פסוק א:אמרות העוסקות בעיקר בטיב היחסים בין בני אדם, במשפחה ומחוצה לה: טוֹב פַּת חֲרֵבָה, יבשה, ללא תוספות או מטבלים וְחיי שַׁלְוָה־בָהּ, עמה, יותר מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי־רִיב, בית שאוכלים בו ארוחות דשנות, ויושביו מתקוטטים זה עם זה בשנאה.
פסוק ב:עניין אחר, שגם הוא קשור להבחנה בין הנראה לעין לבין הממשי: עֶבֶד־מַשְׂכִּיל, מצליח, שעושה עבודתו נאמנה, עשוי שיִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ, לא-יוצלח שאינו ממלא את חובותיו. בשעת מבחן יעלה העבד למעמד גבוה יותר מן הבן מפני שהוא האיש הנאמן היחידי במשפחה, ומאחר שאפשר לסמוך עליו. ויתרה מזו – בְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה. בסופו של דבר העבד יקבל חלק בירושה, באופן רשמי או לא רשמי.
פסוק ג:המַצְרֵף הוא כלי הזיקוק לַכֶּסֶף, וְהכוּר הוא תנור ההתכה לַזָּהָב, באמצעות הכלים הללו אפשר לראות באיזו מידה המתכת נקייה, וּבֹחֵן לִבּוֹת – ה'. לבו של אדם נבחן רק על ידי ה'. רק הוא יכול לבדוק את טוהר לבו של האדם ואת הסיגים המעורבים בו. אפילו האדם עצמו אינו מודע תמיד לעקמומית שבלבו.
פסוק ד:מֵרַע, הרוע מַקְשִׁיב עַל־שְׂפַת־אָוֶן, שפה של רשעות ושל חטא, והשֶׁקֶר מֵזִין, מאזין או ניזון עַל־לְשׁוֹן הַוֹּת, לשון קטלנית. בסביבה של שיח פוגעני יימצאו הרוע והשקר. הם אלה שמאזינים לשיחות כאלו ונהנים מהן.
פסוק ה:הלֹעֵג לָרָשׁ, לעני מכל סיבה שהיא – בגדיו המרושלים, אורח חייו העלוב וכיוצא באלו, אינו רק נוהג שלא כראוי מבחינה אנושית, אלא אף חֵרֵף את עֹשֵׂהוּ, בוראו של הרש – הקדוש ברוך הוא. בסופו של דבר לא העשיר ולא העני יצרו את עצמם, העוני והעושר משתלשלים מחשבונות של מעלה. והשָׂמֵחַ לְאֵיד, לאסונם של אחרים לֹא יִנָּקֶה. גם אם בני אדם לא יענישו את השמח לאיד, ה' ידאג לכך.
פסוק ו:עֲטֶרֶת, קישוט ואות כבוד לזְקֵנִים – הימצאותם של בְּנֵי בָנִים. הנכדים נותנים לסביהם נחת וכבוד, שכן הנכדים נוסכים בהם ביטחון, והזקנים רואים בהם ממשיכיהם, ומצד אחר – תִפְאֶרֶת בָּנִים הם אֲבוֹתָם. האבות שהם אנשי מעלה, הם תפארת לבנים. יש כאן קשר הדדי – הבנים מתפארים באבות המשפחה, והזקנים – בנכדיהם או במעשי נכדיהם.
פסוק ז:לֹא־נָאוָה, נאָה לְנָבָל, איש שעינו רעה שְׂפַת־יֶתֶר, דיבורים מיותרים. מוטב שהקמצן ישתוק ולא ידבר גבוהה. דיבוריו לא יוסיפו לו כבוד, אַף כִּי, ודאי וודאי שלא נאה לְנָדִיב, הדמות המכובדת, ההפוכה מהנבל שְׂפַת־שָׁקֶר. קורה שאנשים נדיבים מגזימים בתיאור נדיבותם, ומספרים על גודל מפעליהם דברים שלא היו ולא נבראו.
פסוק ח:כאן בא תיאור של מה שקורה במציאות, לא הוראה התנהגותית: נאה ומקשט כמו אֶבֶן־חֵן כך הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו, הנותנים אותו. אדם שמוכן לרפד את דרכו בשוחד אֶל־כָּל־אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל, יצליח. השערים ייפתחו בפניו והחוקים יסורו מדרכו, כאילו היה בידו קמע, מעין אישור כניסה כללי.
פסוק ט:מְכַסֶּה־פֶּשַׁע, בין שמעלים את הפשע באופן מכוון בין מי שאינו רואה פשע, הדבר נובע מכך שהוא מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה. מכיוון שהוא אוהב מישהו או משהו, אין הוא מעוניין להסתכל על פשעיו, להתבונן בהם ולחשוף אותם, ולעומתו שֹׁנֶה בְדָבָר, החוזר ומזכיר שוב ושוב את הפשע, מַפְרִיד, יוצר מריבה ופירוד בינו לבין אַלּוּף, ידיד, או: שר גדול.
פסוק י:תֵּחַת, תגרום צער וייסורים, או: תחדור לעומק הגְּעָרָה שגוערים בְאדם שמֵבִין, יותר מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה מלקות. על הטיפש לא יעשו רושם אפילו מאה מלקות, ואילו הנבון – די שיגערו בו פעם אחת. אנשי חינוך יודעים היטב שרמת רגישותו של התלמיד היא גורם חשוב באשר ליעילות ההשפעה של התהליך החינוכי עליו.
פסוק יא:אַךְ, רק מְרִי, דברי רוגז ומרירות יְבַקֶּשׁ איש רָע, וּלבסוף – מַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח־בּוֹ עצמו.
פסוק יב:פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל, שהוא מפחיד ומסוכן בְּאִישׁ, וְאַל־כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ. עדיפה פגישה עם חיית טרף מאיימת מפגישה עם שוטה בשעה שהוא נוהג בטיפשותו, שכן הוא עלול להיות מסוכן ביותר. הטיפש אינו פועל מתוך כוונות רעות בהכרח, אבל ביכולתו לסבך אדם בלי שיימצא לו מוצא.
פסוק יג:מי שמֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה – עונשו הוא שלֹא־תָמוּשׁ, תסור רָעָה מִבֵּיתוֹ. הרעה תרדוף אחריו.
פסוק יד:כמו פּוֹטֵר, פותח סכר מַיִם היא רֵאשִׁית מָדוֹן, קטטה. פעמים רבות מריבה מתחילה בדבר קטן והיא מתפתחת במהירות כמו פתיחה של סכר. המים הזורמים בכוח בלתי נשלט מרחיבים את הפתח עוד ועוד עד שהם שוצפים וגורפים הכול. כך הקטטה תצא משליטה ותתגבר, וְלכן לִפְנֵי הִתְגַּלַּע, שמתפרץ הָרִיב – נְטוֹשׁ, עזוב. כיוון שריב דורש שני צדדים, אם תעזוב אותו בזמן הנכון, הוא ידעך.
פסוק טו:מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק – תּוֹעֲבַת ה' גַּם־שְׁנֵיהֶם, שהרי העוול הוא עוול בשני המקרים. ה' שונא כל שיפוט שאינו נכון בעליל.
פסוק טז:לָמָּה־זֶּה, לשם מה מְחִיר, תשלום בְּיַד־כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה, מה יועיל לטיפש שכר הלימוד שישלם במוסד גבוה זה או אחר, וְלֶב, ושכל אָיִן?! חכמים פירשו את הכתוב הזה כמתייחס לאנשים שיש בהם תורה, ואין בהם יראת שמים.
פסוק יז:בְּכָל־עֵת עֵתאֹהֵב הָרֵעַ. החבר הוא מי שאוהב תמיד. מי שהוא ידיד רק בזמנים שההצלחה מאירה פנים אינו רֵע באמת. וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד. בעת צרה מתגלה מיהו האח האמתי, כי אז שאר המכרים, השותפים והידידים חסרי הערך מתפזרים ונעלמים פתאום.
פסוק יח:אָדָם חֲסַר־לֵב, חסר שֵׂכל תֹּקֵעַ כָּף, מתחייב ומבטיח הבטחות, עֹרֵב עֲרֻבָּה, ערבוּת לִפְנֵי רֵעֵהוּ. במקום שאין צורך לא כדאי להפוך לערב כדי שלא להסתבך בצרות מיותרות.
פסוק יט:אֹהֵב פֶּשַׁע הוא האֹהֵב מַצָּה, מריבה. מי שנהנה להתקוטט הוא בעצם אוהב את החטא, מפני שמריבה תמיד מביאה עמה דבר שאינו טוב. מי שמַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ, האדם הבוחר להיות בלתי נגיש מְבַקֶּשׁ־שָׁבֶר, מזמין לעצמו מפלה. יש שבעלי מעמד מקשים על אחרים להתקרב אליהם, וכשהם נקלעים לקושי, מתברר להם שאיבדו את ידידיהם. בסופו של דבר הן אלה שמתחככים תמיד עם זולתם, הן אלה שמשתדלים להימנע מכל מעורבות אינם נושעים בדרכם.
פסוק כ:עִקֶּשׁ־לֵב, מי ששכלו עקום לֹא יִמְצָא־טוֹב, וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ, שלשונו הפכפכה ומכזבת יִפּוֹל בְּרָעָה. לעתים נדמה שפשוט יותר להתקדם באמצעות שקר וחנופה, אך בסופו של דבר, מי שאי-אפשר לסמוך עליו ייפול.
פסוק כא:והערה עצובה: היֹלֵד כְּסִיל נעשה בנו לְתוּגָה, ליגון לוֹ, וְלֹא־יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל. אביו של אדם קמצן ומרושע אינו יכול לעשות דבר מלבד להיאנח.
פסוק כב:לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִיב גֵּהָה, ישפר את הרפואה. השמחה עצמה מוסיפה בריאות ולהפך – רוּחַ נְכֵאָה, הדכדוך והעצבות תְּיַבֶּשׁ־גָּרֶם, עצם. שמחה ועצב אינם רק רגשות, אלא הם משפיעים על בריאות הגוף ומראהו.
פסוק כג:את השֹׁחַד מֵחֵק, מחיק הרָשָׁע יִקָּח השופט או בעל השררה על מנת לְהַטּוֹת אָרְחוֹת, דרכי מִשְׁפָּט. השוחד ניתן תמיד על ידי הרשע או החייב בדין. גם במקומות שבהם מקובל לתת שוחד, שבהם הוא לא יוגדר כשוחד, אלא יתואר במלים יפות כמו 'שי ידידות', 'מענק', 'אות הוקרה' וכיוצא בהן, הוא נועד לאותה מטרה – להטות מדרך היושר והצדק.
פסוק כד:אֶת־פְּנֵי, למול איש מֵבִין נמצאת חָכְמָה. הנבון מוצא את החכמה לפניו, וְאילו עֵינֵי כְסִיל נתונות תמיד בִּקְצֵה־אָרֶץ. הוא הולך לחפש את החכמה בקצה העולם.
פסוק כה:ועוד בנוגע למחירה של הכסילות – כַּעַס לְאָבִיו גורם בֵּן כְּסִיל, וּמֶמֶר, מרירות ורוגז, או: מרי לְיוֹלַדְתּוֹ, אמו.
פסוק כו:גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב. לא טוב כשהצדיק מעניש, או: לא טוב כשהצדיק נענש, לְהַכּוֹת נְדִיבִים עֲלֵי־יֹשֶׁר, על אף יושרם. לא טוב למלך להעניש את הצדיק, גם אם לפעמים הוא מתנגד לדבריו. או: חבל שסדרי החברה מאלצים להכות את הנדיבים והצדיקים, שלעתים קרובות הם סובלים את הייסורים ללא כל הגנה.
פסוק כז:חוֹשֵׂךְ, חוסך אֲמָרָיו, מי שמקמץ בדבריו סימן שהוא יוֹדֵעַ דָּעַת. היודעים אינם מדברים הרבה. ומי שמדבר על כל נושא שבעולם אין הדבר מעיד על ידע רב, אלא דווקא על חוסר דעת. יְקַר־רוּחַ, אציל ועדין, זה שדבריו יקרים ואינו מרבה לדבר, הוא אִישׁ תְּבוּנָה.
פסוק כח:גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ, שותק – לחָכָם יֵחָשֵׁב. כשאוויל אינו משמיע את דבריו חושבים אותו לחכם, ומי שאֹטֵם שְׂפָתָיו נחשב לנָבוֹן.
