פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה28 פסוקים📜
רש"ירש״י43 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא38 פסוקים📜
עמנואל הרומיעמנואל הרומי38 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג26 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי14 פסוקים📜
רב פניניםאלשיך41 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר38 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר30 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי3 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם19 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם33 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ28 פסוקיםמאמרים על הפרק
עמנואל הרומי
עמנואל הרומי
פסוק א:
אמר כי יותר טוב לאיש שתהיה לו פת חרבה והוא הפת לבדו בלא לפתן אחר למאכלו ותהיה לו שלוה שיתנהגו בני הבית בשלום זה עם זה ותהיה הסכמת שלום ביניהם משיזבחו בקר וצאן למאכלם עד שיהיה הבית מלא מן הזבחים ההם ויהיה ריב ביניהם וזה ידוע. ואפשר שכוון לומ' כי יותר טוב שתהיה לאיש ידיעה מועטה מספקת לפי שכלו והידיעה ההיא תהיה זכה ונקייה מן הספקות וטהורה מסיגי ההטעאה משיהיה לו בית מלא זבחי ריב כלומ' משתקיף ידיעתו על חכמות רבות ויהיו לו באותם החכמות בלבולים וספקות ולא ידע הדברים על אמתתם. גם נוכל לומר שהמשיל החכמה העליונה בפת חרבה מפני שהיא בדברים פשוטים שאין בהם הרכבה והיא פשוטה בעצמה. והחכמה בדברים המורכבים דמה בבית מלא זבחי ריב. וידוע כי דרישת החכמה היא לשני פנים האחד לטוב סדרה ואע"פ שאין בנושאה מעלה יתירה כי הנפש תתענג בטוב הסדר. והשני למעלת הנושא ואם אין הסדר טוב ושלם בידיעת חכמת הנפש והשמים ואשר למעלה מהם. והנפש תשבע ותתענג במעט השתכלות בחכמה שנושאה יקר ונכבד וגבוה בהתנהגה בהשתכלות רב בחכמה שנושאה נבזה ושפל. אם כן די למשתכל בדברים עליונים במעט דברים וזה רצה באמרו טוב פת חריבה ושלוה בה וגו' כי החכמה העליונה המשיל לפת חרבה מפני שהיא בדברים פשוטים שאין הרכבה בהם. והחכמה שהיא בדברים מורכבים המשיל לבית מלא זבחי ריב כי לפי רוב הרכבתם הריב רב ביניהם והוא סבת ההפסד והפך זה העליונים לפי פשיטותם עומדים בשלום ואין ריב ביניהם כמו שאמר עושה שלום במרומיו. וכן החכמה העליונה וההתבוננות בה שלוה והיא קיימת לעולם ולפיכך היא כמזון הפת לנפש. ושאר החכמות הם לה כפרפראות.
פסוק ב:
אמר כי העבד בעת שיתנהג על פי השכל עד שיהיה ראוי להקרא משכיל הוא בעבור שכלו ימשול בבן אדוניו בעת שלא יתנהג הבן על פי השכל רק שיהיה מביש נפשו או מביש יולדיו ורבותיו וזה שהאדון בראות שכל עבדו ימשילנו על בנו בראותו שיהיה בן מביש. ויגיע העבד המשכיל אל מעלה רמה עד שבתוך האחים ר"ל בתוך בני אדוניו אם יזדמן שיהיו רבים שהם מעתה בחזקת אחיו הוא יקבל חלק הנחלה ויחלוק עמהם בגורל. ואמ' החכם כי אם לא יהיה לאיש בעל העבד רק בן אחד ימשול העבד ההוא בבן כשיהיה מביש ואם יהיו לו בנים רבים בתוך כולם יחלוק נחלתו כי כולם יחשבו אחיו.
פסוק ב:
או יהיה פי' ובתוך אחים בתוך אחי אדונו כלומ' מתוך שהאדון ירים מעלתו על בנו אם יהיו אחים לאדון שלא חלק עמהם עדיין נחלת אבותיו הוא יהיה חולק עם אחי אדונו כמו בני האדון ממש. ואפשר שענין הפסוק כי העבד כשיהיה משכיל ימשול בבן מביש כי האב ימשילהו עליו וירצה שיתנהג הבית על פיו ולא על פי בנו לא שיירש בנחלתו עם בנו ואם יזדמן שיהיו לאדונו בנים רבים כשיבאו לחלוק נחלת אביהם במיתת האדון יהיה העבד המשכיל הוא החולק להם נחלתם והמסדר אותם איש איש על נחלתו. או שיחלוק הוא עם אחי האדון לתועלת בנו.
פסוק ג:
אומר כי מצרף ידוע יש שבו יצורף הכסף ויבחן אם הוא כסף נבחר או כסף סיגים וכן יש כור שבו יבחן הזהב הטוב מן הרע. וכן יש כור ומצרף שבו יבחנו בני אדם להכיר הטוב מן הרע. וכן יש מצרף וכור שבו יבחנו לבות בני אדם להכיר הלב הטוב מן הרע ומה הוא הדבר שבו יבחנו הלבבות הוא ה' ית'. והענין שה' ית' הוא בוחן לבות וכליות אלהים צדיק וגלוי לפניו הלב הטוב והרע וכל רז לא אניס ליה כי אחרי שהוא ברא הלבות והכין אותם בענין שיבינו וישכילו יש להאמין שכל מה שיבינו וישכילו ויאמינו גלוי לפניו ית' ידיעה זכה וברה כענין הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט.
פסוק ד:
אפשר שזה הפסוק דבק לפסוק שלפניו שאמר ובוחן לבות ה'. ואמר כי ה' ית' מקשיב ושומע מן האיש הרע האון בהיות דברי האון על שפתיו. וכן הוא ית' מאזין השקר הנמצא על לשון האנשים בעלי הוות ואין דבר נעלם מעיני ידיעתו ית' כי הוא הבוחן לבות וכליות. ובא מלת מזין בחסרון האלף ומשפטו מאזין ולפי זה הפי' יהיה מרע מן האיש הרע. ואם יהיה מרע מן ויתנה למרעהו אמר כי הרע שירצה לתת אזנו קשבת ומאזנת שפת און הוא יהיה מאזין שקרים מפי אנשים שישאו על לשונם דברי הוות כלומר מביאים שבר ומחתה עליו ועל זולתו. או יהיה מרע נפרד מן עדת מרעים ואמר כי האיש הרע יתן אזנו קשבת על דבר שהוא און והדבר הרע יקרא און אעפ"י שלא יהיה שקר. ומוסף אל זה שהוא יטה אוזנו לדברי שקר הנשואים על לשון הוות כלומר לשון הרע. או הדוברת הגורמת הוות ושבר לבעליה ולזולתו. או יהיה פירושו איש הוות.
פסוק ה:
אמר כי האיש שהוא לועג מן האיש הרש כביכול הוא לועג מן הבורא ית' שעשאו רש או שצוה שלא ללעוג ממנו ושיעניקהו מברכותיו. וזה שהוא לועג מן הרש ושמח באידו וכן כל איש שישמח בראותו איד ושבר על זולתו לא ינקה שלא יבואהו איד. ואפשר שקרא הכח השכלי מכחות הנפש רש בעבור שעל הרוב כל כחות הגוף שונאים אותו ואמר כי מי שלועג לו ולא ימליכהו על כל כחות הגוף הוא מחרף הדבר אשר בו נתעצם והיה מה שהיה כמו שבארנו למעלה בפסוק עושק דל חרף עושהו ומכבדו חונן אביון. ואמרו ושמח לאיד לא ינקה ר"ל כי מי שהוא בז לזה הכח השכלי והוא מתענג ושמח בתאות העולם שהם הבל ורעות רוח לדמיון האיד והענן לא ינקה. וקרא תאות העולם איד כי כלה ענן וילך כן קנייני העולם אין להם מעמד וקיום ואין יתרון תחת השמש.
פסוק ה:
ואחרי שהזכיר שה' בוחן לבות וכליות והאיש שהוא מקשיב על שפת און ומאזין שקר על לשון הוות ולועג לרש ומחרף עושהו ושמח לאיד אחרים לא ינקה אמר עטרת זקנים שרחקו מכל המגונות הנזכרות ודבקו בכל המדות הטובות היא לראות בנים ובני בנים להדריכם בדרך טובה על הדרך שאמר הכתוב כי ידעתיו למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וכן ממעלת הבנים שלא יתאוו למיתת אבותם להיותם חפשים רק תפארתם הוא כשיהיה להם אב ומנהיג ידריכם בדרך ישרה. ואליהם ר"ל להם ולאבותם נאוה הגדולה ולדבר בדברי החכמה אמנם לא נאוה לנבל שפת יתר כלומר לא נאוה לאדם שהוא כילי בחכמתו לדבר בענין החכמות שהם גדולי המעלה יתר שאת ויתר עז כי לא ילמד האדם אפי' האמת לכילותו וחשבו כי החכמה תחסר בלמדו אותה לבני אדם רק יניח החכמה אל הנדיבים שהם מתנדבים בה אל הראויים אליה. והנדיבים להשפיע אותה על זולתם רק שישפיעו על זולתם דברי אמת ולא דברי שקר והוא אמרו אף כי לנדיב שפת שקר.
פסוק ו:
אמר שמחת הזקנים ותענוגם הוא לראות בנים לבניהם כי בעת שלא יראו בנים לבניהם ידאגו פן תהיה נכרתת שלשלת היחס מהם ויכרת שמם. ותפארת בנים אבותם ר"ל כי תפארת הבנים הם האבות שלהם כי בהיותם אבותם בחיים אין להם עול מלכות ועול דרך ארץ ואחרי מיתת אבותם יביאו צוארם בעבודת הזמן ולא תערב להם שמחה.
פסוק ז:
אמר שאינו דבר נאה ומתקבל שיהיה לאיש הנבל והוא הכילי שהוא הפך הנדיב שפת יתר שאת ויתר עז כלו' שידבר בגאוה ובגודל לבב כי הוא לחרפתו וכלימתו מן הנבלות שלקח לו למדה ראוי שימנע דבריו ואם ידבר לא ידבר בגאוה. או יהיה יתר מן כוננו חצם על יתר כלומר לא נאוה לנבל שיורה חצי לשונו על זולתו ויהיה שפתו מעותד לירות חצי אמריו.
פסוק ז:
אף כי לנדיב ר"ל וכל שכן שאינו ראוי לאיש הנדיב להיות לו שפת שקר והוא שישקר בהבטחתו כשיאמר להתנדב. ואמר אף כי שעניינו כל שכן מפני שחסרון המעלה בשקר ובזולתו הוא יותר מגונה בחוק הנדיב שהוא בעל מעלה טובה ונכבדת ממה שהוא שפת יתר בחוק הנבל שהוא בעל מדה פחותה ומגונה.
פסוק ח:
אמר כי השוחד הוא לדמיון אבן הטובה נושאת חן בעיני המקבלו והוא שקרא בעליו ואל כל אשר יפנה השוחד יצליח כלומ' לאי זה ענין שירצה נותן השוחד להטות לב השופט אם לטוב ואם לרע. ואמר זה להעיר השופט שלא יתפתה בסכלותו לקבל השוחד ויאמר בלבו אני אקבלנו ולא יטה לבבי כי ידע אל נכון כי אם יקבל השוחד ההוא יטה לבבו.
פסוק ט:
אחרי שהזכיר כי השוחד הוא אבן חן בעיני המקבלו ויצליח בכל אשר יפנה אמר עוד כי השוחד גם אלה לו שהוא מכסה פשע כי אם יחטא איש לרעהו הוא יתקן מעוותו בשוחד ויכסה פשעיו והוא גם כן מבקש אהבה כלומ' יבקש בו אהבת שר או נגיד וימצאנה בו. והוא גם כן שונה בדבר שהדבר שאין בדרכו להעשות רק פעם אחת השוחד יביא שיכפל אותו הענין לתועלת הנותן אותו. והוא מפריד אלוף שאם תהיה אהבה בין אלוף לאלוף כלומ' בין ריע לריע על ידי שוחד יפריד האדם אותם הריעים מאהבתם. ואם זה הפסוק אין לו דבקות עם הפסוק הקודם אמר כי האדם שיחטא לו חבירו והוא מכסה ומעלים החטא ההוא ולא יזכרנו הוא מבקש אהבה כי מתוך כך חבירו יאהב אותו כראותו שהוא עושה עצמו כשוכח ממה שחטא לו. אמנם מי שהוא שונה בדבר כלומ' זוכר שנית החטא שחטא לו חבירו הוא מפריד ממנו רעו ואלופו. כי בראותו שרעהו זוכר חטאו לא יבטח בו וישאר בשנאתו אותו. או יאמר מכסה פשע כלומ' שהוא יודע באדם שפשע בחבירו והזיקו והוא בצדקתו מכסה הפשע ההוא מאותו שחבירו פשע בו הוא מבקש אהבה כלומ' הוא גורם בפעולתו זאת פעולת אהבה ונתינת שלום ביניהם. אמנם מי שהוא שונה בדבר כלומ' שהדברים ששומע ורואה שעושים בני אדם לחביריהם הוא הולך רכיל ומגלה אותם הדברים הוא גורם להפריד האלופים והמיודעים זה מזה.
פסוק י:
אמר כי יותר פועלת ומכאבת גערה אחת שיגער אדם באיש המבין ויותר יווסר בעבור אותה הגערה ממה שפועלות ומכאיבות מאה הכאות באיש הכסיל. ולמדנו מזה המאמר כי המבין אינו צריך להכאות וייסורין כי תספיק לו גערה בלבד והכסיל לא תועילנו הגערה רק יצטרך להכאות רבות. או יאמר כי גערה אחת פועלת במבין כי הוא לוקח מוסר ממה שרואה שיכו הכסיל מאה פעמים על כסילותו.
פסוק י:
ואחרי שהזכיר תחת גערה במבין סמך אליו אך מרי יבקש רע והוא נתינת סבה למה שאמר כי אם תכה לכסיל מאה לא תועיל ולא תציל כי האיש רע לא יבקש כי אם למרות ולכך ראוי שמלאך אכזרי שלא יחמול ישולח בו.
פסוק יא:
אמר כי האדם הרע לא יבקש לעולם כי אם מרי כלומ' למרות מצות אלהיו ומצות השכל ומצות שופטי הארץ ומלכיה ומנהיגיה ולכן הוא ראוי הוא שישולח בו מלאך אכזרי והענין כי בעולם הזה ישלחו המלכים והשופטים משלחת מלאכי רעים וישפטוהו כפי חטאו ובעת מותו ישולח בו מלאך אכזרי לתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו. או יאמר כי האיש שהוא בעל מרי יבקש רעה לעצמו. או יאמר כי הכסיל הנזכר באמרו מהכות כסיל מאה להיותו איש מרי לא יבקש כי אם רע ולכן ראוי שמלאך אכזרי ישולח בו כי הוא מסכן כל איש שימצא בעת שיתנהג על דרך האולת. והוא שאמר פגוש דוב שכול באיש ואל כסיל באולתו ומוסף על זה שאויל הנזכר הוא משיב רעה תחת טובה ולכן הוא ראוי שלא תמוש רעה מביתו. והוא גם כן פוטר מים ראשית מדון כלומ' מעורר המריבות והמחלוקות לדמיון האיש שהוא פוטר מים ועצתי היא לכל מתחיל בענין ריב שיטשהו לפני התגלעו. ואם יזדמן בעת מן העתים שזה הכסיל תהיה לו מעלה יצדיק הרשע וירשיע את הצדיק ששניהם הם תועבת ה' ואמר החכם הזה למה זה יסכים ה' ית' שיהיה מחיר ביד כסיל שיוכל באמצעיתו לקנות חכמה אחרי שאין לו לב לקנותה.
פסוק יב:
אמר כי יותר טוב לאיש שיפגשנו דוב שכול משיפגשנו הכסיל בעוד שהוא עומד על אולתו. והטעם כי הדוב והדומה לו מן החיות והבהמות עם אכזריותם הם ערומים מן הערמה בערך אל האדם. והאדם הכסיל עם כל כסילותו יש לו קצת חכמה וערמה והשכל שנתן בו לקנות החכמה בתחבולות ישתמש בו בהיזק בני אדם ומתוך כך יהיה היזקו גדול יותר מאד מהיזק חיות היער.
פסוק יג:
אמר כי האדם שהטיבו לו בני אדם והוא לא די שלא ישיב להם טובה תחת טובתם אלא שישיב להם רעה תחת טובה יתאכזרו עליו בני האדם ולא ייטיבו עמו וישאר בעירום ובחוסר כל ולא תמוש רעה מביתו. או יהיה אמרו לא תמוש רעה מביתו קללה שמקלל אותו המחבר. ואפשר שכוון זה החכם לומ' שאין ראוי לאדם במה שהוא אדם לשלם רעה תחת טובה אך יש לו לזכור הטובות שהטיב ושמטיב יום יום בעל הטובות ה' ית' לבני האדם וזה שהוא ית' שמו עלה מדרגת בני אדם ויחסרם מעט מאלהים בשכל שחננם ובניב שפתים אשר בהם נבדל משאר בעלי חיים והרשעים עם כל אלו הטובות הם משלמים רעה תחת טובה וזה שהכוונה בהמצאת האדם היתה שיהיה אדם שלם בדיעותיו ובמדותיו ולא שיהיה בהמה על צורת איש והם מעבידים השכל האלהי ישימוהו עבד נרצע אל החומר ותאוותיו והחכמה אשר הוטבע האדם עליהם להשתמש בהם בידיעת האלהים ית' ישתמשו בהם במיני הפחיתיות והדיבור אשר חננם ה' הבורא על שאר נבראיו כדי שיישירו בני אדם זה את זה לעבודת האלהים ושיורו בו סכליהם ויורו בו לאשר המציאם מאין ישתמשו בו במיני הלעג והבוז יבזו בו בעלי המוסר והחכמה ישכחו חרפתם וכלימתם וידברו בו בחרפת זולתם ובמיני הרכילות ובדברי חשק ובשירי העגבים ובדברי שקרים וכזבים וכיוצא בהם. ואין ספק כי העושה זה הוא משיב רעה תחת טובה ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל.
פסוק יג:
גם אפשר שכוון החכם הזה לומר שראוי לדון לזכות כל מי שנודע בחכמה וביראת שמים וחבר ספרים להועיל לו ולזולתו ולא יהיה משיב להם רעה תחת טובה כדרך המדברים סרה על אנשים חכמים וידועים שישימו כוונתם להשיב עליהם ולדחות דבריהם ובעבור זה אינם משיגים הבנת דבר מדבריהם אבל יכשלו בם ויחזיקו בדיעות רעות ונפסדות ועליהם אמר החכם משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו והרעה ההיא הם הזיופים אשר בידיהם שהם מוכנים לצרתם ולרעתם.
פסוק יד:
אמר כי התחלת הריב והמדון הוא מאד נקל בראשיתו וחמור באחריתו והוא דומה בעניינו למי שפותח נקב קטן למים רבים המכונסים שהנקב ההוא מתרחב והולך וכשהוא פותח אותו הנקב הקטן נראה בעיניו שלא עשה מאומה וסופו להתרחב עד שיצאו בסבת הנקב ההוא כל המים. וכן התחלת המריבה תהיה לפעמים בעבור דבר נקל מאד ומתוך אותו הדבר הנקל ירבו הדברים עד שתגדל המריבה והקטטה ולכן אמר החכם עצתי היא שלפני שיתגלע המדון כלומ' קודם שירבה ויגדל ויתגלה נטוש הריב ותהיה הה"א במלת הריב ה"א הידיעה. או יהיה הריב שם הפועל מבנין הפעיל.
פסוק טו:
אמר כי האדם שהיא מצדיק בדבריו הרשע והענין שיאמר כי הוא צדיק וכן מי שהוא מרשיע בדבריו הצדיק שיאמר על הצדיק שהוא רשע תועבת ה' גם שניהם.
פסוק טז:
אמר בפסוק הזה כי ההון שהוא ביד החכמים הוא תועלת להם ולזולתם לפי שבו יקנו החכמות לנפשם ובו גם כן יקנו להם רב וחבר וגם יקנו בהם ספרי החכמה יועילו בהם זולתם. אמנם הממון שהוא ביד הכסילים הוא לדבר בטל כי לא יכוונו בו לקניית חכמה מן החכמות ולפיכך אמר למה זה נמצא זה המחיר ביד הכסיל שהיה יכול לקנות בו חכמה אחרי שאין בלבו לקנות חכמה. או יאמר למה זה נמצא המחיר ביד הכסיל לקנות ספרי החכמה עד שקנאם אחרי שאין לו לב ללמוד בהם. גם אפשר שכוון בפסוק הזה לומר כי האדם וכל כחותיו נבראו להיותם ראויים לקבלת החכמה והשכל על השלמות והמכוון מן האנשים בכלל הוא שיהיו אנשים ויפעלו פעולות שלימות ולא יכוונו אל התאוות הבהמיות ולכן בא החכם הזה להתרעם מן הכסילים ולומר איך ימלאם לבם להתרחק מן השלימות אחרי שהם וכליהם נמצאו ראויים ונכונים לקבלת השכל והשלמות והוא אמרו למה זה מחיר ביד כסיל כלומר מדוע נמצאו לכסיל הכלים הנפשיים והמזג הנכון לקבל השלימות ולחול עליו צורת השכל ושיוכלו לקנות חכמה אחרי שאין להם שכל. או אחרי שאין להם לב לקנות חכמה. וכאילו אמר שמציאת הכלים ההם בהם לבטלה אחרי שלא יכוונו אל המכוון בהם.
פסוק יז:
אמר כי בכל העתים הרע שיהיה לו לאדם הוא אוהב אותו וזה יהיה בטרם שיחולו עליו צרות והענין שבימי שלוותו של אדם רעיו יאהבוהו ותהיה אהבתם נאמנה עמו. ואמנם העומד לאדם בעת צרתו להצילו מרעתו הוא האח בלבד וכאלו יולד להיות לו עזר בצרתו ואפשר שאח במקום הזה כולל הקרובים גם כן. או יאמר בכל עת הוא אוהב הריע והוא החבר הנאמן והוא אח גם כן להצילו מרעתו וכאלו יולד להצילו בעת צרתו.
פסוק יז:
ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוקים שלפניו ושאחריו כי הוא אחרי שהזכיר קצת מדרכי הכסיל ואמר אחריהם למה זה מחיר ביד כסיל וגו' חזר אחר זה להודיע עוד מדרכי הכסיל ואמר כי הוא איש ריעים וסופו להתרועע והוא אמרו בכל עת אוהב הריע כלומ' שהצרה היא אחותו הקרובה אליו תמצא בהמצאו.
פסוק יז:
והוא אדם חסר לב שהוא מרבה לתקוע כף ועורב ערובה לפני רעהו. והוא אוהב פשע ואוהב מצה ומגביה פתחי פיו ומבקש שבר והוא עקש לב ועל כן לא ימצא טוב והוא נהפך בלשונו ועל כן יפול ברעה. ולכן מי שיולד הכסיל ידע כי יהיה לו לתוגה ולא ישמח אבי הנבל והכסיל הנזכר ישתנה לפי רגע ממדה למדה כי יפעל מאד והיא ממדת הכסיל שפעם תראנו בלב שמח עד שייטב גהה ופעם תראהו ברוח נכאה שתייבש גרמו. ואם יהיה בענין מעלה הוא יקח השחד מחיק בעל דין רשע כדי להטות ארחות משפט וכמו שהמבין ישים לפניו ספרי החכמה כן עיני זה הכסיל משוטטות מה שהיה ושיהיה בקצה הארץ והוא כעס לאביו זה הכסיל וממר ליולדתו.
פסוק יח:
אמר כי האדם שהוא חסר לב הוא מרבה לתקוע כף ולעשות ערבות לחבירו.
פסוק יט:
אמר כי מי שהוא אוהב מצה כלומ' שהוא אוהב לריב עם בני אדם הוא אוהב להרבות פשעים וידוע כי בסבת הריב והמצה ירבו הפשעים כי בעת שיריבו האנשים זה עם זה יקללו זה את זה ויכו זה את זה ויהרגו זה את זה ויגזלו זה את זה. ולכן מי שאוהב הריב הוא אוהב להרבות פשעים.
פסוק יט:
ומי שהוא מגביה פתחו והוא פתחי פיו ומדבר בגאוה ובוז על רעיו הוא מבקש לנפשו שברון. או יאמר כי מי שמגביה בניין ביתו על בניין שאר האנשים ויתגדל עליהם במעשיו הוא מבקש שברון כי השברון ימשך אחר הגאות כי שונא גאות יי'.
פסוק כ:
אמר כי האדם שיש לו לב עקש או שהוא עקש מחמת שיש לו לב עקש הוא לא ימצא טוב וזה שהעקשות היא מדה מגונה ביותר ובעליה הוא מזומן לכל רע. ונהפך בלשונו ר"ל והאיש שהוא הפכפך בדבריו הוא יפול ברעה שתמשך מדבריו. או יאמר כי מי שהוא הפכפך בדבריו הוא יכול לומר דבור אחד לבדו דרך הפיכות שהוא יפול בעבור אותו הדבור הרע.
פסוק כא:
אמר כי האב של כסיל והוא היולד אותו לא יקרה לו מענין בנו מה שראוי שימשוך אל האבות מענין בניהם וזה כי המכוון מן הבנים הוא שיהיו עוזר לאביהם בצרתם ושישמח האב בהם. אמנם הבנים הכסילים יהיו סבת תוגת האב. וכן לא ישמח אבי הנבל כי הנבל לא יעשה מעשים שישמח בהם האב רק יעשה מעשים שיתעצב לב האב בעבורם.
פסוק כב:
אמר כי בעת שיהיה לב האדם שמח הוא ייטיב ויתקן צורת האדם ואור פניו כגהה כלומ' כאור הדבר המאיר שיגיה אורו. ובהפך זה כשלא יהיה הלב שמח רק שתהיה רוח האדם נכאה היא תייבש העצמות אחרי שתייבש הבשר.
פסוק כג:
אמר כי השופט הרשע יקח השוחד מחיק האדם הרשע כדי להטות בשכר זה השחד ארחות המשפט.
פסוק כד:
אמר כי האדם המבין בעת שילמוד החכמה הוא ישוה החכמה לנגדו תמיד ולא יביט הנה והנה. אמנם הכסיל לא יהיו עיניו ולבו אל החכמה שהיא נגד פניו רק עיניו למרחוק יביטו. כלומ' ישוטטו אז רעיוניו בדברים שהם רחוקים ממנו עד קצה הארץ. או יאמר כי המבין לא יחקור איך היה דבר פלוני זה כמה אלפי שנים ואיך היה ענין מלך פלוני עם פלוני ושיחות הראשונים רק חקירתו תהיה תמיד בחכמה והחכמה היא תמיד בין עיניו לא יהגה כי אם בה ולא ישוטט כי אם ברחובותיה ולא ישתעשע כי אם בסודותיה ולא ישגה כי אם באהבתה. אמנם הכסיל עיניו בקצה הארץ ורעיוניו משוטטות לדעת קורות הראשונים וספרי המלכים הראשונים וקורותיהם ומלחמותיהם. וכמו שיטריד החכם שכלו לדעת צפונות החכמה כן הכסיל תכלית השתדלותו בחקירת עניינים עברו ולא בארצותיו בלבד רק בידיעת ענינים קרו בקצה הארץ כלומר במקומות רחוקים שהם בקצה היישוב. או יאמר כי המבין בעת לומדו החכמה הוא לא ירצה לדעת מיד סוף החכמה ולהגיע אל תכליתה רק ישתדל יום יום לקנות ממנה כפי שכלו לרגל המלאכה אשר לפניו. אמנם הכסיל בתחלת לימודו הוא שואף לדעת תכליתה והוא על דרך משל כאדם עומד באמצע הארץ ורוצה להביט בעיניו בקצה הארץ.
פסוק כה:
אמר כי הבן הכסיל הוא סבת כעס אביו כי בסבת סכלותו יהיה לאביו כעס וחרון אף על עצמו ועל בנו ועל אחרים ישמחו בסכלות בנו וגם שבנו בעבור סכלותו יכעיסהו ויקציפהו והוא גם כן ממרה פי יולדתו. גם אפשר שכוון החכם הזה לומר כי הבן הכסיל והוא האדם שאין לו שלימות מדות ושלימות מעלות הוא כעס לאביו וקרא השכל אב ואמר כי הוא לא יתנהג על פי השכל רק יעבידהו לתאותיו ואין כעס גדול מהיות הדבר שהוא מכוון כוונה הראשונה להיות אדון ומנהיג וישוב להיות עבד נרצע אל התאוות הבהמיות. וממר ליולדתו ר"ל שהוא גם כן סבת אבדן החומר וזה לשתי סבות אם שיתנהג כמנהגו לפי טבע האנושות ויתקצרו ימיו בעבור רשעו ואם סבת רבוי תאוותיו יחולו עליו חלאים ועינוים ויצטער בעבורם צער רב.
פסוק כה:
ואחרי שהזכיר כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו סמך אליו גם ענוש לצדיק לא טוב כלומר לכסילים ולרשעים ראוים העונש והגזרות הרעות. אמנם לענוש גם הצדיקים עם הרשעים איננו דבר טוב וגם להכות נדיבים על יושר אינו טוב כי הצדיק הוא חושך אמריו ויודע דעת והוא יקר רוח ואיש תבונה. והאיש שהוא חושך אמריו היא מעלה גדולה גם האויל כשמחריש חכם יחשב והאוטם שפתיו יחשב נבון. אמנם הכסיל אפי' כשיבקש ללמוד חכמה לא ילמוד רק לפי תאוותו להיות נפרד בדעותיו מדעות אנשי החכמה ולא ילמוד חכמה אחת בלבד ויכוון להגיע אל תכליתה רק בכל תושיה יתגלע אחת הנה ואחת הנה כי לא יחפוץ הכסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו. ובבוא האיש הרשע במקומות אנשי החכמה והעסק בא גם הבוז והקלון וחרפה כי בעבור שבכל תושיה יתגלע ולא יעמיק לבוא עד תכלית כל חכמה וחכמה הוא יתבזה בשבתו עם החכמים כי החכמה שילמוד האדם מן החכמים הם כמים עמוקים וכנחל הנובע כן הוא מקור החכמה ואחרי היותה כמים עמוקים ונובעת תמיד נביעה רצופה מאין הפסק זה האיש הכסיל שיתגלע בכל תושיה זעיר שם זעיר שם לא ידע ממנה שיעור שיכובד בעבורה רק יתבזה ברצותו לגלות המעט שידע ממנה. ואם יהיה ריב בענייני החכמות בין זה הכסיל הנז' וכן איש צדיק שהוא חכם אמיתי אין טוב לשאת פני רשע ולאמת טעותו ולהטות הצדיק מטענתו בעת שיהיה הדין והמשפט עמו. ומדרך הכסיל בהיותו טוען בדבר מדברי החכמים ששפתיו יבואו בריב שהוא טוען על דרך הניצוח ואם יועיל לנצח בדברי גאוה ונצוח יעשה ואם לאו פיו למהלומות יקרא וסוף סוף פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו שלפעמים יטעון טענה שהיא כנגדו לסכלותו ולא ירגיש.
פסוק כו:
אמר בפסוק זה כי העונש ומיני ההזק יאותו לרשעים אמנם לענוש הצדיק העושה צדק לנפשו ולזולתו אינו דבר טוב וכן להכות הנדיבים בעבור מה שיעשוהו מן היושר לא טוב. ומלת לא טוב ישרתו במקום שנים ויהיה ענין הפסוק כן גם עונש לצדיק לא טוב ולהכות הנדיבים על יושר לא טוב ולפי זה הפירוש אין טעם למלת גם. ורבים חשבו כדי לתת טעם למלת גם שיהיה ענין הפסוק כן להכות נדיבים על יושר גם ענוש לצדיק לא טוב. ואפשר שכוון לומ' כי הצדיקים והנדיבים ראוי שירוחמו ואפי' בעת שיהיו נענשים לפני הדין ויהיה ענין הפסוק כן גם ענוש לצדיק איננו דבר טוב וכן להכות נדיבים איננו דבר טוב ואפי' במקום שיחייב היושר להכותם.
פסוק כו:
ואפשר שקרא הכח השכלי צדיק ואמר שאין טוב להענישו כלומ' להעביד מלך כמוהו אל כחות הגוף אשר המכוון מהם שיהיו עבדיו. וכן אין ראוי להכות הנדיבים והם הכחות השכליות כלומ' להעבידם על יושר והם הכחות השכליות כלומ' להעבידם אל היצר הזונה מתחת ה' ית'.
פסוק כז:
אמר כי האיש היודע דעת הוא חושך אמריו ביודעו כי חטא הדבור גדול מאד. והאיש שהוא רב התבונה הוא יקר רוח כלומר רוחו הוא יקר ונכבד או ר"ל שהוא כבד להוציא הדברים מפיו ולא ישליכם כאשר יעשו הכסילים שיוציאו כל רוחם.
פסוק כח:
אחרי שהזכיר בפסוק שלפניו חושך אמריו ויודע דעת. אמר ממעלת השתיקה עוד שאם יהיה האדם אויל והוא מחריש כלומר שותק האנשים הרואים אותו יחשבהו חכם בעבור שתיקתו כי השתיקה היא סייג לחכמה. והאיש שהוא אוטם שפתיו כלומר מרבה לשתוק יחשב בעיני האנשים נבון. או יהיה ענין הפסוק כן גם אויל מחריש כלומר לא די שהאדם שהוא חושך אמריו הוא יודע דעת אלא אפי' אם יהיה אויל ויחריש יחשב חכם. ואם יזדמן שיהיה אויל ולא ישתוק ראוי לשתקו. והאוטם שפתיו של אויל ומשתקו בגערה בעת שלא ישתוק מעצמו הוא נבון והכינוי במלת שפתיו שב לפי זה הפי' אל האויל הנזכר. או יאמר גם מי שיחריש האויל וישתיקנו יחשב חכם והאוטם שפתיו של אויל גם כן יחשב נבון ומלת יחשב משרתת במקום שנים וכאילו אמר ואוטם שפתיו יחשב נבון.