א ט֤וֹב פַּ֣ת חֲ֭רֵבָה וְשַׁלְוָה־בָ֑הּ מִ֝בַּ֗יִת מָלֵ֥א זִבְחֵי־רִֽיב׃ ב עֶֽבֶד־מַשְׂכִּ֗יל יִ֭מְשֹׁל בְּבֵ֣ן מֵבִ֑ישׁ וּבְת֥וֹךְ אַ֝חִ֗ים יַחֲלֹ֥ק נַחֲלָֽה׃ ג מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וּבֹחֵ֖ן לִבּ֣וֹת יְהוָֽה׃ ד מֵ֭רַע מַקְשִׁ֣יב עַל־שְׂפַת־אָ֑וֶן שֶׁ֥קֶר מֵ֝זִין עַל־לְשׁ֥וֹן הַוֺּֽת׃ ה לֹעֵ֣ג לָ֭רָשׁ חֵרֵ֣ף עֹשֵׂ֑הוּ שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃ ו עֲטֶ֣רֶת זְ֭קֵנִים בְּנֵ֣י בָנִ֑ים וְתִפְאֶ֖רֶת בָּנִ֣ים אֲבוֹתָֽם׃ ז לֹא־נָאוָ֣ה לְנָבָ֣ל שְׂפַת־יֶ֑תֶר אַ֝֗ף כִּֽי־לְנָדִ֥יב שְׂפַת־שָֽׁקֶר׃ ח אֶֽבֶן־חֵ֣ן הַ֭שֹּׁחַד בְּעֵינֵ֣י בְעָלָ֑יו אֶֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יִפְנֶ֣ה יַשְׂכִּֽיל׃ ט מְֽכַסֶּה־פֶּ֭שַׁע מְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה וְשֹׁנֶ֥ה בְ֝דָבָ֗ר מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף׃ י תֵּ֣חַת גְּעָרָ֣ה בְמֵבִ֑ין מֵהַכּ֖וֹת כְּסִ֣יל מֵאָֽה׃ יא אַךְ־מְרִ֥י יְבַקֶּשׁ־רָ֑ע וּמַלְאָ֥ךְ אַ֝כְזָרִ֗י יְשֻׁלַּח־בּֽוֹ׃ יב פָּג֬וֹשׁ דֹּ֣ב שַׁכּ֣וּל בְּאִ֑ישׁ וְאַל־כְּ֝סִ֗יל בְּאִוַּלְתּֽוֹ׃ יג מֵשִׁ֣יב רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה לֹא־תמיש (תָמ֥וּשׁ) רָ֝עָ֗ה מִבֵּיתֽוֹ׃ יד פּ֣וֹטֵֽר מַ֭יִם רֵאשִׁ֣ית מָד֑וֹן וְלִפְנֵ֥י הִ֝תְגַּלַּ֗ע הָרִ֥יב נְטֽוֹשׁ׃ טו מַצְדִּ֣יק רָ֭שָׁע וּמַרְשִׁ֣יעַ צַדִּ֑יק תּוֹעֲבַ֥ת יְ֝הוָ֗ה גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃ טז לָמָּה־זֶּ֣ה מְחִ֣יר בְּיַד־כְּסִ֑יל לִקְנ֖וֹת חָכְמָ֣ה וְלֶב־אָֽיִן׃ יז בְּכָל־עֵ֭ת אֹהֵ֣ב הָרֵ֑עַ וְאָ֥ח לְ֝צָרָ֗ה יִוָּלֵֽד׃ יח אָדָ֣ם חֲסַר־לֵ֭ב תּוֹקֵ֣עַ כָּ֑ף עֹרֵ֥ב עֲ֝רֻבָּ֗ה לִפְנֵ֥י רֵעֵֽהוּ׃ יט אֹ֣הֵֽב פֶּ֭שַׁע אֹהֵ֣ב מַצָּ֑ה מַגְבִּ֥יהַּ פִּ֝תְח֗וֹ מְבַקֶּשׁ־שָֽׁבֶר׃ כ עִקֶּשׁ־לֵ֭ב לֹ֣א יִמְצָא־ט֑וֹב וְנֶהְפָּ֥ךְ בִּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה׃ כא יֹלֵ֣ד כְּ֭סִיל לְת֣וּגָה ל֑וֹ וְלֹֽא־יִ֝שְׂמַ֗ח אֲבִ֣י נָבָֽל׃ כב לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב גֵּהָ֑ה וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה תְּיַבֶּשׁ־גָּֽרֶם׃ כג שֹׁ֣חַד מֵ֭חֵיק רָשָׁ֣ע יִקָּ֑ח לְ֝הַטּ֗וֹת אָרְח֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃ כד אֶת־פְּנֵ֣י