעולם הזה שהוא עולם המעשה בסבת רוב תאוותיו הגוברות עוד מעט ובא עת הקציר והוא המות המעותד לקצור בו כל איש פרי מעשיו אם טוב ואם רע והוא ישאל לקבל עונג ושמחת עולם הבא כשאר הנפשות שהושלמו ולא ימצא רק ימצא מר ממות.
פסוק ה:
אמר כי לכל איש ואיש יש דיעה קבועה בלבו וכח ההכנה לקבל צורת השכל אם יכוון אל זה. אמנם תאות העולם גורמות לרוב בני אדם שלא יתעוררו אל זה ותהיה כח ההכנה בהם לבטלה. אמנם המצליחים מבני אדם והם שראוי לקראם אנשי תבונה הם משתדלים שכח ההכנה בהם לא תהיה לבטלה והעצה והשכל והחכמה הנשרשת בלבם יוציאוה אל הפועל ודמה החכמה הנשרשת בלבם למים עמוקים וצאתם אל הפועל האלהי המשיל לדליית המים.
פסוק ה:
או יאמר לפי פשוטו כי החכמה שתהיה בקצת אנשים אשר בה יתנו עצות נאותות לעצמם ולזולתם היא בלבם לדמיון המים העומדים בבור עמוק לא יוכל האדם עליהם רק בתחבולה לדלות אותם עם הדלי ובענין אחר לא יוכל עליהם. וכן העצה היא חרותה בלבות החכמים ומי שירצה להשתמש בה לצורך עצמו או לצורך זולתו יעמיק מחשבתו ובשכלו שהוא דליו ידלה אותה ויועיל לו ולזולתו.
פסוק ה:
או יאמר כי העצה היא בלב החכם כמים העמוקים והוא מוכן בחכמתו ליתן עצה למי שישאלנה ממנו ואם יצטרך לעצה אדם חכם שהוא ראוי להקרא איש תבונה הוא ילך וידלה העצה מלב החכם והענין שהוא ישאל עצה מן החכם ויקבל עצתו ולא יעשה כמעשה הכסיל שלא ישאל עצה על מעשיו וכבר אמרו החכמים הדעתן שבאנשים צריך לעצה. ואפשר שקרא איש תבונה בעל חכמת הלימודים ואמר כי כל איש יש לו כח ויכולת להעמיק שכלו ולהמציא תחבולות על כל דבר של חכמה אמנם מי שהוא מבעלי החכמות שהוא מוציא זה הכח יותר אל הפועל הוא בעל חכמת הלימודים כי הוא יעמיק בחכמת המספר והתשבורת וימצא בשכלו עניינים שהם כמעט מעמד שכל ומהם יעלה אל חכמת הגלגלים וכוכביהם ואל ידיעת תנועותיהם השונות ואל ידיעת רחקיהם ועובי גרמיהם וכיוצא בזה. ואל זה כיון באמרו ואיש תבונות ידלנה כלומר בעל חכמת הלימודים הוא דולה בשכלו הערמה והתחבולה ומוציאה אל הפועל.
פסוק ו:
רב נגזר מן רבי המלך ועניינו האדם גדול המעלה ואמר כי האדם הרב הוא גדול המעלה כל איש ואיש מבני אדם יקרא ויכריז גדולתו וחסדו והענין שהאנשים יפארוהו ויספרו ממנו חסד לפחדם ממנו בעבור גדולתו יהיה איש חסד או לא יהיה. אמנם איש שיהיה בעל אמונים כלומר בעל אמונה ונאמן רוח ודבריו אמיתיים ונאמנים שיספרו האנשים ויכריזו על חסדו ועל שלימותו למעלת חכמתו ולא מפני יראתם ממנו מי ימצא כלומר בקושי ימצא זה ולעתים רחוקים כי מעטים הם שימצאו על זה התאר.
פסוק ו:
או יאמר כי רוב אנשי העולם יקרא כל איש ואיש מהם חסדו ויכריז עליו והענין שהם יתפארו בחכמה אשר קנו ולא ירצו בקנין החכמה למעלתה רק כדי שיתפארו בה אצל בני אדם. אמנם איש אמונים שיאהב החכמה למעלתה ויקרתה כדי לקנות אור לנפשו המשכלת ויהיה נאמן רוח מכסה דבר הפך מאותם שקוראים חסדם בפיהם מי ימצא. ורמז אל מיעוט האנשים שימצאו על זאת התכונה. ואם יהיה חסדו מענין חסד שהוא מענין הבוז והקלון יאמר כי רוב האנשים שיאמרו ויעשו מה שהוא חרפתם וכלימתם והטעם שישימו תכליתם חוש המשוש אשר היא חרפה לו מפני שבו נשתתף עם שאר בעלי חיים בלתי מדברים ויחמדו קנייני העולם הזה אשר הבל וריק יעזורו.
פסוק ו:
אמנם איש אמונים שיהיה נאמן לעשות מה שכוון ממנו מי ימצא כלומר איננו נמצא אלא לעתים רחוקות כי אע"פ שהיות האדם אדם הוא דבר קרוב מכל קרוב לפי האמת כי המכוון ממנו הוא שיהיה אדם לא בהמה והדבר שנמצאו כליו לצורך תכלית אחד מן הראוי הוא שיהיה קל לעשות בו המעשה אשר כוון ממנו והמעשה אשר לא כוון ממנו יכבד לעשות בו. ולכן כאשר כוון מן האדם שיהיה אדם היה מן הראוי שיהיה היותו אדם יותר קל עליו מהיותו נוטה למדות שאר בעלי חיים שלא כוון ממנו זה. אמנם כאשר נשתכל בענין המציאות אנו מוצאים זה הענין ר"ל היות האדם אלהי דבר זר מאד ורחוק מכל רחוק כמי שיכוון לעלות מן הבהמות אל האלהות וסבת זה אהבת קנייני העולם והתענוגים הגשמיים המחשיכים אור פני השכל וזה רצה באמרו ואיש אמונים מי ימצא. כלומ' רחוק הוא שימצא ברוב האנשים. אמנם ימצא בשרידים אשר יי' קורא.
פסוק ז:
אמר כי הצדיק והוא האדם השלם העושה צדק לנפשו ואינו חומס אותה מחוקה וגם עושה צדק לזולתו בצדקו נפש ההולכים אחר עצתו הוא מתהלך בתומו. כלומ' בדרך תמים. וייחס לו התום כאילו לא נמצא התום כי אם בעבורו או בעבור כיוצא בו ומתוך שהוא מתהלך בדרך שלימותו המכוון ממנו אשריו ואם לא נזכר ולא די שהוא מאושר בזה ובבא אלא שגם בניו. או אותם שלמדו תורה וחכמה ממנו אשריהם.
פסוק ח:
אמר כי בעת שיהיה מלך דורש משפט ומהיר צדק שיהיה שיהיה מתכוין להוציא האמת לאמיתו וזה רצה באמרו יושב על כסא דין ויהיה מואס ברשעים ובעושי הרע עד שהוא מפחידם בראיית עיניו והטעם שהוא מביט אליהם בעין האיבה עד שבראיית עיניו מבריחם מפניו ומפזר אותם לכל פיאה. מי יאמר זכיתי לבי כלומר בעת שיהיה המלך על התואר הנז' מי מבני אדם הרשעים שיאמר זכיתי לבי ואני טהור ממה שיחשבו האנשים עלי לחטאת והטעם שייראו ממנו בראותם שהוא קץ באנשי הרשע ומרחיקם וכאלו יחשבו שהמלך ידע צפון לבם ולפיכך יפחדו לומר בפניו בפיהם דבר שאינו בלבם בידעם כי היות האדם אחד בפה ואחד בלב הוא תועבת ה' ותועבת המלכים העומדים בארץ במקומו. והוא אמרו אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם. וקרא האדם שהוא אחד בפה ואחד בלב והוא הרשע האומר בפיו זכיתי לבי טהרתי מחטאתי אבן ואבן איפה ואיפה כלומר הוא לדמיון האיש שיש לו בכיסו שני משקלות גדול וקטן וישתמש באי זה מהם שירצה.
פסוק ח:
או יהיה אמרו אבן ואבן פסוק נפרד בעניינו ואין לו דבקות עם הפסוקים אשר לפניו ואמר כי מי שיהיו לו שני משקולות מלא וחסר ויקנה במלא וימכור בחסר תועבת ה' גם שניהם. ואמר גם לרמוז כי לא הגונב והגוזל בלבד הם תועבת ה' כי גם אבן ואבן איפה ואיפה הם תועבת ה'.
פסוק ח:
ובאמרו מלך יושב על כסא דין רמז גם כן שיתעורר האדם בראותו ובחשבו שאם יזדמן שיהיה מלך בשר ודם יושב על כסא דין ויהיה מזרה בעיניו כל הרעים לא יהיה מן הרשעים מי שיאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. כל שכן וכל שכן מלך מלכי המלכים ית' שמו לעד ולנצח שהוא נצב לריב ועומד לדין עמים ובמשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואת כל מעשה יביא במשפט על גלוי ועל נעלם אם טוב ואם רע. דינא יתיב וספרין פתיחו כרסייה שביבין דינור וגלגלוהי נור דליק והוא מואס ברשעים ומשליכם מעל פניו מי זה ילוד אשה שיוכל לומר לפני בוחן לבות וכליות אלהים צדיק זכיתי לבי טהרתי מחטאתי.
פסוק ח:
ואם תאמר אין רשע בעולם שלא פעל מן הצדק ועסק במצות עם התחברו אל הרשעים והמשכו אחר תאוות העולם. זה המעשה איננו המעשה המכוון ממנו ית' כי היות האדם יחטא לרצונו ויעשה מצות בוראו לרצונו בעת בריאותו והצלחת גופו יעסוק באהבת העולם ובעת צרתו יצעק לאלהיו ויעשה מן העבודה והמרי כפי בחירת יצרו ותאותו אין המעשה הזה רצוי כי הוא דומה במעשה הזה למי שיש לו שתי משקלות אחד מלא ואחד חסר בעת שיהיה תועלתו להשתמש במלא ישתמש ובעת שיהיה תועלתו להשתמש בחסר ישתמש לפיכך אמר כי תועבת ה' גם שניהם.
פסוק יא:
אמר כי בפעולות שיפעל הנער בנערותו יוכל החכם להבחין אל אי זה דרך יטה בעת שיגדל אם לדרך טוב אם לדרך רע. וזה שאתה רואה רוב האנשים כפי מה שתראה עניינם בשני הנערות כן ילך עניינם על הרוב בימי הבחרות ובזמן העדנה והזקנה והוא כאילו אמר כי במעללים שיעשה הנער בימי הנערות יוכר אם יהיה זך וישר פעלו בעת שיגדל.
פסוק יא:
או תהיה מלת יתנכר מענין ויתנכר אליהם את מתנכרה כלומר כי אעפ"י שעל הרוב יראו הנערים בנערותם מה שעתיד להיות מהם לבסוף לפעמים תמצא שהם מתנכרים כלומר שהם מראים בנערותם ההפך ממה שיהיה עניינם לבסוף וזה שאתה תמצא נערים תראם חרוצים ובעלי שכל טוב וכאשר יגדלו תמצאם חסרים ופחותים וכן תמצא קצת נערים יראו בנערותם חסירי שכל וערמה רחוקים מכל שלימות וכאשר יגדלו תמצאם בעלי ערמה ותחבולות. ולפי זה הפי' יהיה טעם למלת גם כלומר אעפ"י שעל הרוב יראו הנערים מה שיהיה מעניינם לבסוף גם נמצא נערים לפעמים מראים בנערותם ההפך ממה שיהיה מעניינם באחרית.
פסוק יב:
אמר כי האזן שהיא נעשת על תכונה שהיא מקבלת הקול המדובר עד שהיא שומעת הקולות ומבחנת הדברים ההם. וכן העין שהיא נעשת על תכונה שהיא מקבלת הדברים הנראים ומבחנת הדברים הנראים הבורא ית' הוא שעשה שניהם. ואחרי שהוא ית' עשה שניהם על תכונה שהם רואים ושומעים יש לנו להאמין אמונה שלימה כי הוא ית' רואה ושומע כלומר שגלויים וידועים לפניו כל מעשה בני אדם.
פסוק יב:
והוצרך לומר זה כנגד האומרים לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב ולפיכך אמר זה החכם אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם על הדרך שאמר דוד ע"ה בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט.
פסוק יג:
אמר כי אין ראוי לאדם שיתרשל בעשיית מעשיו מפני שההתרשלות במה שצריך האדם להשתדל בעולמו מביא האדם לידי עניות. ואמרו אל תאהב שינה אין המכוון בשינה לבדה רק ההתרשלות במה שצריך קרא שינה והזכיר השינה מפני היותה המקרה הדבק בעצל ואמר אין ראוי לך שתתרשל רק פקח עיניך ושבע לחם כלומר פקח עיני שכלך וראה מה שצריך לך והשתדל עליו ובכן תשבע לחם כלומר ובענין זה תמצא מחייתך ומכולת לביתך.
פסוק יג:
ורמז גם כן שאם יתרשל האדם ולא ידרוש החכמה בזמן הראוי אל זה הוא מביאו אל העניות הגמור והוא העניות מן החכמה. ואמרו פקח עיניך שבע לחם כלומר פקח עיני שכלך ותשבע מן החכמה שהיא לחם אבירים הראוי למאכל אדם ולא תאכל מאכל בהמות.
פסוק יד:
יאמר כי הקונה בעת שהוא עומד לקנות הדבר הוא מזלזל בפיו הדבר שהוא רוצה לקנות כדי שימכרנו המוכר אליו בזול ואחרי קנותו הדבר וילך לו לדרכו אז יתהלל ויאמר כי הדבר שקנה שוה יותר ויותר ובחכמתו קנאו בזול.
פסוק טו:
אמר כי האדם יוכל לקנות זהב ורבוי פנינים והם האבנים היקרות הנסגרות לפני ולפנים וכל אלו ואף אם הם יקרים ומועילים יש דבר יותר נכבד ויותר מועיל מהם והוא שפתי דעת כלומר הדיבור שידבר בו האדם בחכמה ובהשכל ויהיה ענין הפסוק כן יש זהב כלומר יוכל האדם לקנות זהב ורבוי פנינים אמנם מי הוא הכלי היקר הוא הכבוד שפתי דעת וזה שהדברים הנאמרים בדעת יועילו יותר מן הזהב והפנינים.
פסוק טו:
ואפשר שזה הפסוק יש לו קשירה עם הג' פסוקים שלפניו אשר התחלתם הוא אזן שומעת ועין רואה ויהיה ענין הפסוק כן שהעין שרואה הדברים הנראים ונעשית על תכונה נאותה לראות והאזן שהיא שומעת הקולות ונעשית על תכונה נאותה לשמוע ה' שעשה כל שאר הנמצאות או שעשאם כשאר בעלי חיים עשה גם שניהם בכוונה ורצון יותר נכונים באדם כדי שישיגו באמצעותם החכמה העליונה ונפלאותיו ית' ואחר שהוא ית' המציאם באדם להגיע אל זה התכלית אין ראוי לחכם להתרשל מחקור מעשיו ית' כפי השגתו. ולכן סמך אל זה אל תאהב שינה פן תורש כלומר אחר היות עין רואה ואזן שומעת אל תאהב שינה אשר בו תחשכנה האורות ותכבדנה האזנים משמוע כלומר לא תתעצל מקנות החכמה רק פקח עיניך הרואות בארובות ועיני שכלך ותשבע לחם כלומר ותקנה מן החכמה בשופע לשבעה ולא אמר פקח אזניך כי המה פקוחות לעולם. ואמר אחר זה רע רע יאמר הקונה כלומר מדרך האדם בהיותו מתעסק ללמוד ולקנות החכמות [יכבד] על גופו העסק והלימוד ויצעק אוי ואבוי לרוב כבדות לימוד החכמות בעת קנותו אותם. אמנם אחרי קנותו אותם קניין חזק ויתיישבו דברי החכמה בנפשו ילך לו כלומ' שלא יצטרך להצטער בלמוד אז ידע שיעור מה שהועיל לנפשו ויתהלל ויאמר יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת כלומר אחרי אשר הגעתי שיש לי שפתי דעת. או יאמר יש בעולם זהב ורוב פנינים והכלי היקר על הזהב והפנינים הוא שפתי דעת שהגעתי אליו בטורח למוד.
פסוק טז:
אמר כי מי שעשה ערבות לאדם זר סופו שילקחו בגדיו ממנו למשכנו בעבור הערבות ההוא. ובעבור שערב לנכרי או שהוציא ממונו ושגה בזרה סופו שחבולתו חוב ישיב והוא אמרו בפסוק הזה כמצוה קח בגדו של פלוני כי עשה ערבות לזר ובעבור ששגה בזרה קח המשכון ממנו.
פסוק טז:
ואפשר שקרא היצר ותאוותיו זר ונכרי מעצמות האדם וקרא נכריה הנפש הבהמית. ואמר כי מי שיתפתה אל היצר וימליכהו עליו והשפחה והיא נפש הבהמית תירש גבירתה שהיא הנפש המשכלת סופו שישולחו בו משלחת מלאכי רעים ויפסיד ממונו בסבת לכתו אחרי תאוותיו וגם אחרי מותו הוא מעותד אל העונש הראוי לו כפי קיצורו בעבודת אלהיו ית' שמו.
פסוק טז:
ואפשר שזה הפסוק יש לו דבקות עם הפסוקים אשר לפניו שאמ' אל תאהב שינה פן תורש. רע רע יאמר הקונה. יש זהב ורב פנינים לפי הפי' האחרון שפירש בהם שיש להם דבקות זה עם זה ואומ' אם לא יהיה לאיש עין רואה ואוזן שומעת ואם יאהב שינה ולא יגיע למדרגה שיתהלל באחרית בעבור קנותו שפתי דעת. לקח בגדו כי ערב זר כלומר שנתפתה אחר יצרו ובעבור שחבק חיק נכריה חבלהו כי אע"פ שהם ערבים בעיניו פתויי היצר שהם לחם שקר לבסוף ימלא פיהו חצץ ועצתי היא אחרי שמחשבות בעצה תכון בתחבולות עשה מלחמה עם היצר ולאיש שהוא גולה סוד והולך רכיל ופותה שפתיו לא תתערב.
פסוק יז:
אמר כי השקר הוא דבר ערב בעיני האיש שיאמרנו ולא ירגיש בהיזק שיגיע לו ולזולתו ממנו. ואחר כלומר ובסוף הענין ירגיש מה שיגיע לו מנזק בעבורו והוא אמרו ואחר ימלא פיהו חצץ ובעבור שאמר לחם שקר על צד הרחבת הלשון אמר ואחר ימלא פיהו חצץ כלומר הוא סבור שפיהו מלא לחם והענין שיגיע לו תועלת בעבור שקרו. לא כי אלא פיהו מלא חצץ ולא מלחם. ופי' חצץ שברי כלי חרס או אבנים מן ויגרס בחצץ שניו כלומר לא יגיע לו מן השקר כי אם היזק.
פסוק יח:
אמר כי כל אחת מן המחשבות שיחשוב האדם לעשות בדבר מענייניו המחשבה ההיא תגיע אל הפועל בשלימות כשיעשה בעצת יועץ חכם ורמז כי אם לא יעשנה בעצה לא תגיע אל תכלית טוב. ובתחבולות עשה מלחמה כלומר וברצותך להלחם עם זולתך או עם הצר הצורר אותך והוא יצרך הנלחם עמך מעודו עשה המלחמה עשה המלחמה ההיא בתחבולות ובערמה כי התחבולה תועיל ותעמוד במקום שלא תעמוד הגבורה כי טובה חכמה מכלי קרב.
פסוק יח:
ואפשר כי עשה מושך עצמו ואחר עמו והוא כאלו אמר מחשבות עשה בעצה שתכון רצה בו הוצא מחשבתך למעשה בעצה שתכון וזה ראוי בכל עסק שהוא בין בני אדם בהתמדה אבל כשתהיה המלחמה ביניהם הצורך רב לערמות ולתחבולות כדי להנצל מהרע הנלחם בכל מיני תחבולה אם לכח אם למשפט אם לשלום אם להכנע לפני האויב בעת צר אם לחלוק המחנה וכל אשר לו כדרך שעשה יעקב בפחדו מעשו אחיו. וזה החכם כוון תחילה במלחמה הנראית לעין בני אדם ואחר המלחמה הנראית בא להעיר על המלחמה הנסתרת היא מלחמת האדם בעצמו עם יצרו הרע שהוא נמשך לטבע האדם הצריך לעמידת הגוף ולקיום המין ואי אפשר לגרשו כלה. והאדם בו על מחשבות במה ימשך אחריו ובמה לא ימשך אחריו וצריך האדם להתיעץ בתורה ובעת שיבוא המלך זקן וכסיל וגדול וסבב העיר ללכדה ולהרסה יקום הילד המסכן וחכם כנגדו וימלט הוא את העיר בחכמתו ובתחבולותיו ומעט מעט יגרשנו ואז יכנע לפניו לבבו הערל.
פסוק יט:
אפשר שזה הפסוק יש לו דבקות עם הפסוק שלפניו שאמר מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה ובא לומר בפסוק הזה כי מן התחבולות והעצות הטובות הוא לגרש הרכיל או שמוציא דבריו בפתיות מפיו אע"פ שלא יתכוין לעשות רכילות כי אם תרצה שמחשבתך תצא לפועל טוב וכן אם תרצה לנצח מלחמתך אינו ראוי שיהיה עמך איש רכיל מגלה סוד מפני שהוא יפרסם מחשבתך ויגלה סודך לבעל ריבך ולא תוכל לו.
פסוק יט:
ופי' פותה שפתיו כמו פותה שפתים כלומר שמוציא מפיו דברים בפתיות. ולכן אמר הן הרכיל והוא הרגיל לגלות סודות. וכן האיש המוציא מפיו דברים דרך פתיות לא תתערב עמהם ולא תעמידם על סודך. או יהיה הפסוק הזה עומד בפני עצמו ואומר לגולה סוד הולך רכיל ולפותה שפתיו לא תתערב מפני שהם יגלו סתריך. ותהיה מלת גולה חסרת למ"ד ועניינו לגולה סוד או הלמ"ד אשר במלת ולפותה משרתת בראשונה גם כן.
פסוק יט:
או יהיה ענין הפסוק הזה עומד בפני עצמו כן מגלה סוד הוא מי שהולך רכיל בחבירו ולכן לא תתערב עמו ואם לא נזכר וכן לפותה שפתיו אל תתערב גם כן. ואפשר שקרא גולה סוד מי שמגלה סתרי תורה למי שאינו ראוי והגון לעמוד עליהם.
פסוק יט:
או קרא גולה סוד הולך רכיל מי שהוא סובר שיהיה סוד בכל דבר ואפילו בדברים שאין בהם סוד רק ספור ענין שקרה כך והמצות המעשיות שאנו צריכים לעשותם כמשמעם והוא סובר שיש להם פי' אחר ואין צורך בעשייתם. וקרא פותה שפתיו מי שהוא בהפך זה והוא האדם שסובר שאין פנימיות וסוד בדבר מן הדברים ולא יקחו מן הדבר רק הנגלה המפורסם ממנו ואמר כי שתי אלו הקצוות מגונות ומסוכנות וראוי להרחיקם בתכלית הריחוק.
פסוק כ:
אמר כי מי שמקלל אביו או מי שיקלל אמו אי זה מהם שיקלל הוא ראוי שיכבה נרו בעמדו באישון לילה ואפלה. והו"ו במלת ואמו הוא תמורת או. כמו ומכה אביו ואמו שעניינו ומכה אביו או שיכה אמו כי על כל אחד מהם שיכה יענש. וכן יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר שעניינו יקרוה עורבי נחל או יאכלוה בני נשר. ואמרו מקלל כלומר מי שהוא מקלל או מבזה יולדיו שהוא חייב בכבודם שנשתתפו עם בוראו ביצירתו וסבלו בו מן הטורח והעמל מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע ידעך נרו באישון חשך כלומר ראוי הוא שתסור נר השגחת הבורא ית' מעליו בהיותו בעומק מחשך הצרות והיגונות שלא ימצא שום חנינה בעת בצרתו.
פסוק כ:
ואפשר שקרא אביו השכל והתורה קרא אם ואמר כי מי שיבוז למצות השכל ולמצות התורה תכבה נרו והיא נשמתו הנקראת נר אלהים נשמת אדם ביום המיתה הנקרא אישון חשך. והענין שנשמתו תכרת מצרור החיים ולא תהיה מכת הנאמר עליהם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד רק נשמתו תהיה קודרת מעותדת אל העונשים הרוחניים בהיותה במחשך המיתה. ואפשר שאמר ידעך נרו באשון לילה היא קללה שקלל החכם את החטאים האלה בנפשותם ואמר שהעושה זה ידעך נרו באשון חשך.
פסוק כ:
גם זה הפסוק אפשר שהוא דבוק לפסוק שלפניו שאמר הולך רכיל מגלה סוד ולפותה שפתיו לא תתערב כי המגלה סוד ופותה שפתיו יקלל אביו ואמו ויחשוף סודותם והוא ראוי שידעך נרו כאשון חושך. ואם תהיה לו נחלה מבוהלת בראשונה סופה שלא תבורך ועצתי היא שבעת שהנחלה לא תבורך בסופה אל תאמר אשלמה רע.
פסוק כא:
אמר כי הנחלה שתגיע אל האיש בבהלה בתחלת עניינה שלא טרח בה רק שירשה מאבותיו או מצא אבידה או אוצר וכיוצא בהן מקניין ממון שלא קנאו בזיעת אפו סופו על הרוב שלא יבורך הממון ההוא רק יחסר יום יום וזה יהיה מפני שבעליו לא יחוש על הממון ההוא מפני שלא עמל בו ויוציא אותו בעניינים בלתי הכרחיים ויפסד הממון ההוא עד שבזמן מועט הממון ההוא יאבד. מצורף אל זה שבעבור הממון ההוא שיגיע אליו בפתע פתאום יסיר בטחונו מה' ויגבה לבו ומתוך זה תסור השגחת ה' מעליו ויהיה מעותד לכל רע.
פסוק כא:
וכמו שיקרה זה בקניינים הזמניים כן יקרה בקניין החכמה כי מי שיתכוון בתחלת קנותו החכמה לקנות ממנה חלק גדול ולא ישתדל שתתיישב החכמה בלבו מעט מעט ושילמוד ממנה חלק אחר חלק הלמוד שהוא על זה התואר לא יתקיים בידו.
פסוק כא:
ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוק של אחריו ויהיה עניינם אם תבא לך נחלת אחרים פתאום דרך בהלה ויהיה סופה לרע והוא שאחריתה לא תבורך שתלקח ממך לא תאמר אשלמה רע לאותו שלקחה ממך אחרי שלא עמלת בקניית הממון רק באה לך דרך בהלה פתאום רק קוה לה' שיקח נקמתך מאותו שלקח ממך או קוה לך שישלח לך ריוח והצלה ממקום אחר והוא יושיע אותך אם תקוה אליו.
פסוק כב:
יאמר אם הזיקך אדם לא תתעורר ליקח הנקמה ממנו ותאמר בלבך אשלמה אליו כמו שהוא הזיקני כי הוא שהזיקך חטא בנפשו וכן אתה אם תזיקנו תחטא אלא הראוי לך הוא שתקוה לאלהיך שינקום נקמתך והוא יושיעך מיד אותו שהזיקך. ואפשר שכוון לומר באמרו אל תאמר אשלמה רע כי אחרי שה' ית' הוא עשך והמציא בך הנפש היודעת להכיר נפלאותיו ולהדמות בדרכיו כפי היכולת והטיב עמך כל הטובות אשר לא יספרו מרוב אל תאמר אשלמה רע להפעיל כחותיך ויצוריך אשר המציאם בך לפעול בהם פעולות אלהיות ולא לפעול בהם פעולות בהמיות.
פסוק כב:
קוה לה' כלומר אל תקוה להנצל מן הרע או להגיע אל הטוב בחכמתך ובערמתך רק השלך על ה' יהבך וקוה אליו ית' שהוא יבחר לך הטוב והוא יושיע את נפשך כלומ' ובענין זה תהיה נושע תשועת עולמים.
פסוק כב:
ובעבור שאומר קוה לה' ויושע לך סמך אליו תועבת ה' אבן ואבן כלומר קוה אליו בכל לב ובכל נפש ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב כי תועבת ה' אבן ואבן.
פסוק כג:
אמר כי תועבה היא לפני ה' ית' מי שיש לו בכיסו אבן ואבן כלומר שני משקלות אחד מלא ואחד חסר ויקנה במלא וימכור בחסר. וכן שיהיו לאדם מאזני מרמה כלומר משקלות מוכנות לרמות בהם האנשים אינו דבר טוב.
פסוק כג:
ואפשר שקרא החכם אבן ואבן מי שיש בלבו דבר אחד והוא מראה בפיו דבר אחר. וקרא מאזני מרמה דברי ההטעה וזה שהמופתים הנעשים בחכמות נעשים על ידי הקדמות מוטעות וההקדמות ההם נקראות מאזני מרמה לפי שההקדמות עומדות להבחין בהם האמת מן השקר ובעל ההטעאה יקדים ההקדמות מטעות ומרמות ומולידות שקר.
פסוק כג:
ואפשר שכוון באומרו ומאזני מרמה לא טוב כי צריך לאדם שיהיו לו מאזני צדק והוא שישקול בפלס בינתו כל דבר ביושר ובעת שלא ישקול הדברים בצדק קורא פלס בינתו ומאזני ח כמתו מאזני מרמה.
פסוק כג:
ואחרי שהזכיר שיהיו פיו ולבו שוים כי תועבת ה' היא להיות אחד בפה ואחד בלב אמר מה' מצעדי גבר כוננו ולכן קוה אליו בכל לבך שיבחר לך הטוב בכל מעשיך.
פסוק כד:
אמר כי מה' כוננו מצעדי גבר והענין שחכמתו העליונה מסכמת הדרך שידרוך בה האדם בעניני עולמו ואחרית הדבר ההוא כפי מה שתגזור החכמה העליונה ואחר שהדבר כן האדם מה יבין דרכו כלומר איך יוכל להבין ולומר זה הדרך ארצה ללכת אחרי שהוא יתעלה מכין צעדו והוא דומה לאומר לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וכל זה אמור בעמל האדם שיעמול תחת השמש לא שישלול הבחירה מן האדם לכוון אל הטוב ולסור מהרע כי בחירת האדם באה מכח אלוהי אשר בנפש האדם שהוא למעלה מן השמש.
פסוק כד:
ואפשר שאמר כי ראוי לאדם שלא ישען בבינתו להנצל ממקרי העולם רק שיבטח אל ה' בכל לבו והוא ית' יבחר לו הטוב. ולא יהיה מכת הכסילים שבעת צרתם לא יתלו בטחונם בה' ית' רק ידרו נדרים אם ה' יושיעם כאדם שרוצה ליתן שוחד לאחד שיסיר מעליו הנזק ומה יתן הוא לאל ית' והכל שלו ומוסף על זה אחרי שנדר נדרו וניצל יתחרט ויבקש מי שיתיר לו ולא ידע האל ית' שהוא מלך חכם שהוא מזרה הרשעים ומשיב עליהם אופן פורענותם.
פסוק כה:
אמר כי מוקש יגיע לאדם בעת שיהיה מהיר להקדיש ממונו ולומר זה יהיה קודש. ומלת ילע רוצה בו הדבור מן ושמת סכין בלועיך בעבור שבו יהיה הדבור וכאילו אמר מוקש הוא לאדם בעת שידבר זה יהיה קודש לפי שאחר אשר נדרת לאלהים הוא יבקרנו וידרשנו מעמך ואם לא תתננו כאשר נדרת בפיך יהיה בך חטא.
פסוק כה:
או יאמר מוקש הוא לומ' זה יהיה קודש מכל מקום אחר נדרים לבקר כלומר אחרי אשר נדרת תבקר באיזה ענין היה הנדר והשתדל לשלמו. או יאמר מוקש הוא לאדם שיקדיש נכסיו ויאמר זה יהיה קודש וכן הוא מוקש מי שהולך אחר נדרים לבקר כלומר שהוא מחפש ורגיל לעשות נדרים.
פסוק כה:
או יאמ' מוקש הוא לאדם שיאמר זה יהיה קודש ואחר זה יתחרט ויחפש להתיר לו נדרו. או יהיה אמרו ואחר נדרים מן אחר ובנית ביתיך שהוא מלשון אחור ועכוב ר"ל תתעכב ולא תהיה מהיר לבקר הנדרים כלו' לידור נדרים.
פסוק כה:
או יהיה ענין הפסוק כן מוקש אדם כלומר כשיגיע מכשול ומוקש לאדם הוא יקרא לאלהיו וידור נדרים ויאמר בעת מוקשו זה יהיה קודש ואחר שיצילהו ה' הוא יבקר נדרים ויחפש אמתלאות שלא לשלם נדרו. או יאמר מוקש הוא לאדם שיאכל בלועיו או שיהנה במה שהקדיש לשמים ושאחרי הפרד עצמו מהם יבקר לקנות מהם.
פסוק כו:
אמר כי המלך שהוא חכם הוא יודע בחכמתו כי הרשעים אינם מתעסקים ביישובו של עולם ואין העולם נשחת בהשחתתם אכן באבדם רנה ושמחה. ולכן הוא מזרה אותם כלומר מפזר אותם לכל רוח ומגרשם מפניו וגם הם יברחו מפניו ביודעם שאם יבואו תחת רשותו אחת דינם להמית. וישב עליהם אופן כלומר הוא מגלגל עליהם סבות להתגולל עליהם ולהתנפל עליהם וישיב פעולתם אל חיקם.
פסוק כו:
ובא להעיר כי אם זה בחוק מלך בשר ודם כשיהיה חכם כל שכן וכל שכן מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא מזרה הרשעים וישיב עליהם אונם וברעתם יצמיתם. ואפשר שרמז בפסוק הזה כי הרשעים הם מגורשים מלפני ה' ית' מסולקים מהשגחתו הפך מן ואשימה עיני עליו. ואמרו וישב עליהם אופן כלומר שהניחם תחת מקרה ותחת תנועת הגלגלים שהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן.
פסוק כו:
ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוק שאחריו. ואמ' כי המלך כשיהיה חכם וכל שכן האל ית' הוא מזרה הרשעים ומשיב עליהם האופן כי נר ה' שהיא נשמת המלך הנז' היא חופשת כל חדרי בטנם של רשעים וביודעו רשעם הוא מזרה אותם והוא עושה חסד ואמת לעולם בהיותו מזרה הרשעים ומדרך האמת והחסד שיצרו המלך וסעד בחסד כסאו.
פסוק כז:
אמר כי נשמת האדם הוא הנר האלוהי שנתנה בנו האלהים ולאורו נלך חושך ואל זה רמזו רז"ל באמרם ונר דלוק מונח על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ואמר כי זה הנר שהוא משל לנפש המשכלת הוא נר דולק ומאיר שאדם רואה וחופש כל חדרי בטן כלומר כל סתר עמוק בכל מקום מסותר שיהיה. וקרא בטן המקום שיסתרו בו הדברים וכוון לומר כי נר ה' ית' שהוא נפש האדם הוא חופש כל סתר שהוא בתוך בטן התורה ובטן החכמה ובכלל הוא חופש כל סתר בכל מקום שהוא נסתר בו.
פסוק כח:
אמר כי החסד שיעשהו המלך והוא הפלגת הטובה אפי' למי שאינו ראוי לה וכן האמת שיהיה אמתי בדבריו ויאהב האמת וידבק בו שני אלה הדברים ישמרו המלך מכל היזק. וסעד בחסד כסאו כלומ' בחסד לבדו שיעשהו המלך יסמוך ויתמוך כסא מלכותו והענין כי החסד שיעשה יהיה סבה שמלכותו יתקיים.
פסוק כח:
ואחר שהזכיר כי המלך החכם הוא מזרה הרשעים בעבור שהחסד והאמת יצרו מלכותו אמר לגנות מעשה הרשעים כי תפארת בחורים הוא כחם לעמול בעבודת אדמתם ולהביא צוארם בעבודת האל ית' ולא לגזול אחרים ולמות ביד המלכים והשופטים. והדר הוא לזקנים בהגיעם לימי השיבה ולא יהיו מכלל אנשי דמים ומרמה אשר לא יחצו ימיהם אמנם החבורות והפצעים הם תמרוק ורפואה לרעים וכן מכות שיגיעו בחדרי הבטן הם רפואה לרשע הרשעים.
פסוק כח:
ואחרי שהזכיר כי המלך החכם מזרה הרשעים ואמר חסד ואמת יצרו מלך אמר פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו ולא לב המלך לבד אלא לב כל אדם והכל גלוי לפניו ואעפ"י שדרך כל איש ישר בעיניו תוכן לבות ה' והוא היודע מצפון לבם ומה שכוון האל ית' מן האנשים הוא עשיית הצדקה כי עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח כי להיות האדם רום עינים ורחב לב וניר הרשעים הוא חטא ועון. או יהיה פי' חטאת דבר שיחטיא בעליו כוונתו כי הם עניינים בלתי נצחים להם.
פסוק כט:
אמר כי הבחורים יתפארו זה על זה כפי כחם כי הכח הוא תפארת אל הבחור. וכמו שהכח תפארת אל הבחורים כן השיבה היא תפארת אל הזקנים מפני שהם יכולים להתפאר שלא הגיע מרשעם להיות מכת הרשעים אנשי דמים ומרמה אשר לא יחצו ימיהם רק חיו הימים הארוכים ההם ברצון האל ית' ולכן השיבה תפארת להם. מצורף אל זה ששבו ממלחמת הזמן ושככה חמת יצרם ונתקררה רתיחת הבחרות והגיעו אל הימים אשר ישוו ה' לנגדם תמיד ולא ידברו כי אם בשבחיו לא יצוו כי אם הטוב ולא יזהירו כי אם מהרע ולא ימנעם רתיחת הטבע והמיית הבחרות לזנוח תאוות העולם ולהתקרב אל ה' ית' כפי היכולת.
פסוק ל:
אמר כי החבורות פצע והתמרוק והוא השבר והרצוץ ראויים שימצאו וכן הם נמצאים על הרוב באיש הרע וכן מכות חדרי בטן והם מכות המגיעות לחלל הגוף עד החדרים שבתוך הבטן ראויים לאיש הרע הנזכר גם כן. או יהיה ביאור תמרוק רפואה ותחבושת מן ונתן תמרוקיהן ובתמרוקי הנשים ואמר כי החבורות הנולדות בסבת פצע או החבורות והפצע הם רפואות האנשים הרעים והענין שהם לא יווסרו בדברים ולא תסור מעליהם אולתם רק בשבט מוסר. וכן מכות המגיעות לחדרי בטן הם תמרוק ורפואה לאיש הרע גם כן.