מֵבִ֣ין חָכְמָ֑ה וְעֵינֵ֥י כְ֝סִ֗יל בִּקְצֵה־אָֽרֶץ׃ כה כַּ֣עַס לְ֭אָבִיו בֵּ֣ן כְּסִ֑יל וּ֝מֶ֗מֶר לְיוֹלַדְתּֽוֹ׃ כו גַּ֤ם עֲנ֣וֹשׁ לַצַּדִּ֣יק לֹא־ט֑וֹב לְהַכּ֖וֹת נְדִיבִ֣ים עַל־יֹֽשֶׁר׃ כז חוֹשֵׂ֣ךְ אֲ֭מָרָיו יוֹדֵ֣עַ דָּ֑עַת וקר־(יְקַר־)ר֝֗וּחַ אִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה׃ כח גַּ֤ם אֱוִ֣יל מַ֭חֲרִישׁ חָכָ֣ם יֵחָשֵׁ֑ב אֹטֵ֖ם שְׂפָתָ֣יו נָבֽוֹן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
טוב פת חריבה ושלוה בה. טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והי' בשלוה מעבירותיהן של ישראל:
פסוק א:
מבית מלא זבחי ריב. שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו:
פסוק ב:
עבד משכיל וגו'. על שהשכיל נ"נ לפסוע ג' פסיעות לכבודו של הקב"ה על' לגדולה ומשל בישרא' שהובישו מעשיהם וחלק נחלתם לעיניהם, ד"א גר צדיק טוב מאזרח רשע ולע"ל יחלק שלל ונחלה בתוך ב"י שנאמר (יחזקאל יז) והיה השבט אשר גר הגר וגו':
פסוק ג:
מצרף לכסף. כלי שצורפין בו כסף ועושין אותו מאפר מקלה על גבי חרס קרוי מצרף:
פסוק ג:
וכור לזהב. כלי שצורפין בו את הזהב כלי שזוקקין בו את הזהב כמו קדירה שבורה קרויה כור:
פסוק ג:
מצרף לכסף וכור לזהב. המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב, אבל הלבבות הקב"ה זוקקן ובוחנן ויודע מחשבותן:
פסוק ד:
מרע. רשע:
פסוק ד:
מקשיב על שפת און שקר. מקבל לשון הרע ועידי שקר:
פסוק ד:
מזין. מאזין מי שהוא משקר מאזין על לשון הוות:
פסוק ו:
עטרת זקנים. כשרואי' בני בניהם הולכין בדרך טובה:
פסוק ו:
ותפארת בנים אבותם. כשאבותיה' צדיקים היא תפארת הבנים:
פסוק ז:
שפת יתר. דברי גאוה:
פסוק ז:
אף כי לנדיב. וכ"ש שלא נאה שפת שקר לנדיב:
פסוק ח:
אבן חן. כשהאדם בא לפני הקב"ה ומפייסו בדברים ושב לו, אבן חן ומרגליות היא בעיניו:
פסוק ח:
אל כל אשר יפנה ישכיל. בכל מה שיבקש ממנו מצליחו:
פסוק ט:
מכסה פשע מבקש אהבה. אם יחטא איש לאיש וזה מכסה עליו ואיננו מזכיר לו חטאתו ואינו מראה לו פנים זועמות גורם לו שיאהב אותו:
פסוק ט:
ושונה בדבר. שנוטר איבה ומזכירו כך וכך עשית לי מיד:
פסוק ט:
מפריד אלוף. אז מפריד ממנו אלופו של עולם שהוא הקב"ה שהזהירו לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח):
פסוק י:
תחת גערה במבין. תחת זו טעמו למעלה בתי"ו מה שאין כן בכל המקרא לכך אני אומר שהיא שם דבר כמו חתת, וכן פירושו הכנעת גערה ניכרת במבין יותר ממאה מכות שמכין את הכסיל:
פסוק יא:
אך מרי יבקש רע. כלומר מי שכל דבריו מרי וסרבנות הוא יבקש רע תמיד:
פסוק יב:
פגוש דוב שכול באיש. טוב לאדם שיפגע בו דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו:
פסוק יד:
פוטר מים ראשית מדון. המתחיל במריבה הוא כפותח חור בגדרי אגפי אמת המים והמים יוצאין בו, והחור הולך ומרחיב כן המדון הולך וגדל תמיד:
פסוק יד:
ולפני התגלע. קודם שתתגלע חרפתך נטוש את הריב:
פסוק טז:
למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה. ללמוד תורה:
פסוק טז:
ולב אין. ואין בלבו לקיימה ואינו לומד תורה אלא לקנות שם:
פסוק יז:
בכל עת אוהב הרע. לעולם הוי אוהב רעים לקנות אוהבים:
פסוק יז:
ואח לצרה יולד. לעת הצרה יולד לך הרע כאח לעזור לך ולהשתתף בצרתך:
פסוק יח:
אדם חסר לב תוקע כף. ערבות ממון, ד"א תוקע כף לרשעים כדי ללכת בדרכיהם והרי כבר עורב ערובה לפני רעהו. כבר ערב להקב"ה לשמור מצותיו:
פסוק יט:
אוהב פשע. לפשוע בחבירו:
פסוק יט:
אוהב מצה. להתקוטט ולריב:
פסוק יט:
מגביה פתחו. מדבר בגאוה כמו שמור פתחי פיך (מיכ' ז):
פסוק כב:
לב שמח ייטיב גהה. כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין:
פסוק כג:
שוחד מחק רשע יקח. הקב"ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחק הרשעי' כלומר בסתר בינו לבינם:
פסוק כג:
להטות ארחות משפט. להפוך דינו מרעה לטובה:
פסוק כד:
את פני מבין חכמה. החכמה לפני מבין הוא:
פסוק כד:
ועיני כסיל בקצה ארץ. לומר אין החכמה מצויה לפני כי רחוקה היא ממני איך אוכל לשנות סדר נזיקין שהוא ל' פרקים מסכת כלים ל' פרקים מסכת שבת כ"ד פרקים, אבל לחכם הוא דבר קל היום שונה שני פרקים ומחר שנים ואומר כך עשו אותן שהיו לפני מעולם:
פסוק כה:
כעס לאביו בן כסיל. כגון ירבעם כעס הוא להקב"ה:
פסוק כה:
וממר ליולדתו. לכנסת ישראל שהחטיא אותם:
פסוק כו:
גם ענוש לצדיק לא טוב. לא אמר הקב"ה למחות שם ישראל מעל הארץ כי לא טוב בעיניו לענוש כולם:
פסוק כו:
להכות נדיבים עלי יושר. להכות הטובים שבהם שהיו נדיבים עלי יושר שנאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א י״ט:י״ח):
פסוק כו:
נדיבים עלי יושר. דוגמת האמור במקום אחר ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום (ישעיהו ל״ב:ח׳) נמצא נדיב על נדיבות:
פסוק כז:
חושך אמריו. מי שהוא יודע דעת אינו מרבה בדברים:
פסוק כז:
יקר רוח. מונע דברים איש תבונה: